“#
ביפּול מאסלי הוא צלם, ללא מצלמה. גילו ומוצאו אינם ידועים. הוא אחד מהחוסים במתקן למבקשי מקלט בבלגיה, ואנחנו יודעים מעט מאד על הסיבות שהביאו אותו לכאן (חוץ מאחותו, שחצתה מסלול של כדור, ועוד אחות שלא ברור איך היא גמרה). הוא מספר בגוף ראשון את הסיפור הזה.

הקטע הראשון הוא קטע מחריד בו מתאר צלם את הילד שהוא רוצה לצלם. ילד גוסס, המונח בקומפוזיציה מושלמת על תל אשפה, רגליו הגפרוריות משוכלות, בטנו האדירה – תוצאה ברורה של תת-תזונה ארוכת ימים – מונחת לצידו. הוא לא בוכה, כמובן. אין מספיק לחות בגופו לזה. הוא עומד למות והצלם רק מקווה שלא ימות לפני שיצולם. כי אי אפשר להרשים בצילומי גופות – יש המון מהם. אבל צילום גוסס על-סף-המוות יכול לקבל איזה פרס או להתפרסם. מה שמפריע לו לצלם סוף סוף את התמונה הוא חוסר בזבובים. הוא יודע היטב שזבובים על ילד גוסס יהפכו את התמונה למפורסמת, אבל על הילד הזה אין אפילו זבוב אחד לצילום. וכך הצלם מחכה לזבוב, הילד מחכה למוות, הקוראת מנסה לעכל את מה שקראה.

הסיפור מסופר, כאמור, בגוף ראשון, בפרקים קצרים המתארים את השוהים במתקן, את חייהם והתנהגותם. הוא לא מייפה את מבקשי המקלט שמגיעים מהמון מדינות. מתאר התנהגויות שנראות לנו ברבריות של חלק מהשוהים במתקן, המנסים בכל דרך להתמודד עם הימים המתארכים שאין דרך יעילה להתמודד עם השיעמום. הוא מתאר את הסגל הבלגי העלוב, המנסה לטפל באוכלוסייה בלתי אפשרית, שאינה מבינה את שפתו, מתקשה לאכול את מזונו, לא מבינה את התהליכים הבירוקרטים המלווים את מבקשי המקלט בדרכם לאישור הנכסף או לגירוש. מה שבטוח - כל עוד חורף, לא כדאי להם לנסות את מזלם ולהתחבא במכולה כנוסעים סמויים, כי כמעט בטוח שתקפא למוות או שתתגלה במקרה ותושלך לים.

כתיבה ישירה, המון הומור שחור משחור. הייתי אומרת אירונייה אבל זה יותר סארקאזם. זה סוג הומור שמטייל על גבול המחריד, לרוב מה שאתה קורא הוא רק מחריד.
ורהלסט התבקש להכין כבה על מבקשי מקלט ולצורך כך שהה כמה ימים במתקן קליטה כמו זה שהוא מתאר בספרו. חלק מספרו הוא הפיכה למלים את החוויות שהוא קלט מאותם מבקשי מקלט. ספר ממש קצר (כמודפס הוא כולל 127 עמודים) אבל כל כך נתקע בגרון, שחייב אותי להפסקות בקריאה.

וזה מה שהוא כתב ב"מילות סיום": "כדי למנוע אי הבנות אני חש צורך להבהיר שכמחצית מהסיפורים האלו הם פרי הדמיון, וכי אף אחד מהם אינו מכיל דבר שקר"”