“איך שכחתי לשים אותו ברשימת ה"אוי ויי זמיר" שלי? כשפתחתי אותה חשבתי על מספר ספרים שצריכים להיות בה, אבל איכשהו שכחתי את זה. זה בטח היה רגע מתוק כל כך לשכוח אותו. חבל שנזכרתי.
זה פשוט... נוראי, אוקיי? כמה שטוחים מבוגרים חושבים שאנחנו, שנרצה לקרוא ספר כזה? זה פשוט.... אוי ויי זמיר, זה מה שזה.
ובקיצור- הדמויות נוראיות, העלילה ילדותית ולא מעניינת, הכריכה ובעצם כל מילה נוטפת מקיטשיות ורצון להקיא. אז למה קראתי גם את הספר השני? תקווה. את השלישי כבר לא טרחתי. יסלחו לי האלים, אבל גם אם ישלמו לי אני לא אצליח לקרוא את זה. לא. פשוט לא. אם עוד לא קראתם פשוט תעזבו את זה. אם יש לכם אותו בבית (ולצערי הרב יש לי) תמצאו חבר שאתם שונאים ותתנו לו את זה במתנה. אני יודעת שלא יצאתי ממש נחמדה בביקורת הזאת, אבל ממש מעצבנים אותי הספרים האלה, שגורמים לנו, לנוער, להיראות כמו שהרבה מבוגרים חושבים שאנחנו.”

“אויי לא. פשוט אויי לא לספרות הפנטזיה, לספרות הנוער, הרומנטיקה, ולספרות בכללי.
מה הסופרת חשבה לעצמה? שאם היא תחקה ספר, תוציא אותו, ותגיד שהיא כתבה אותו לפני הספר המקורי, יאמינו לה שזה לא חיקוי?
אבל בתכלס, זה עבד, אחרת הספר לא היה מצליח. כן, זה חיקוי של "דמדומים", כצפוי. אז בואו נעזוב את התפל ונעבור לעיקר.

הספר, בפעם ה-192949.3929 מדבר על נערה שמתאהבת בבחור מושלם, ועל טבעי. ובפעם ה-192949.39291 הנערה מטומטמת, הבחור מעיק, והרעים עלובים.
מה הכי מציק?
הסיפור של הדמות הראשית, והתוצאה שלו.
היה הייתה נערה בלונדינית ומושלמת בשם אבר, שהייתה מלכת השכבה ונבחרת המעודדות. אך יום אחד קרה אסון! כל משפחתה נהרגת בתאונת דרכים, ורק היא ניצלת. ומאז, היא מאבדת את כל מה שמיוחד בה. היא הופכת לנערה דחויה, עם חברים פריקים, ואלכוהוליסטית. המשפט האחרון הוא הטרגדיה בסיפור.
כאילו, היא מאבדת את האנשים הקרובים לה, ובוכה שהיא הפכה לנערה הדחויה של הבית ספר.
למה? אמא? אבא? אחות? למה הלכתם ממני? למה מתתם? למה השארתם אותי לבד? למה גרמתם לי לעבור בית ספר ולאבד את תואר מלכת הכיתה? בכי
(לא אתפלה אם היה כזה משפט בספר)
אבל מעבר לזה, היא מוצאת אחלה של חברים- ילדה מוזנחת שמנסה להיות גותית מגניבה, וילד מוזר, שהדבר היחיד שזוכרים ממנו זה היותו הומו. פשוט חסר אישיות...

והנה מגיע השוס- דיימן (אדוארד, דיימון, ועכשיו דיימן)
המאהב המושלם, רק שפה הוא פשוט חרא של בן אדם והיא מודעת לכך. הוא מתעלל בה נפשית, גורם לה להרגיש עוד יותר דחוייה, ומה קורה בסוף? הוא אוהב אותה!
ואיך הוא מביע את זה? בעזרת ורד לבן, שכביכול מייצג טמטום, ומביא אותו למלכת הכיתה. פשוט גאוני! כולם אמורים לדעת על זה... והחלק הקיטצ'י זה שהורד האדום מייצג אהבה, והוא מביא אותו לאבר.
אוווו מרגש, בואו נבכה כולנו ביחד.

ומה שהכי גרוע במערכת יחסים הנוראית הזאת- הוא כופה על אבר סקס, למרות שהיא לא רוצה.
זה קורה כשהם הולכים לחור ליד הים, מתפשטים, ובסוף שהיא מתחרטת, הוא אומר "זה בסדר! לי יש סבלנות!"
אני כבר מדמיין אותו עם העיניים יוצאות מהחורים.
NEXT.
ואיך שכחתי! הפעם הם לא ערפדים- הם בני אלמוות ששותים חומר אדום (יחי ההבדל)
ופעם גם הבחורה ככה, והיא מגלה שהיא ניחנת ביכולות מופלאות. כמו לראות את אחותה המתה! אבל אין איחוד מרגש, רק סצנה עלובה בה היא כועסת על הרוח של אחותה על כך שגנבה לה את הסוודר.

וכמובן שאמורים להיות כוחות אופל בסיפור, והפעם זאת לא ג'ינגית מהעבר האפל של הבחור בשם ויקטוריה, אלא ג'ינגית מהעבר האפל של הבחור בשם קטרינה, או מה שזה לא יהיה. היא בול כמו ויקטוריה מ"דמדומים", בלי מניעים אמיתיים, בלי סיפור רקע מעניין, בלי אופי, אלא סתם מישהי שנועדה למלא את משבצת הרעה.
ואפילו הקטע שהו נלחמות נשמע כמו ריב בין שתי פרחות בבית ספר- היא מושכת לה בשיער, היא זורקת אותה על כיסא, הן מקללות, ווהו, פוסי פייט. זה נשמע כמו קטע מפרודיה.

ועוד משהו, זוכרים את הקטע עם האלכוהול?
אז אבר בעצם מחליטה לשתות בתקווה שזה יציל אותה מגורלה האיום ונורא, אך מלכת השכבה, שקוראת לה "פריקית", מנסה להלשין עליה ולגרום לסילוק שלה מהבית ספר. אבל מה קורה בסוף? היא שואלת אותה "אפשר שלוק?" ושתיהן משתכרות והופכות ל-BFF.
אבל בעצם היא מגלה שהתמונה הייתה בפלאפון של חברה שלה, ובסוף מסלקים רק את אבר. אני לא יודע אם לצחוק או לבכות...

אז אמעיט במילים, ואומר משפט אחד- אל תקראו. גם אם מישהו יאיים עליכם עם אקדח ויבקש שתקראו את זה.
כוכב אחד- *”

“"סליחה, אתה עובד פה?"
"כן. מה את צריכה."
"יש לכם דפוקים?"
"מה זה דפוקים?"
"נו, אתה יודע, בני נוער."
"אה. למה את קוראת להם דפוקים?"
"כי, אתה יודע. אין להם הרבה שכל. הם יקנו כל מה שתמכור להם. חירטוטים על אהבה, כתיבה עלובה ועלילה גרועה ומחוררת. אין שכל אין דאגות."
"וואלה, לא יודע, גיברת. אני לא כותב, אני רק מוכר קהל יעד. אם את אומרת שהם דפוקים, כנראה את צודקת."
"אני תמיד צודקת. אז יש לך?"
"אחמד!"
"שו?"
"תביא לי ארגז נוער אחד מהמחסן!!"
"הנה."
"קחי, גיברת."
"כמה יש פה?"
"כמעט מיליון."
"יופי. תעשה לי מחיר."
"יעשה, בטח שיעשה. אני מרחם עליך, יכולה לכתוב רק לדפוקים וזה. אלפיים שש מאות טוב לך?"
"אלפיים מאתיים. אתה יודע שאף אחד לא יקנה ממך את אלה."
"אלפיים חמש מאות, סגור. שיהיה במזל."”

“זו אחת הביקורות שנכתבות כשעוד לא חזרתי למשתמש הרגיל שלי, אבל הרגשתי חובה לפרוק רגשות ולכתוב ביקורת! אסור לחשוף לקוראים תמימים ואומללים את הזוועה הזאת! [דרך אגב, אחד הקוראים התמימים הוא סבתא רבא שלי בכבודה ובעצמה [?]. סיפור ארוך אך אמיתי.]

כן, זוועה.

אין לי מושג מאיפה הגיעו הביקורות האוהדות.


אני זוכרת את היום שבו התחלתי לקרוא את הספר: שבת כלשהי, אני חולה וקוראת את הספר שלקחתי מהספרייה. אני לא אשמה! לא היה לי משהו אחר! אולי רק בגלל החום שהיה לי המשכתי לקרוא. וגם, כי העלילה נשמעת די נחמדה סך הכול ממבט ראשון. אז זהו, שלא.
קודם כל, הרעיון שלו ממש ממוחזר. וזה אפילו לא רעיון כזה טוב.

די, נמאס מכל הסיפורים על מישהי שחתיך מסתורי מגיע לבית ספר שלה, והיא מגלה שהוא יצור קסום כלשהו [אהמ אהמ דמדומים-יומני הערפד- ספר ערפדים אחר] שמאוהב בה מהגילגול הקודם או משהו, הוא הופך אותה להיות גם לא אנושית והם פוצחים ביחסים דביקים ואוהבים. [רוצים שאני אקיא עכשיו או אחר כך?] אחר כך הבחור החתיך נוטש אותה ונעלם לכמה זמן, והיא מתפרקת לגמרי ועוברת תהפוכות בלעדיו. כשהוא חוזר עם סיבה הזויה ומנומקת היטב הם מתחבקים, מתנשקים ונדבקים [אני לא יכולה להתאפק- הקאההההחגלכעגדמהודרקשעחנקונעגי. איכס]. ודרך אגב, בספר הזה סיפור האהבה הוא הרבה יותר מסתם חיבוקים ונשיקות- בלשון המעטה. פשוט דוחה.
אז נכון, צורת הכתיבה באמת מושכת וסוחפת, אבל התוכן? הדמויות? לאט לאט גם הכתיבה עצמה נעשית לא ברורה ולא מבינים מה קורה, ובמקרה שכן מבינים- היא פתטית ומטופשת. אז למה לקרוא בכלל? אין תשובה.

~לואיזיאנה ניתוח דמויות בע"מ~

אוור- דמות מזעזעת, פתטית ונוראית. כשאחותה ה"מתה" באה לבקר אותה, כל מה שאכפת לה זה שהיא לקחה לה את הבגדים. נו באמת! ככה לא מתנהג בן אדם שאיבד את כל המשפחה שלו!
היא לא מתגעגעת בכלל, לא מראה שום רגש אנושי בקשר לאובדן שעברה, אין איתה שום הזדהות בקטע הזה.
חוץ מזה שהיא ילדותית מאוד, אוור היא דמות פתטית כי בניסיון עלוב של הסופרת להפוך אותה ל"דחויה" ו"אומללה"- היא מגחיכה את עצמה. היא גרה עם הדודה המיליונרית שלה, שגרה בווילה מדהימה עם כל מה שכל מתבגר היה רוצה, אבל היא לובשת רק קפוצ'ונים וג'ינס. ולא, זה לא כי היא לא רוצה להשוויץ בעושר שלה- אלא כי היא רוצה לברוח מכולם ומכוחותיה הקסומים.
לכן היא גם מתחברת לדחויים ולמסכנים- היא סתם רוצה להתחכך בזבל, להרגיש קצת איך זה להיות מסכנה אחרי שפעם היא הייתה מעודדת ומלכת השכבה. חוץ מזה, היא חברה נוראית- לא אכפת לה בכלל שהייוון נואשת לתשומת לב ולכן הולכת כל הזמן לקבוצות תמיכה מפוברקות.
לא נראה לי שהיא באמת השתנתה, כי היא לא מעוררת בך שום רגש , היא כל הזמן אומרת כמה היא מתגעגעת לחיים הקודמים שלה והיא "לא מבינה את החברים שלה". אומללה, באמת....[כינורות ברקע ובכי ציני ומזויף]. היא גם דמות חלשת אופי וחסרת עמוד שדרה, עובדה שהיא מאמינה לכל מילה שיוצאת מהפה של דיימן הקדוש ומתמסרת לו לחלוטין.
בקיצור- דמות נוראית, שטוחה ופתטית. לא סבלתי אותה.

דיימן- כמו שליילק אמרה, זה נראה כאילו הסופרת ניסתה לגרום לו להישמע חתיך, מושלם ומסתורי- אבל אותי הוא רק הבחיל. הוא מאוהב בעצמו, התירוצים שלו עלובים וקלושים, ובאופן כללי הוא מעורר בחילה.

הייוון- היא סתם ילדה אומללה וחסרת עמוד שדרה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה.

מיילס- מוזר ביותר. סתם תקוע.

דרינה- אוי, נו, באמת. תעשו לי טובה. אליסון נואל, יקירתי, ניסית ליצור דמות מרשעת- אבל המניעים שלה כל כך עלובים ולא אמינים. דמות אידיוטית ולא קשורה לכלום.

בקיצור, אני ממליצה- אם אתם רוצים להתאבד. למה לבזבז גלולות ציאניד יקרות או חבל או קליע? קנו את הספר! זה מוות מהיר יותר, אני בטוחה.”