“שבעה אסירים ברחו מחנה ריכוז. מפקד המחנה מכין שבעה צלבים, המיועדים לתלייתם. ששה אסירים נתפסים. השביעי אינו נתפס. הצלב שנועד לתלייתו נותר מיותם. מה משמעות הדבר במדינה טוטליטרית?
ייאוש שקט מתלווה לכתיבה על "הצלב השביעי": כל תובנה שיכול המבקר לנסח אינה משתווה לאופן שבו מנחיל הספר עצמו תובנה זו. זגרס מהדקת את הקורא באלימות אל כל גרגר חצץ בנתיב בריחתו של האסיר ממחנה הריכוז, וממחישה את צמיגותו האימתנית של כל רגע בהווייתו של הנמלט. אווירת אימה אופפת כל מרחב ציבורי ופרטי, במדינה שהפכה למחנה ריכוז אחד גדול. נסיונותיו הנואשים של הנמלט לקבל עזרה ממכרים, מהווים הד לכישלונו של הנסיון לבקוע את מעטפת הטרור הנפשי במדינת המחנה. בכל תחנה בדרכו של הנמלט מוצגת, באמינות מדכאת, הדילמה של האדם המבקש לעזור לנמלט, אך יודע שישלם בחייו ובחיי ילדיו. אווירת הפחד שיוצרת סכנת ההלשנה וההיעלמות, מעצבת טיפוס אנושי שלמען ההישרדות יסגל נורמות אופורטוניסטיות, חמקניות וערמומיות, נורמות המגובות על ידי חושי פרא. האזרח המושלם של חברת מחנה הריכוז הוא זה שיפַתח חושי ציִד ויוותר על המוסר, במשמעותו ההומניסטית.
אחת מחוליות הבריחה האחרונות של הנמלט הוא מכר ישן, המפצח את סוד אימתו של המשטר ומפוגג אימה זו כמבתק קשר גורדי. כשמכר זה שב הביתה מלילה של חקירת גסטפו אל אשתו הבוכיה, שכבר השלימה עם היעלמו לַנֶצח, הוא מניח על השולחן את שקית הלחמניות הטריות של הבוקר, שקית שזה עתה קנה, ומתפלא שהיא עוד לא מוכנה לצאת לבילוי יום א' שקבעו מראש עם הילדים. כשאשתו ההמומה שואלת אותו על הגסטפו, הוא עונה תשובה מעין זו: הם שאלו כל כך הרבה, מה שאומר שהם לא ידעו כלום.
בהבנה זו יש הד לאחד מלקחיו הראשונים של הנמלט: יתר הנמלטים נתפסו רק מפני ששכנעו את עצמם שכבר נתפסו. לכן החלו לרוץ, משכו תשומת לב ונתפסו, או שפשוט הסגירו את עצמם מרוב פחד, בלי לחשוב על האפשרות שרודפיהם חסרי אונים כמותם.
שובו של אדם לביתו לאחר תשאול לילי בגסטפו נתפס כמאורע מגוחך ובלתי אמין, כמנוגד באופן בוטה למציאות ולהגיון. כלליה ההזויים של המדינה הטוטליטרית נראים כה אמינים ובעלי תוקף, עד כי הקורא מפקפק בהיתכנותו של ארוע הסותר כללים אלה. זגרס יוצרת הוויה שבה לא תיתכן דווקא האפשרות שהינה רגילה בתכלית, במשטר הדמוקרטי שאנו מורגלים בו, למזלנו הטוב: האפשרות שאדם נחקר במשטרה וחוזר הביתה. התיאור היבש של זגרס מכשף את הקורא ומביאו לאמון מוחלט בהגיונו הפנימי של הלך החשיבה של האדם במדינה הטוטליטרית, ושל דינמיקת הפעולה הבאה בעקבות הלך חשיבה זה. זגרס יוצרת תחושה ששיבה של נחקר ממרתפי הגסטפו לביתו היא תופעה על טבעית, בלתי הגיונית, בכך שהיא ממלכדת את הקורא לתוך אימת שיתוק, בה אך טבעי שכל נמלט ייתפס.
אך לא רק האסיר הנמלט הוא נושא הספר וסיבת קיומו, אלא גם מפקד מחנה הריכוז. הוא הכין שבעה צלבים לשם תליית הבורחים, וכעת הוא עסוק בציד כדי לאייש את הצלבים. הצלבים הופכים לבעלי קיום משל עצמם. בנוכחותם, הם כופים על המפקד למלא את משימתו.
כוחניות נואשת זו היא דפוס מובנה בכל משטר טוטליטרי. המפקד נלכד בדינמיקה שהוא-עצמו יצר: בלי שבעת הצלבים, מי היה יודע שברחו שבעה אסירים ולא שישה? למי היה אכפת אם אחד מהבורחים יתחמק? אי תפיסתם של כל הנמלטים, הישארותו של צלב אחד מיותם, מהווה סדק ראשון במדינה הטוטליטרית. באי היכולת האינהרנטית להשיג שלמות של טרור, טמונה תחילת התפוררותו של המשטר.
בתובנה פסיכולוגית (שקשה לצפות לה מקומוניסטית) מצליחה זגרס לפצח את סוד הכבילה הנפשית שנוהגת חברה טוטליטרית באזרחיה. החברה הטוטליטרית מעצבת כל אזרח מחדש כטיפוס אנושי סתגלן ופרנואיד. הוא הופך לכזה כה מהר, עד כי הוא רואה מטמורפוזה זו כנורמלית. תשוקת ההישרדות משתקת כל היבט אחר של הקיום: מוסר, רגש או ערך. הפחד הופך את המפקד לרודף יעיל וקנאי יותר מכל סוהר במשטר דמוקרטי. כשאסיר בורח, עלול הסוהר לאבד את עבודתו; אבל מפקד מחנה ריכוז יאבד גם את הגדרתו העצמית. בריחת אסיר מעידה על כך שמפקד המחנה הוא כישלון מעצם מהותו, וככישלון - אין לו תקנה, אלא להפוך לאסיר בעצמו. במהות הפונקציונלית, התיפקודית, הוא לא יעיל דיו, וניתן להסתפק בהעברתו מתפקידו ותו לא. אך במהות הפסיכולוגית של המדינה הטוטליטרית, בה תפקוד יעיל כולל הטלת אימה מתמדת, מסכן הכשלון החד-פעמי את כל מבנה המשטר. כל סדק, כל אסיר נמלט שלא נתפס, כל צלב שנותר ללא תלוי, מהווה מופת להצלחתה של ההתנגדות כאידיאה, ובכך מהווה כשלון בלתי נסבל. בעצם כשלונו - ולו גם יהא זה כשלון חד פעמי! - מהווה מפקד המחנה עצמו סכנה לרקמת החברה.
כאן מגיעה זגרס להבנת הצד השני של המשוואה המתארת את המדינה הטוטליטרית: שומרי המחנה ומפקדיו הם קנאים, אלימים וחסרי מעצורים, לא מפני שהם חדורים בתחושת כוח בלתי מרוסנת, אלא בדיוק להיפך: מפני שהם מבינים שהכוח שנתון בידם הוא כוח רק למראית עין, וששימורו תלוי בהפעלה בלתי פוסקת שלו במרחב הציבורי, ולו רק כשמועה על כוח; מפני שהם מבינים שאם יחדלו מהפעלת כוח, או יתרשלו בהפעלתו, ולו רק לרגע, יסתנן מוקד כוח חדש אל תחומם ויחתור תחתיהם, וזאת כיוון שהרוע אינו סובל רִיק.
דרך תיאור חף מסנטימנטים, יוצרת זגרס תחושה שהפונקציונר במדינת המחנה הוא חסר אונים, מבוהל, רדוף ואומלל ממש כנרדפיו. ככל שנוקפים הימים והצלב השביעי נותר מיותם, כך הופך מפקד המחנה דומה לאסיריו. הוא אסיר השיטה ממש כמותם, כיוון שהוא יודע שהאסיר הנמלט אינו משקף רק את כשלון השיטה, אלא גם את כשלונו האישי כרכיב בשיטה. זגרס יוצרת הקבלה משכנעת בין הפחד חסר-האונים, הנושק לטירוף, של האסיר הנמלט, לבין הפחד החייתי, שאינו פחות חסר-אונים, פחדו של הפונקציונר במדינה הטוטליטרית, שתפקידו הוא מהותו, ושיודע שכשלון בתפקיד אין פירושו רק ירידה בסולם הדרגות של הרודפים, אלא מעבר מיידי אל בין שורות הנרדפים.
לצד הרוע האנטישמי שתאר לזוביק, הרוע הבירוקרטי-קרייריסטי-בנאלי שתיארה ארנדט , הרוע האדיש והנפוץ, של העומד מהצד, והרוע הסדיסטי, שאולי הינו נדיר יותר, מתארת זגרס רוע נפוץ ביותר, רוע שכמעט ולא זכה להכרה במחקר הפסיכולוגיה של הרודף: זהו הרוע הנובע מפחד – אותו רוע של האדם שמודע ללא הרף לאפשרות שיהפוך מרודף לנרדף, ומוכן לעשות הכל כדי לא להגיע למצב זה.”
