“ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.”

“****


יאללה - ספר פשוט, ביקורת פשוטה.
קצת חסרה לנו בארץ ספרות בלשית חצי אפלה כזאת, מתחכמת ושנונה אבל מקומית ולא מתפלצנת. יאיר לפיד מנסה לעשות את זה אבל הוא לא מצליח לכתוב אפילו פסקה אחת שיש בה פחות משש עשרה מטאפורות, וזה מעייף לאללה.
דוידי רוזנפלד מצליח. לפחות בחלק הראשון של הספר. הכתיבה שלו ברורה, דלה אמנם אבל חכמה ומשעשעת. הוא לא הולך מסביב. אצלו, סטירה זו סטירה, להזדיין זה להזדיין, חומוס זה חומוס, שני גולדסטאר זה שני גולדסטאר (אולי אפילו שתי), וכוס אחותך זה כוס אחותך. ככה אנשים מדברים, וככה אני אוהב לקרוא. אמנם הדמויות שלו בעובי מילימטר, אבל הוא לא מתיימר לעשות משהו עמוק שמדבר בעקיפין על קטנות האדם אל מול היקום. הוא מספר סיפור קטן ותל אביבי, עם דמויות אמיתיות ומסעדות אמיתיות ופאבים אמיתיים ועליבות אמיתית, עד שכמעט כל ישראלי, לפחות כזה שהסתובב בתל אביב בעשר השנים האחרונות, יכול לזהות את עצמו בפנים. זה יותר ישראלי מעמוס עוז, מדוד גרוסמן ומאשכול נבו ביחד. זה ישראלי של עכשיו, של בני שלושים-ארבעים מסורתיים עם ילדים אבל גם של סטודנטים תפרנים ושל ברסלבים מסטולים. הדיאלוגים (וגם המונולוגים, למעשה) אולי קצת יותר מדי שנונים. קצת. כי בכל זאת, אסף ציפור עם שיחות "כן, אה?" גאוניות יש רק אחד.
הסיפור פשוט, בלשי, בינוני, לא מבריק ולא גרוע, עם סיום פושר במקצת, אבל בכל זאת יוצאים מהספר הזה אחרי כמה שעות בודדות של קריאה בהרגשה טובה. אולי זה העמוד האחרון המהורהר שלו, ואולי זאת סתם התחושה שלא בזבזת את הזמן, כמו לצאת עם בחורה לשניים שלושה דייטים ואז להמשיך הלאה, נו הרד פילינגס, כשהכול הכול בסדר, עם חיוך על הפנים.

****”

“"בבל " מבחינתי זה חוסר תקשורת בין אנשים רק במילים אחרות.
שום קונוטציה של שכר ועונש או סיפור תנכי אלא פשוט סיפור על אנשים שלא יכולים לתקשר אחד עם השני.
והיות ואני מאמינה שאין דבר כזה חוסר תקשורת בין אנשים יש רק חוסר רצון לתקשר .אף פעם לא התחברתי לשם הספר.
הייתי צריכה סיבה ממש טובה כדי שהספר יגיע עד אלי בכדי שאקרא ,אהנה ואפילו אכתוב ביקורת .
אז לדוידי תודה על הספר.

ואם אתחיל מהסוף להתחלה נשארו לי היום בבוקר שלושים עמודים לסיום הספר. הבית כמרקחה כמו
בכל בוקר כולם רצים כדי להספיק בזמן .לחמניות נמרחות, קפה נשפך, ואני "באווירה של ספר" לא מוכנה לקום לעולם.
ידעתי שאאחר לעבודה וידעתי ששולחן העבודה שלי יהיה שם גם עוד חצי שעה בלעדי אבל הייתי חייבת להתכרבל עוד
טיפונת עם ארז בראון חוקר פרטי בלש מנומנם גרוש ממורמר וכועס על העולם שגם בלי להיות שיכור הוא חוטף מכות מדי פעם.

מה יש בחוקרי קולומבוס הללו שאנו כל כך אוהבים ? הם פתטים ,אפרוריים, "בכסח" עם עצמם
ועם הרגשות שלהם. לא מחייכים מספיק אל העולם. בדרך כלל זרוקים של החיים, צינים
אבל אממה מביאים אותה בגדול בסופו של דבר .
וגם ואם לא פתרו את הבגידות והכעסים של עצמם לפחות הם פותרים חידות חיים של אנשים אחרים.

אחד הדברים המיוחדים שמצאתי בספר והוא מבחינתי כמו "פנינה יקרה" זה העובדה שיש
אמירות שאנו אומרים אחד לשני ויש את הדברים שאנו אומרים לעצמנו בשקט כמו מצפן או DNA
של מחשבות ששייך רק לנו.
גלגלי החשיבה של ארז עובדים ללא הרף וכקורא שומעים את המחשבות שלו לעצמו לאורך כל הספר.

"למה אנשים מתגרשים?בגלל שהוא בוגד בי עם המזכירה והיא עושה טובה ופותחת את הרגליים פעם בחודש
הוא קמצן! היא קנאית!הוא כל יום בעבודה עד עשר בלילה ולא עוזר בכלום בבית. הפרה המשוגעת לא מפסיקה לאכול
,היא עלתה שלושים קילו מאז שהתחתנו.הוא אדיש!היא זונה!בקיצור אנשים מתגרשים כי הם מתחתנים."

היות וארז בראון גרוש ,הוא כל הזמן דש במחשבות באופן טבעי בנישואים וגירושים
ואיך זה שהוא היה ילד לא היה כסף להתגרש וזוגות סבלו אחד את השני לנצח
גם אם עלה ריח של עובש מהיחסים אבל זו הייתה העבודה שלו לחפש מי בגד במי לתעד
ולקבל כסף בסוף יום ולשרוד.

הספר נטול יומרות בגלל הפשטות שבו והחיבור בין הדמויות ,ההרגשה היא שמחר בבוקר
אני יכולה לראות בעיני את שלום המוסכניק שמקבל מכות כי הרביץ לאשתו ומשהו
היה חייב ללמד אותו לקח , לאה החסודה שחזרה בשאלה. סער עורך הדין שמנהל מועדון סאדו.
שוטרים שרוצים לראות את שמם מתנוסס בעיתון בהוד והדר.
זוג חרדים שמכסים את העיניים כדי שיהיה שלום בבית. הדמיות צבעוניות ומרקם החיים שעוטף את
הספר הוא בהחלט של רחוב תל אביבי טיפוסי והוא מנוגד לגמרי לשקט שארז החוקר מביא אתו .

החיים בחוץ שזזים במהירות של עיר סואנת והחיים המנומנמים של ארז כל כך מנוגדים אחד לשני
שהחיבור יוצר עלילה רגועה ושלווה שנעים לקרוא .
גם אם מאחרים קצת לעבודה...

ספר ישראלי קליל שנעים לקרוא.”

“ספר בלשי מקסים. כתיבה קולחת ושנונה, קצב טוב ועלילה פתלתלה. אהבתי גם את העובדה שלא הצלחתי לנחש את הסוף ממש בהתחלה וזה כבר נקודה לזכותו. גם זה שהבלש רחוק מלהיות סופרמן או ג'יימס בונד רק מוסיף לספר נופך אמין ואמיתי יותר.”