בעקבות הביקורת המסקרנת של עמיחי פישמן רכשתי את הספר ותכף התיישבת לקרוא אותו.
הטרובדורים הפרובנסלים (חבל אקוויטניה), הטרוברים (צפון צרפת) והמינזינגרים (גרמניה), היו משוררים ומלחינים שחיו ופעלו בחצרות מלכים ואצילים של המאות ה-11 וה-12 במרחב של פרובנס-אקוויטניה, צפון ספרד, דרום איטליה, צרפת וגרמניה. חלקם היו מלכים ואצילים בעצמם, חלקם נדדו בין חצרות וחיפשו אחר חסות של בעלי כוח וממון, חלקם ראו את עולמם בחייהם וחלקם חיו בדלות ונרדפו על דעותיהם, אותן הביעו בשירה. חלקם הלחינו את שיריהם, שרו אותם וליוו עצמם בכלי נגינה, וחלקם לוו בז'נגלרים ('חוגלרים' בספרדית), זמרים נודדים ששרו ונגנו את שיריהם והפיצו אותם ברבים. השירים נסובו על נושאים של אהבה חצרונית, פיזית ורוחנית, שירי תהילה וקינה לבני אצילים (בדרך כלל לפורסי החסות על המשורר), הרהורים מופשטים או מעוגנים במציאות היומיום, ביקורת חברתית ופוליטית וארס פואטיקה. חלק מהשירים הם העדות היחידה שנותרה בידיינו על דמויות מהתקופה, וחלק מהשירים בלתי מובנים לנו כיום, אף שלבני התקופה היה ברור כשמש על מי ועל מה מדובר.
הספר "שירת הטרובדורים" עשוי לעניין גם את מי שאינם מתעניינים בשירה, מפני שמעבר להסבר על על הסוגות השונות של השירה הימי-ביניימית שמקורה בפרובאנס (כיום, חלק מצרפת), הוא מעגן את סיפור התפתחותה ואת תכניה בהיסטוריה ובמבנה החברתי של מערב אירופה של המאה ה-12. סיפורי חייהם של הטרובדורים הבולטים שבשירהם בחר אריה סתיו להתמקד , שופכים אור על יחסה של אצולת התקופה לאומנויות ולאומנים ועל יחסי פיאודל-וסל. התמות של השירים והרומנסות מספרים את קורותיהם של בני התקופה, וכן סיפורים ואגדות עבר, וחושפים את חיי חצרות האצילים בני התקופה ואת עקרונות האהבה החצרונית. לא כל השירים מעניינים כשלעצמם, ושאלת איכות התרגום ונאמנותו למקור (תוכנית ומבנית) היא שאלה שאני לא יכולה לענות עליה, אבל אפשר לזהות את סוג הסיפורים והעלילות שהמשיכו וממשיכות להדהד בספרות המערב במשך שנים רבות ועד ימינו, ומעידות על ההשפעה מרחיקת הלכת של שירת הטרובדורים על תרבות המערב לשלל סוגותיה.
אריה סתיו לא חוסך מהקורא את דעתו על איכות השירה, לפעמים זה מנומק ולפעמים פוגם באיכות האקדמית של הספר. מפאת קוצר המקום, לעתים הוא נאלץ לחתוך 'בבשר החי' של השירים, וזה מצער אבל כנראה בלתי נמנע. בספר מופיעים קטעים מרומנסות שהייתי שמחה לו היו מתרגמים אותם לעברית במלואם (הסיכוי קלוש, כמובן), כמו למשל הרומנסה של כרטיין דה טרואה על סיפור אניד וארק (ותודה על המאמר מאיר העיניים של ד"ר לילי גלזנר, שמצורף לאחרית הדבר, על הקריאה המרובדת ברומנסה הפרובנסלית). סתיו גם מביא בספר קישורית לאתר עם שיחזורים של מנגינות לחלק מהשירים (trobar.org), וזה מקסים בעיניי, כי אני אוהבת מאוד להאזין למוסיקה ימי-ביניימית.
באופן כללי נותרתי אחרי סיום הקריאה של הספר וחצי תאוותי בידי. הייתי שמחה להמשיך ולקרוא על משוררי התקופה ואת שיריהם. בעיניי הנושא מרתק ומעלה מחשבות מגוונות על החברה האירופית בימי הביניים שהיתה פחות חשוכה והרבה יותר חופשית במנהגיה ממה שנהוג לחשוב; על עקרונות האהבה החצרונית כפי שהופיעו מאוחר יותר במאה ה-16 בספרות האבירים שממנה 'הושפע' דון קיחוטה, ובמאה ה-17 בספרה של מדאם דה לפייט, "הנסיכה דה-קלב"; ואיך הפכו לבסוף לגרוטסקה דוחה ומגוכחת במאות ה-17 וה-18 בחצרו של לואי ה-14 ועד המהפכה הצרפתית.
ועוד המלצה קטנה: לחובבי ההיסטוריה, כדאי מאוד לקרוא על הקיסרית מוד ובעיקר על אליאונור מאקוויטניה - דמות היסטורית חד פעמית ומרתקת מאין כמותה, מהחביבות עלי (הופיעה במחזה של ג'יימס גולדמן ובסרט של אנטוני הרווי "אריה בחורף", אף שהמחזה עשה לה עוול).

לא הגון להשוות בין סופרים, אבל כשהחך הספרותי מתעדן, קשה שלא להתאכזב קצת גם מספר טוב.

בזמן הקריאה, נזכרתי בסיפור על היהודי שעזב את העיירה שלו בפולין והצטרף לקרקס. אחרי שנים של עבודה קשה ופרסום עולמי כלוליין-אמן, הוא חוזר אליה ומעניק לבני העיירה מופע בחינם: הוא מותח חבל באורך של עשרה מטר ובגובה של עשרים מטר, מזנק עליו עם חד אופן, רוכב עד לאמצעו ואז שולף ממעילו כינור ומנסר להם את הפתיחה של "קיץ" של ויואלדי במהירות כפולה! מזיע מהתרגשות הוא יורד אל פרנסי הקהילה ושואל, "נו, איך הייתי?", עונים לו, "מה נגיד?! מנוחין - כבר לא תהיה".
"אבות ובנים" מתאר צמד צעירים שעם סיום לימודיהם באוניברסיטה, חוזרים לבתי משפחותיהם בקיץ. בזארוב, הניהיליסט היהיר, למד רפואה ומדעי הטבע ובז לכול ולכולם. הוא דוחה את כל האמיתות והקונבנציות שבהם מחזיקים הן אבותיו והן בני כל המעמדות האחרים, אך כאשר הוא נאלץ להתמודד ביושר מול רגשותיו, הוא מוצא עצמו מול שוקת שבורה. לעומת זאת, ידידו קירסנוב, שבתחילה דבק בדמותו ובאמונותיו של חברו הכריזמטי והמבוגר ממנו, מתרחק ממנו ומוצא לעצמו נתיב חיים אחר. טורגנייב טבע ברומן הזה את המונח "ניהיליזם", אבל אני חושבת שלמרות דמותו של בזארוב הבנוייה לתלפיות, מסקנותיו הרבה פחות מהפכניות וממה שייחסו לו השלטונות ברוסיה של אותה התקופה.
"אבות ובנים" כתוב יפה, עדין ומעודן, רומן רוסי קלסי. הסיפור נטוע בנוף הרוסי, בחברה הרוסית ובאקלים הפוליטי ברוסיה באמצע המאה ה-19, אבל למרות שהוא מתאר ברגישות את הדמויות שלו, את הקרע האידיאולוגי הבין דורי, את אנוכיות הצעירים מול האהבה ההורית שאין לה גבול... טולסטוייבסקי - הוא לא. הוא קריא, לפעמים מרגש ובקטעים מסוימים - אפילו שובר לב ממש, אך אני לא מצאתי בו את שאר הרוח, את האלמנט החמקמק הזה שהופך, עבורי, יצירה טובה לניצחית, וכתיבה מהוקצעת - למפעימה.

אבי, קצין שריון שהשתתף בכמה מלחמות בחייו, טוען שכדי להיות לוחם אמיץ צריך להיות די מטומטם. שדה קרב הוא לא מקום מתאים לאדם חכם, מפני שבנסיבות שכאלה, הדבר ההגיוני ביותר לעשות, זה לברוח ומהר. אז כמובן שהעניין מורכב קצת יותר, וגם הוא יודע את זה, אבל בגדול אפשר לומר שאם יורים עליך ואתה לא מפחד – כדאי שתראה רופא.
המספר, יורם, בן דמותו של פוצ'ו הצעיר, מעיד על עצמו שהוא פחדן. אם זה נכון ואם לאו, אין טעם להתווכח איתו – ככה הוא מרגיש, והיו לו גם סיבות טובות לפחד: סדרת הקרבות על חרבת מאחז, אותה הוא מתאר בספר הזה, היתה בין המערכות הקשות שידעה חטיבת יפתח הפלמ"חאית. חרבת מאחז היתה תל על יד רוחמה, לא תואר לו ולא הדר, אלא שהוא צפה על שדה התעופה אבק 2, שהיה נקודת האספקה היחידה בין ישראל ובין הנגב במהלך מלחמת העצמאות. זאת הסיבה שהמצרים חשקו במקום: אילו כבשו אותו, הם היו שולטים על שדה התעופה, ולמעשה מנתקים את הנגב ממדינת ישראל הצעירה.
לצד סיפורי הקרבות הקשים, יורם/פוצ'ו מתאר בחינניות ובהומור איך התגלגל אל הפלמ"ח ואל הנגב. הוא מציג בפני הקורא גלריה של דמויות פלמ"חניקים, נשים וגברים, מספר על האהבות הראשונות, על הריבים וה'מתיחות' בהכשרה, וגם על הדאגה בבית, החופשות, המתחים במשפחה, המכתבים. פוצ'ו כותב באופן אותנטי, פשוט וישיר. יש בספר מעט מאוד תיאורי נוף ואין קישור בין חיי הפרט לבין גודל השעה ההיסטורית. בכלל, כל הספר כאילו שואג איזה "מַעֲלֵישׁ" פלמ"חניקי מחוספס: אז חם וקר ומאובק ואין אוכל נורמלי וישנים על האדמה ואי-אפשר לחפור באדמת הליס ולא התקלחנו חודש וכולם מסביב רוצים להרוג אותנו והמ"מ ברח – מַעֲלֵישׁ, נתגבר. גם את הזוועות הגדולות ביותר, הוא מתאר בדרך כלל בהומור שחור שקשה לעמוד בפניו. זה הזכיר לי בחור נכה שאני מכירה, שבכל פעם כשכואב לו, הוא צוחק ללא שליטה. צחוק והומור הם כלים נפוצים בהתמודדות עם קושי, עם צער ועם זוועות שקשה להכיל. מצד שני, זה יוצר הרחקה אצל בעל החוויה ובמקרה הזה, גם אצל הקורא. יש מעט מקומות בספר, שהמספר מרשה לעצמו לשהות בתוך האימה והצער התהומי שבלחימה קשה ובפרידה מחברים טובים שנהרגים סביבו, ואלה הקטעים המרגשים והאמיתיים ביותר.
הספר התפרסם ב-1966, כשבע שנים לאחר ספרו המונומנטלי של ס. יזהר, "ימי צקלג", שגם הוא מספר על אותם הקרבות. לא יכולתי להימנע מהשוואות בין הספרים ולזהות דמויות שמופיעות בשניהם, בווריאציות שונות ומשונות. ההשוואה לא עשתה חסד עם ספרו של פוצ'ו. "אני פחדן אני" הוא באיזה מובן 'ספר לחבר'ה'. הוא אותנטי, מגולל את מהלך הקרבות האמיתיים מפיו של לוחם שהשתתף בהם, אבל הוא קצר ותמציתי, ונוגע ברפרוף בבלהה, בטראומות, ובמתח הקשה להכלה שבין החזית ובין תל-אביב השאננה. אף על פי שיזהר סמילנסקי היה קצין מודיעין בן שלושים ושתיים במלחמת העצמאות (קשיש במושגי הזמן), ולא לחם בקרבות חרבת מאחז, הוא הצליח לכתוב על אותו הנושא את אחד הספרים המרגשים, הפיוטיים, העצובים והמופלאים שנכתבו בשפה העברית. הוא לקח את סדרת הקרבות הללו ונתן לה נופך מיתי, היסטורי, הומניסטי ורחב, תוך שהוא מקשר אותה לנופי המקום ולחברה ביישוב העברי לדורותיו ולזרמיו. בעוד פוצ'ו מתוק ומצחיק, כתיבתו קולחת ומלבבת והוא מציג כאן עדות שהיא מסמך היסטורי חשוב, ס. יזהר הוא סופר ענק. זה ההבדל.
הערה אחרונה (ומבחינתי האישית, בלתי נמנעת): הספר מלא בשגיאות עברית ובשגיאות הקלדה. כמה חבל שלא נעשו בו עבודות עריכה והגהה כראוי לו.

כשהתותחים רועמים והמוזות שותקות, זה הזמן להיזכר במלחמות ישנות של עמים אחרים, לעשות השוואות ולחפש ניחומים. אסקפיזם בהפוך על הפוך, או כמו שאמי אומרת - צרת רבים, נחמת טיפשים.

הספר "נגד סימפלקס - או - תולדות חייה המופלאות, מסופרות לפרטיהן, של הארכי-רמאית ומשרכת הדרך קוראש", יצא לאור 1670, עשרים ושתיים שנים לאחר הסכם וסטפאליה שסיים את מלחמת שלושים השנים. הספר מגולל את קורותיה של ליבושקה, בת טובים שחייה נגרפו אל תוך התוהו ובוהו של המלחמה הנוראה ביותר שידעה אירופה עד מלחמות העולם של המאה העשרים. במסגרת המהפך הרדיקלי בחייה, אבד לה שמה (בתוספת עוד כמה דברים), ונותרו כינויה בלבד, קוראש וקוראז'; שני כינויים שמתאימים לה ככפפה ליד: 'קוראש' - כינוי וולגרי של חיילים לאבר המין הנשי, שהוא אבר פעיל במיוחד בחייה של גיבורת הסיפור, ו'קוראז'' - 'אומץ' בצרפתית, ממנו יש לה בשפע.
אם שמה של קוראז' מזכיר לכם גיבורה ספרותית מוכרת, הרי אתם צודקים בהחלט. בימים לפני שהארי שלנו התחיל לשאוג, הועלה בתיאטרון גשר המחזה הידוע של ברטולט ברכט ומרגריטה שטפין, "אמא קוראז' וילדיה". המחזה בן המאה העשרים מתבסס באופן חופשי מאוד על ספרו של גרימלסהאוזן, כשבניגוד לאמא קוראז' של ברכט, אין לקוראז' הנודדת ילדים, והיא צעירה ויפה יותר. לעומת זאת, שתי היצירות מתרחשות במהלך מלחמת שלושים השנה, ושתי הגיבורות ניחנות באומץ לב ויכולת הישרדות מעוררת התפעלות. את המחזה של ברכט קראתי עוד באוניברסיטה, ומכיוון שרציתי לצפות בהפקה החדשה של "גשר", החלטתי שזה זמן טוב לחזור למקורות.
הספר הוא רומן פיקרסקי, שכתוב בגוף ראשון, כביכול מפיה של קוראז'. הגיבורה מספרת את קורותיה בקלילות ובהומור, אף כי טיבם אינו קליל או משעשע כלל (מא"ש, גרסת המאה ה-17?). היא אינה בושה לפרט את דרכיה לשרוד במהלך המלחמה, והן כוללות התחפשות לגבר, לחימה, נישואי נוחות, זנות, ביזה, ניצול, רוכלות צבאית, הלוואה בריבית קצוצה ומעשי רמייה מכל סוג ומין. בין כל הסיפורים והאנקדוטות היא מתארת בפני הקורא את התקדמות המלחמה והקרבות, והשפעתם עליה ועל הסובבים אותה.
הסיבה (או שמא, התירוץ) שנותן גרימלסהאוזן בפיה של המספרת לכך שהיא מפרטת את עלילותיה הלא מחמיאות במיוחד, היא - נקמה בסימפליציסימוס. אותו ברנש הוא גיבור סדרת הספרים הסימפליציאניים של גרימלסהאוזן, ובספר הראשון בסדרה, "ההרפתקן סימפליציסימוס התם", מופיעה קוראז' כאנקדוטה מביכה ומעליבה, ומטרתה היא לבייש אותו בחזרה. את הספר הזה, שפורסם לראשונה ב-1668 ותורגם לעברית אף הוא על-ידי עדו אברבאיה, קראתי לפני כשלוש שנים, ובאמצעותו הגעתי אל הספר הזה.
"ההרפתקן סימפליציסימוס התם" הוא ספר ארוך יותר ועשיר יותר מ"קוראז' הנודדת", והדמות הראשית בו עגולה יותר ועוברת תהליך התפתחות והתפקחות מעניין יותר ממאדאם קוראז'. למרות זאת, "קוראז' הנודדת" הוא ספר כמעט מהפכני: אפילו אם היה נכתב באמצע המאה העשרים, הוא היה מקדים את זמנו. יש לנו כאן אישה גיבורה (במלוא מובן הביטוי) שאינה מתנצלת על הליבידו העירני שלה, על הערמומיות וחדות המחשבה שלה ועל יכולתה ונכונותה להציל את עצמה ולהרבות את רכושה בכל דרך אפשרית, ותהיה לא כשרה ככול שתהיה. היא שורדת במשך שלושים שנה במלחמה אכזרית וארוכה, כזו שיצרה מציאות בלתי נסבלת עבור גברים רבים, קל וחומר עבור נשים. אמנם לקרוא את הספר מנקודת מבט פמיניסטית יהיה אנכרוניסטי, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן דמות נשית יוצאת מגדר הרגיל. עם זאת, יש לזכור שהדמות הזאת נכתבה על ידי גבר וקורותיה מתוארים דרך עיניו. מחוספסת ככול שתהיה אישה, אני כלל לא בטוחה עד כמה תגובותיה של קוראז' של גרימלסהאוזן אותנטיות.
בסוף הספר מוסיף גרימלסהאוזן 'הצהרה' שהספר נועד להזהיר גברים מפני יחסים עם זונות... בסדר, שיהיה בריא. לי זה נראה כמו תשלום מס שפתיים לצדקנים הפוריטניים, כי קשה שלא לזהות במהלך הקריאה את הנאתו של המחבר מתעלוליה של גיבורתו. אני חושבת שאם הדמות של קוראז' היתה קוראת את ההזהרה הזו, היא היתה מתפוצצת מצחוק.

אובלומוביזם = הדוניזם, אסקפיזם, דחיינות, עצלות, הדחקה, הצטמצמות קיומית, SAD, היפוכונדריה, חששנות, נאופוביה, המנעות, מוות עם דופק על ספה. לסיכום - חרדת-חיים.

הרומן התפרסם ב-1859, שנתיים לפני רפורמת האמנציפציה של אלכסנדר השני. בתחילתו אנו מתוודעים לאיליה איליץ' אובלומוב במצבו הטבעי והשכיח - נים ולא נים על הספה בביתו. אובלומוב הוא בן אצולה נמוכה, בעל אחוזה כפרית שחי כבר שנים בסנקט פטרסבורג ולא זז ממנה, אף על פי שכבר מזמן שכח מדוע. הוא רק בתחילת שנות השלושים לחייו, אך הוא כבר לא עובד, לא קורא, לא יוצא ובא בחברה ואין לו מושג מה מצב אחוזתו, צמיתיו ואדמותיו, וממילא, גם לא מה מצבו הכלכלי. כל זה לא מונע ממנו לחיות בדירה גדולה ומרווחת עם משרת אישי אידיוט ורשלן, לפזר כסף ללא הכרה, לאכול לשובע מאכלים דשנים, לפרנס חבורה של טפילים שנדבקים אליו, וחוץ מזה - לעצום עיניים ולב אל מול המציאות, ולא לעשות כלום. דיכאון? עצלות פתולוגית? מרד שקט ופסיוויות מתריסה כנגד המציאות והדרישות החברתיות? לא תמיד ברור לקורא, אבל זה כנראה קצת מכל דבר. שטולץ, חבר נעוריו של אובלומוב, הוא זה שמנסח את הפתולוגיה: אובלומוביות.
אף על פי לא מתרחשים בספר ארועים דרמתיים גדולים, החיים מנסים מדי פעם לכפות עצמם על אובלומוב המסכן, אך אז מתגלה נחישותו בכל הדרה והוא משיב להם מלחמה שערה, הודף אותם (נו, הוא גם נעזר בחברו הנאמן והמעשי שטולץ), וחוזר לספה. וכך, למעט כמה דרמות חיים טורדניות, שנפתרות בדרך כזו או אחרת, חייו זורמים על מי-מנוחות. גונצ'רוב מפליא לתאר לפרטי פרטים את חיי היומיום של דמויותיו, את המורכבות הפסיכולוגית שלהן, ואת מחשבותיהם, הגיגיהם ומניעיהם. אובלומוב הוא דמות מלאת פגמים אבל הוא גם אדם ישר, טוב לב, לא טיפש ולא חסר מודעות באופן מוחלט, ויש לו רגעי הארה של תובנה עצמית וחברתית. לפעמים התובנות הללו נדמו לי כרציונליזציות, אבל גם אם כך הן - הן מנומקות בספר והגיוניות להפליא.
למרות שכאמור לא קורה הרבה, הספר לא משעמם כלל-וכלל, להפך, לפרקים הוא מצחיק ובדרך כלל מייאש ומעורר מחשבה. לא נעים למצוא בעצמך עקבות של איזה אובלומובצ'יק מנומנם... לפעמים שאלתי את עצמי, האם זה באמת פסול לחיות כמו אובלומוב (כלומר, אם אדם יכול להרשות זאת לעצמו)? נזכרתי בכתבה שקראתי לפני כמה שנים על אנשים שעובדים חודשים בודדים בשנה, חוסכים קצת כסף ואת ייתרת זמנם מבלים במנוחה, בקריאה, בחלימה, בטיולים. הם לא פרזיטים, אין להם דרישות גדולות מהחיים, הם חיים בצמצום ולא רודפים אחרי 'השילוש הקדוש', קריירה+משפחה+בית פרטי. כמובן שהכלכלה לא יכולה להבנות על שכאלה, אבל מצד שני, הם נדירים ולא מזיקים ואני יכולה להבין אותם. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להישמט "ממרוץ הכרכרה המשתקשקת" כדרך חיים, אבל לפעמים כן מתחשק לי לעשות איזו הפסקה, לנוח, להתבטל ולקרוא כאוות נפשי ללא רגשות אשם.
אז איליה איליץ' הוא דוגמת קיצון, ולמרות שלפעמים הוא מעורר רחמים ושאט נפש, קשה שלא להיזדהות איתו; ובאמת, באופן קצת מפתיע, מתברר שהדמות הזו הפכה עם פרסום הספר, לדמות אהודה.

אני ממליצה מאוד על הספר הזה, למי שיש סבלנות לקריאה איטית ומהורהרת.

כמו כן, כדאי לצפות בסרטו של ניקיטה מיכאלקוב מ-1979, "אובלומוב", שמציג חלקים מהרומן, וזכור לי כסרט נהדר.

כל ישראל חברים? לא. כל ישראל קבצנים!
מנדלי מו"ס, אחד הסופרים העבריים הראשונים של תקופת התחייה, היה 'רשע' גדול. מי שקרא את "מסעות בנימין השלישי" שלו, נדהם מהארסיות שבה תיאר את יהודי עיירות תחום המושב שחיו בגבול רוסיה-גליציה-פולין. יהודי השטעטלים העניים המרודים, מקבצי הנדבות, הגנבים והפושעים, המאכערים ובעלי המומים, כולם מופיעים גם כאן, ברומן הזה.
את "פישקה החיגר" שנכתב במקור ביידיש, פרסם מנדלי מו"ס (הוא שלום יעקב אברמוביץ') בסוף שנות השישים של המאה ה-19. ב-1912 הוא סיים את גרסתו העברית (גרסה, ולא תרגום!) עליה עבד קרוב לחמישים שנה וקרא לה, "ספר הקבצנים". הספר נחשב לרומן העברי הראשון, והוא פלא פלאים של עברית מתהווה, של שפה ענייה שמגששת את דרכה חזרה מעולם הקודש לעולם החול. חשבו כמה קשה היה באותה תקופה לקבץ את המילים (נו, עוד משמעות לשמו של הספר) מכל רבדיה של השפה העברית שקפאה על שמריה, ולצקת בהם חיים חדשים ומשמעות חדשה, יומיומית וחילונית. היום לא קל לקרוא את השפה הזו, אבל בעיניי היא יפיפיה, 'טעימה' ושווה את המאמץ.
מנדלי מו"ס מגיש לקורא סאטירה חברתית מצחיקה ומרירה. המספר מגולל את סיפורו העצוב של פישקה (פישל, 'דג' ביידיש), נידח ישראל נכה-רגליים שנעקר מבית המרחץ של העיירה כסילון ונגרר לנדודים של קיבוץ נדבות בחברת אשתו העיוורת. סיפורו נתון בתוך סיפור מסגרת שמתערב בו עד לגילוי מלודרמתי בסיומו; ודמותו של המספר, הוא מנדלי מו"ס עצמו, מופיעה בו כדמות משנית שעורכת ומשפרת בזמן אמת את סיפורו של פישקה, שאינו אדם רהוט. במהלך סיפור המעשה, מתוודע הקורא לעוני המנבל של יהודי מזרח אירופה במאה ה-19, לשנאה המרה, לפשיעה, לאלימות ולפשיטת הרגל המוסרית בתוך החברה היהודית, הרחק הרחק מסיפורי הצדיקים החסידים, שראשי הקהילות אהבו להאדיר ולפרסם. לא פלא שהספר בגרסתו היידית התקבל ברגשות מעורבים על ידי הקהילה, שחיצי הביקורת האכזריים שמנדלי מו"ס נהנה כל-כך לנעוץ בה, לא עברו בקלות בגרונה.
למרות זאת, ובניגוד ל"מסעות בנימין השלישי", ב"ספר הקבצנים" אפשר למצוא גם חמלה. דמויותיהם של פישקה ושל ידידתו הגיבנת ביילה, הם גילויים אנושיים ומרגשים של אהבה וידידות וערבות הדדית, רגשות נעלים ועדינים בסביבה גסה, שבה כולם דורסים האחד את השני ללא רחמים על מנת לשרוד.

אל סומרסט מוהם התוודעתי לראשונה, כמו רבים מבני דורי בישראל, באמצעות מערכת החינוך: רבים מאיתנו למדו את הסיפור "Mr. Know All", בשיעורי האנגלית.
מוהם הבריטי נולד בפריז ב-1874, היה איש אשכולות, רופא, סופר, מחזאי ואיש ביון (לאו דווקא בסדר הזה); וידוע כיום בזכות הכתיבה הספרותית שלו. הסופר הפך לשם דבר בכתיבת סיפורים קצרים, כתיבה שהוא שיכלל לדרגת אומנות יוצאת דופן, והקובץ "עץ הקזוארינה" הוא קובץ הסיפורים השני שפרסם (1926).
אני מדגישה כי המדובר בקובץ סיפורים ולא באסופה, מה שהופך את הספר למהודק מבחינה רעיונית, ואף על פי שכל סיפור עומד בפני עצמו, הקורא מרגיש בהמשכיות בינהם, הן ברעיונות, הן באווירה והן בסביבת ההתרחשות. ששת הסיפורים שבקובץ סובבים סביב חיי הקולוניות הבריטיות במזרח אסיה שבין שתי המלחמות הגדולות. למרות שהגרעינים התימתיים קיצוניים במהותם, מוהם בנה סביבן עלילות מאופקות, בכתיבה צינית-מעודנת וביקורתית שנמנעת במודע ממלודרמה, ומתארת בצורה חיה גלריה של דמויות, רבות מהן לא מצודדות ובכל זאת מושכות את הלב. צורת הכתיבה הזאת רומזת לקורא שהמקרים עליהם מסופר אינם בהכרח יוצאי דופן במרחב שבו הם מתרחשים, ואולי זו הסיבה העיקרית שבשלה זעמו המתיישבים הבריטים בקולוניות על הסופר, ובאחד מסיוריו במלאיה אף איימו עליו פיזית ממש.

בסיפור הראשון, "לפני המסיבה", חוזרת אלמנה מבורנאו לאנגליה ונאלצת להתמודד עם משפחתה ועם החברה הבורגנית ממנה באה באשר לנסיבות שיבתה. לטעמי, הסיפור הזה הוא המהודק ביותר מבין הסיפורים, אף על פי שהתיישן מעט.
הסיפור השני, "השיבה הביתה", מתרחש על אונייה השבה מהמזרח לאנגליה, ובמרכזו הכירות בין אישה אנגלייה וגבר אירי ממעמד נמוך ממנה, הכירות שמלמדת אותה לקח טוב.
בסיפור השלישי, "תחנת הספר", אנחנו מתוודעים לקשיים של הפקידים הבריטיים בתחנות השלטון הנידחות בג'ונגלים.
בסיפור הרביעי, "כורח הנסיבות", אנחנו מתוודעים למנהגים הפחות מדוברים והפחות נעימים של המתיישבים, מנהגים שהמתקבלים על הדעת ללא חמדה, מכורח הנסיבות...
הסיפור החמישי, "תו הפחד", הוא סיפור פסיכולוגי נפלא על רגשות אשם ורגשות נחיתות.
הסיפור החותם את הקובץ, "המכתב", הוא מלודרמה קיצונית שמתנגדת בנחרצות למלודרמיותה.

בעמוד 144, בסיפור "תו הפחד" יש תיאור מרהיב של סוגי עצים שונים בג'ונגל המלאי, שנחתם במשפט נפלא: "היה משהו מפעים בפראות העזה של הצמיחה המעתירה הזאת. היה זה כמו אבדן מעצורים נועז של נווד המתפרע בנחלתו של האלוהים." אני חושבת שהמשפט הזה נותן מושג על המהלכים הרגשיים שעוברות הדמויות הקולוניאליות המופיעות בקובץ הזה, על פי נקודת מבטו של סומרסט מוהם.

איכות הסיפורים אינה אחידה, והסיפור האחרון, בעיניי, לוקה ברישול מסוים, אבל הקובץ בהחלט ראוי לקריאה ומומלץ.

*הערה קטנה: באתר סימניה כתוב שמוהם "פעיל בתחום הספרות מאז שנת 1933 ועד 2017 (84 שנות יצירה)". אכן מידע מפתיע ומעורר התפעלות, בהתחשב בעובדה שהסופר מת בשיבה טובה כבר ב-1965.

הדבר הראשון שמהמם את הקורא במפגש עם סיפרו של דוסטוייבסקי הוא שמו – אידיוט; שם שהוא פגיעה, גידוף ועלבון. הרגשות ששם שכזה עשוי לעורר בקורא הנתקל בספר לראשונה, הם פליאה, מבוכה ואפילו דחייה; אך האם אנחנו צריכים לקבל את שם הספר כפשוטו?
כבר בפתיחת הספר אנחנו מתוודעים לָ'אידיוט', הנסיך* לב ניקוליביץ' מישקין, חולה אפילפסיה בן עשרים ושש השב לאחר ארבע שנים לסנקט פטרסבורג מבית מרפא בשוויץ, עני ואביון, בודד וחסר קשרים, מתוך רצון לנסות את מזלו. הוא אינו מכיר איש בעיר, אינו בקיא במנהגים ובגינונים החברתיים, אך הוא אופטימי, תמים כילד, אוהב אדם באשר הוא אדם וחסר כל גינונים או תאוות בצע. וכך הוא מושלך שלא בטובתו אל תוך החברה הרוסית חסרת הרחמים של אמצע המאה ה-19, חברה שמאמינה בכסף ושבויה בצרוּת מוחין של גינונים צדקניים, מלאכותיים ואכזריים; חברה שבה יוצאי הדופן, שמסיבה זו או אחרת אינם מתאימים לתבניות החברתיות המקובלות והמקובעות, מוקעים ומסולקים מקרבה.
במרכז היצירה עומדים שני יוצאי דופן שכאלה: מישקין, כאמור, עני ותמים שאינו יודע את 'כללי המשחק', ונסטסיה פיליפובנה, אישה צעירה ויפה להלל, שהתייתמה בגיל צעיר, נוצלה מינית על ידי מי שהיה אמור להיות מיטיבהּ ואיש חסדהּ, ובפתיחת הספר – מוחזקת כמעין קורטיזנה שלו. נסטסיה נקרעת בין שניים: מצד אחד פרפיון רוגוז'ין, בן למשפחת סוחרים עשירה המאוהב בה בצורה אובססיבית עד לשגעון של ממש, ומצד שני, מישקין שחומל עליה ומוכן לשאתהּ כדי לדאוג לה ולהגן עליה. מודעת למעמדה החברתי הנחות, היא נעה בשגיוניוּת בין מישקין המסמל עבורה את הכפרה ואת הגאולה, ובין רוגוז'ין, שהוא המוות הוודאי המגיע לה, לדעתה של החוטאת, בדין.
בספר הזה מציב דוסטוייבסקי מראה מול החברה הרוסית על שלל גווניה והביטיה: החברה הגבוהה, הבורגנות, מעמד הסוחרים, אנשים מכובדים שירדו מגדולתם והידרדרו לעוני מנבל, פשוטי העם, הניהיליסטים, המבוגרים והצעירים. הוא מתאר את הכאוס שביחסים בתוך המשפחות, ללא קשר למעמדן ואת הקשרים החברתיים שבין המעמדות ובתוכם. בנחשול החברתי הזה, בו האדם נקנה בכסף והכסף יענה על הכול, מיטלטל מישקין כסירה רעועה של אהבה שאינה תלויה בדבר, כחסד טהור ונקי משיקולי תועלת, שכל רצונו להטיב עם הזולת; והוא, החולה, התם, ה'אידיוט', לא יצליח לשרוד בסערה החברתית.
כבר בראשית הקריאה אנו מבינים שמישקין אינו אידיוט, אלא 'אידיוט' בעיניי החברה. מישקין הוא "שוטה של אלוהים", דמות שכיחה בתרבות הרוסית: מטורף שהוא למעשה השפוי האמיתי, האידיוט שהוא למעשה חכם, זה שמוזרותו מאפשרת לו, בדומה לליצני החצר בזמנים הקדומים, לצאת כנגד ערכי החברה, הכנסייה והשלטון. החברה הפטרבורגית של אמצא המאה ה-19, שהחילון והקפיטליזם פשטו בה, לא יכלה להכיל ולכבד אדם אמיתי, כן ומאמין כמישקין.
במהלך הקריאה של הספר, נזכרתי בשירו של אלתרמן, "אליפלט", אותו "ביש גדא גדול" ש"בו שכנים ושכנות דברו דופי, ואמרו: שום דבר לא יועיל, אליפלט הוא ילד בלי אופי...". גם אליפלט של אלתרמן הוא חסר אופי למראית עין החברה, אך למעשה הוא דוגמה לאדם האמיץ והאמיתי.
גם אם הנסיך מישקין מבולבל לעתים קרובות, לא מעשי, מבוהל ופוסח על שתי הסעיפים, אפשר להבין לצידו של מי נוטה ליבו של דוסטוייבסקי (שהיה, אגב, אפילפטי בעצמו). דוסטוייבסקי, שחזר מגלותו בסיביר אדם מאמין, ורחש כבוד ל"אמונה הישנה" (זרמים דתיים אדוקים שפרשו מהכנסיה האורתודוכסית במאה ה-17), שתל בספרו הרמזים נוצריים רבים (דוגמאות בולטות: נסטסיה פיליפובנה ומריה, ידידתו השוויצית של מישקין, כבנות דמותה של מרים המגדלית) ובז לחברה החילונית והמטריאליסטית הרוסית שהתרחקה מהאמונה וסגדה לעגל הזהב.
הספר מלא בכל טוב: אינטריגות, סצנות המונים כמעט מופרכות בפראותן, רגעים של חמלה אנושית ושל אכזריות מבחילה, של טוהר ושל התפלשות בחולי. ואף על פי כן ובאופן כמעט מפתיע, הספר מלא בהומור דוסטוייבסקאי מצחיק וטוב לב, והקריאה מהנה מאוד ולא מעיקה על הקורא. גם עבודתה התרגומית המופתית של נילי מירסקי זצ"ל, ראויה לציון. משפט משעשע לדוגמה, היה "ליזאבטה פרוקופייבנה היתה גברת חמת-מזג ונוחה להיסחף בסערת רגשותיה, ויש שהיתה מרימה את כל העוגנים באחת לפתע-פתאום ובלי להרהר הרבה, ומפליגה אל הים הפתוח תוך התעלמות גמורה ממזג-האוויר." איזה תיאור אנושי מקסים!
לסיכום, בעיניי, דוסטוייבסקי הציב בסנקט פטרסבורג של תקופתו את ישוע הנוצרי בדמותו של מישקין, כדי להוכיח לרוסים שאילו נקלע המושיע אל בין ציפורניהם, הם היו קורעים אותו לגזרים.


• יש לזכור שברוסיה של המאות ה-18 וה-19, היה הבדל בין המושג "נסיך גדול" – תואר האצולה הגבוה ביותר שניתן לטוענים לכתר, ובין המושג "נסיך" שניתן על-ידי הצאר לאצילים ולעשירים מופלגים, כגמול על פועלם. התואר הזה עבר בירושה.

ב-1824 נאסר ג'ון דיקנס, פקיד בימייה המלכותית הבריטית, בעוון צבירת חובות. הוא ומשפחתו ניהלו אורח חיים שהיה מעבר להכנסותיהם, ועל כן אב המשפחה, יחד עם אשתו וילדיו הצעירים עברו לגור יחדיו בבית הסוהר הנוטריוני לבעלי חוב בלונדון, המרשלסי (Marshalsea). היה זה מוסד עתיק שעמד על תילו במשך כמעט 500 שנה, ואפשר לאסיריו לחיות בו יחד עם משפחותיהם. עם זאת, הבן השני בסדר הילדים, שמונה במספר, לא הצטרף אל המשפחה ועבר לחיות בביתה של קרובה מרוששת, כשהוא נאלץ, בגיל שתיים-עשרה, לעזוב את לימודיו במצוות אימו וללא ידיעת האב, ולעבוד בבית חרושת למשחות נעליים. התנאים הקשים ששררו בבניין המלוכלך, המרקיב ורוחש החולדות, שעות העבודה הארוכות באוויר המעופש, והמשכורת העלובה של שישה שילינג בשבוע, ממנה היה צריך לחיות ואף להפריש כסף לתמיכה במשפחתו, הותירו על הנער הצעיר רושם עז. המשפחה שהתה בבית הסוהר רק חודשים ספורים, וצ'רלס הנער עבד בבית החרושות כעשרה חודשים 'בלבד', אבל באותה תקופה ניטעה בו המודעות החברתית לפערי המעמדות ולתנאי העבודה והמחייה האיומים של מעמד הפועלים. עבדות ילדים באנגליה של המהפכה התעשייתית חזרה והופיעה בכמה מיצירותיו, שהעלו את תרומתן הצנועה לשיפור התנאים ולקידום זכויות הילד באנגלייה ובעולם.
בסופי השבוע, היה צ'רלס דיקנס מבקר את משפחתו במרשלסי, כך שהכיר מקרוב את המקום הנורא על תנאיו הירודים; ויש להניח שראה את אביו שהיה לפנים בעל משרה פקידותית מכובדת, במצב נפשי קשה. לאחר מספר חודשים בכלא, נפטרה אימו של ג'ון דיקנס ובעזרת כספי הירושה הקטנה הוא השתחרר מחובותיו ומהמרשלסי. אלא שאימו של צ'רלס לא מיהרה להחזיר אותו הביתה ולשחרר אותו מבית החרושת, וכשנודע הדבר לאביו, נפגע וזעם. זה היה מתחת לכבודו ולמעמדו החברתי שבנו עבד למחייתו...
בכל יצירותיו של צ'רלס דיקנס, אחד מהסופרים האנגליים הידועים והאהובים ביותר בכל הזמנים, אפשר למצוא פרטים אוטוביוגרפיים לרוב, ורבות מהדמויות הדיקנסיות הבלתי נשכחות התבססו באפיונן על אנשים שעברו בחייו של הסופר. אחד המרחבים המרכזיים ברומן "דוריט הקטנה" (יצא לאור בהמשכים ב-1857-1855, וכספר – ב-1857), הוא המרשלסי. דוריט הקטנה היא איימי דוריט, בתו הצעירה בת העשרים של ויליאם דוריט, איש טוב לב אך חדל אישים, אגוצנטרי ומלא חשיבות עצמית (האם דמותו מבוססת לפחות חלקית על אישיותו של דיקנס האב?) שהסתבך בחובות בנסיבות שהוא עצמו מתקשה להסביר. איימי עצמה נולדה בכלא והתייתמה מאימה בגיל שמונה, אך דווקא בת הזקונים היא בעלת היוזמה והמרץ, שקושרת קשרים מחוץ לכלא ובתוכו, ומנהלת בצנעה, כמעט מאחורי הקלעים, את חייה של המשפחה הכושלת: היא דואגת לאביה ומונעת אוכל מפיה למענו, מחפשת מקצועות לה, לאחותה ולאחיה הגדולים, ומנסה להרחיק אותם כפי יכולתה מהמרשלסי. בעזרת אנשים טובים ובראשם ידידהּ ואיש חסדהּ ארתור קלנם, בורגני השב לאנגליה לאחר שעבד ללא חמדה במשך עשרים שנה בסין בעסק המשפחתי, היא מצליחה לחלץ את משפחתה מחיי העוני ומהמרשלסי, רק כדי לגלות שכלא הוא לא רק מבנה בעל סורגים, אלא גם מצב נפשי-פנימי.
תיקצר כאן היריעה מלתאר את מהלכי העלילה המפותלים והמלודרמטיים של הספר. "דוריט הקטנה" הוא רומן רחב יריעה ואפשר לדבר עליו ולנתח את הסוגיות ואת הרעיונות הרבים שהוא מעלה. הוא גדוש סיפורים משניים, או משניים-לכאורה (אך תמיד מרתקים), אין-ספור דמויות המתוארות בחן רב ובחיוניות משובבת נפש, וביקורת נוקבת בחריפותה על החברה הבריטית והתנהלותה הממשלתית: משרד ה'סחור-סחור' שתפקידו לבלום כל פעילות שעלולה לקדם או לשנות את התעשייה והכלכלה הבריטית, בשם העיקרון המקודש - "שב ואל תעשה"; משפחת ספחת הענפה, שבניה חסרי התועלת והכישרון חולשים על הפרלמנט ועל אותו משרד סחור-סחור; מר מרדל הנובוריש והלא קומוניקטיבי, שכל השמנה וסולתה של בריטניה מתרפסת בפניו על שום עושרו האגדי; גברת קלנם הצדקנית, שבשם ערכי הדת הפוריטניים המפלצתיים שלה, הורסת את חייהם של כל האנשים סביבה; שכבת העניים, הנבערים והעילגים, אך טובי הלב, ועוד ועוד. והכל מתובל בהומור סרקסטי, חד ומלא במוזרויות וסלפסטיק (הידעתם שבנעוריו, היה דיקנס, לזמן קצר, שחקן וקומיקאי?!).
זהו הספר החמישי של דיקנס שאני קוראת, וביחד עם "כתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים", הוא אחד מהספרים שגרמו לי לצחוק בקול רם, לכל אורכו. העלילה מלודרמתית על גבול הפתטית, אבל ההומור המרושע-חומל והתוכחה החברתית הצולפנית מצילים אותו מלהפוך לעוד "רומן סנטימנטלי" ויקטוריאני, אחד מני רבים. דיקנס נמנה על ההומניסטים הידועים של המאה ה-19, והיה אחד מהסופרים ההומניסטים הגדולים בכל הזמנים; החמלה שלו לנדכאים התגלתה גם בחייו הפרטיים, בהרצאותיו ובפעילותו הפילנטרופית. אף על פי שהיצירות שלו מגויסות לכאורה לדעותיו הפוליטיות והחברתיות, הן מרתקות, מורכבות, מעוררות אהדה, מלבבות ומשעשעות. דיקנס היה אשף עיצוב הדמויות, והן אכן ניצבות במרכז היצירות, מעניקות להן את חיותן ומגלמות בתוכן את כל האנושי והאנושיות לגווניהם. ב"דוריט הקטנה", גם הנבלים אינם חפים מאפיונים חיוביים, ואפילו הם עשויים לעורר בקורא אמפטיה, מדי פעם.
לסיכום, ובהמשך לפתיחת סקירתי, הייתי רוצה להקדיש מספר מילים לדמותה של איימי דוריט, דוריט הקטנה. דיקנס מעולם לא סלח לאימו על כך שהותירה אותו מספר חודשים באותו בית חרושת קודר למשחות נעליים, ולא השיבה אותו לחיק המשפחה תכף ומייד לאחר השחרור מבית הסוהר. טינה זו השפיעה, לדברי כמה ביוגרפים שלו, על יחסו לנשים במהלך חייו. איימי דוריט היא יוצאת מן הכלל בספר, מהבחינה הזאת, ובעצם מכל בחינה אחרת. היא כמעט ולא אנושית. אפילו מבחינת חיצוניותה, היא משונה: היא נמוכה מאוד ורזה מאוד ונראית לא ילדה ולא אישה, יותר מלאך מבת אנוש; היא כמעט ולא אוכלת, כמעט ולא ישנה, עובדת קשה מהבוקר ועד הערב, היא לא כועסת אף פעם, אין לה טענות, היא טובת מזג, רחמנית ונדיבה לכל אדם, מקבלת תוכחות והאשמות לכל היותר בצער ובדמעות, ולא נוטרת טינה. היא מכמירת לב, אבל יש בספר דמויות מעניינות ממנה, ובכל זאת, היא אוחזת בכף ידה את כל חוטיו העיקריים של הסיפור. ואני תוהה - האם דיקנס בנה בדמותה של דוריט הקטנה את האישה האידיאלית שלו: יותר ילדה מאישה, תמימה ולא מאיימת, כזו ששמרה על טוהר ליבה בתוך הכלא המזוהם, בתוך המשפחה הלא מתפקדת שלה, בתוך החברה המושחתת שבה היא חיה. על אף גילה, דוריט הקטנה (כינוי שנתן לה ארתור קלנם), היא הילדה בספר, הקדושה המעונה, השה לעולה שניצל בחסדי שמיים.
ספר מומלץ בחום. בזמנים קשים אלה, כשהתקוות גדולות ואנחנו תקועים בין שתי ערים בבית קדרות - "דוריט הקטנה" הוא נווה מדבר, ואסקפיזם משובח.

• מבקשת סליחה, אך מתקשה להתאפק: אחרי סיום הקריאה של הספר, קראתי את "אחרי הלוויה", מאת אגתה כריסטי, שיצא לאור במקור ב-1953 (תרגום: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד, 2024, 328 עמודים). פרק 12 (עמ' 169) שובב את ליבי באופן מיוחד: ממש פסטיש משעשע לדיקנס!