למרות אחרית הדבר לספר הזה, שמצמצמת אותו לזווית הפוליטית הצרה, אני מבקש להניח את הפוסט ציונות בצד לרגע, ולהתייחס אליו בעיקר כרומן. הטרילוגיה שלפנינו נכתבה לאורך 30 שנה, והיא מתארת משבר הגירה אנושי על שלביו השונים שעוברות כמה משפחות, ובמיוחד משפחה אחת על שלושת דורותיה. השלב הראשון הוא תמיד שלב ההישרדות, והחלק הראשון, 'המעברה', מתאר אותו באופן צפוף וחנוק: מציאות של עוני מנוול ואבטלה, חוסר ידיעת השפה, אפילו סלידה קשה מהאוכל של האשכנזים (המכונים בשלב הזה "יידיש"), התעמרות של השלטונות המקומיים והמשטרה, אינטריגות פנים-קהילתיות מכוערות, אלימות, פטריארכליות ונחשלות חברתית. הניכור כה גדול, שאחת הדמויות יוצרת הקבלה מרחיקת-לכת ואמיצה לזמנה בין הממסד האשכנזי הקולט לבין הכובש האנגלי בעיראק, ובין המהגרים מבגדאד לבני השבטים הבדווים בדרום עיראק. עליית עיראק מתוארת כגלות בבל השנייה, ולא כשיבת גולי בבל. ולצד זאת, נותרה גם אותה הפנמת הנחיתות אל מול הקולוניאליזם, כשאחד מהעולים שעבד כמנהל תחנת רכבת בעיראק משתמש במכתב המלצה באנגלית מהבוס הבריטי שלו, כדי להרגיש נעלה על הממסד הקרתני בארץ. אבל בסופו של יום, למרות כמה תיאורים יפים (בעיקר תיאורי נוף), ולמרות ההבנה שבשלב ההישרדות זוהי אכן המציאות הקלאוסטרופובית שחווים תושבי המעברה, לא עברתי כאן חוויה ספרותית משמעותית.
'תל אביב מזרח', חלקה השני של הטרילוגיה, מתרחש כעשור ומחצה מאוחר יותר בשכונת התקווה בתל אביב. הפרספקטיבה נפתחת כאן מהמציאות החונקת של המעברה ומתגלות דמויות מורכבות, שלהן גם יחסים משמעותיים יותר עם אוכלוסיות אחרות בארץ, כולל אשכנזים וערבים. רוב יוצאי המעברה עובדים כבר בעבודות שאינן עבודות דחק, לחלקם עסקים קטנים. ישנה תמונה רחבה יותר של מאווייהם האישיים, אולם הזכרון של שנות המעברה נותר טראומטי. המוטיב שנותר משותף לשני החלקים הראשונים הוא הגשם וההצפות. בישראל של היום החורף כבר איננו גשום במיוחד, אך לא כך היה בשנות החמישים והשישים, וניתן להבין שאת המהגרים מבגדאד, החורף הישראלי הכה בהלם. מעניין שבלס מציג דרך רעיונותיו החינוכיים של גיבורו האינטלקטואל המרוחק יוסף את המודל ששנים אחר כך ימומש בפועל על ידי סמי שלום שטרית בבית הספר הניסיוני 'קדמה': "בית הספר השכונתי... עם תכנית לימודים מותאמת להרכב האוכלוסייה בשכונה, עשוי להיות אמצעי יעיל ומכריע בעיצוב עולמו התרבותי של היחיד שלא יעמוד בסתירה עם תרבות קבוצתו, ובאותה עת לא יהיה מנוכר לתרבותן של שאר הקבוצות בחברה."
ב'ילדי חוץ', החלק השלישי בטרילוגיה, אנו מתוודעים לבנו של יוסף, האלטר אגו של הסופר. בנו של הקומוניסט מהמעברה הפך לצלם בוהמיין-כביכול. הוא מדלג בין פתיחות של תערוכות בגלריות להשקות ספרי שירה למסיבות גייז, ומתרועע עם אמניות וקווירים מאופרים, אך למעשה הוא משקיף עליהם כילד חוץ, מרובע כהגדרתו, ונטול ציניות. הפרספקטיבה המורחבת של החלק השני נפתחה פה עוד יותר והסביבה האנושית היא כבר בעיקר של משוררים, עורכות ספרים, במאיות, אינטלקטואלים וציירות, כמעט כולם אשכנזים. המבנה מהודק יותר מקודמיו, והחלק נפתח במעיין תעלומה שמניעה את הגיבור בפעולותיו. הכניסה של בלס (שעובר לראשונה לכתיבה בגוף ראשון) לעולם הפנימי של הדמויות מעמיקה עוד, במיוחד לרגשות שאינם מבוטאים כלפי חוץ, כולל אכזבה ומרירות במבטן לאחור על מהלך החיים. האווירה החיובית הכללית של תל אביב של אמצע שנות ה-90 מתבטאת גם בתיאורי מזג האוויר. כבר איננו באותו חורף נצחי קודר ודולף, אבל אחת הדמויות מזכירה את הקרבנות האומללים של ההצפות בנהר החידקל, והקורא נזכר מיד בהצפות בנחל מוסררה (אילון) שתוארו באופן טראומטי בחלק השני. דורון, אותו צבר מעורב "עיראקי-פולני", הוא אחת הדמויות המקסימות שקראתי בספר עברי זה שנים רבות- דמות הנוגעת ללב בתום, בעליזות ובפתיחות שלה, וגם בקבלה השקטה והצנועה של מצוקותיה. בלס השיג בחלק אחרון זה שילוב מרשים של חייהן הפרטיים של הדמויות עם דיון אידאולוגי בשאלות של הגמוניה, גלובליזציה, הגירה, ציונות וקולוניאליזם, ואפילו דיון ארס פואטי על מקומה של הכתיבה במרקם היחסים המשפחתיים של הכותב, כל זאת מבלי להכביד על העלילה. וכמה יפה שלקראת סוף הספר נוסעים הגיבור ואשתו למסע בפולין- היא לגלות את שורשיה, והוא- לבחון מקרוב את שברון החלום הקומוניסטי בו האמין בצעירותו.
