שעון החול של חיי

מנעורי זכורה לי על קיר חדרי תמונה אחת בשחור לבן, תמונתו של פאבו נורמי הפיני, גיבור נעורי, אלוף ריצה אולימפי משנות העשרים. נורמי בעיצומה של תחרות, רץ בטור רצים צפוף, מעיף מבט לשעון העצר שבכף ידו, בוחן את הזמן והקצב, כמצב אובייקטיבי לחלוטין.

כך השעון שענדתי בידי, בהתחלה הוא היה אנלוגי ואחר כך דיגיטלי, עבורי הוא היה חזות הכל, אייקון לזמן מוחשי, באמצעותו כוונתי את חיי כרץ. פעם

הספר "רשת הזמן" גרם לי להרגיש את חידוד העובדה שבעצם תחושת הזמן ומהו הם דברים סובייקטיבים לחלוטין. עם כמה שניסו להראות כי מצד אחד היא יישות בפני עצמה ולהיפך, לא ניתן היה לראות כי דבר השתנה ב2,500 שנים של בדיונים ההסטוריי בנושא.

מה שהיה מיוחד בשבילי בקריאה היא שעם תומה של הקריאה שלי, קיבלתי משמעות חדשה יותר ללמה הדרכים שאני פועל בדרך שלהן מובלות בהתאם לפעולות שלי ברגעים הקודמים, ובכך יש דרך מסוימת