בתחילת הדרך בקריאת ספר זה חשתי הזדהות מוחלטת ואבסולוטית עם סיפורה של הסופרת אליזבט הייך וכבר בפרק הראשון נשאבתי לתוך התיאורים האותנטים של חייה וחויותיה בתוך משפחתה והיו לכך כל הסיבות שאנו הקוראים מחפשים מן הרגע הראשון
הייך ידעה להשרות בסביבתה מתח גם אם זה נשמע לסובבים אותה כילדה וכבת למשפחה נורמטיבית כאדם מוזר ושונה מכלל הבריות מה גם שהיא עצמה חשה בניכור ובהתרחקות שהפגינה כלפי יקיריה שאולי זה מה

"הכח הגדול של האדם הוא הגעגועים. למקום שאליו נמשכת תודעתן של אדם על ידי געגועים – שם הוא יתגלם מחדש."

לפני כ 17 שנים חברה שכנעה אותי לבוא אתה לחברה נוספת שקוראת בקלפי טארות, הייתי אדישה לגמרי לכל העניין ואז הגיע תורי..כשפתחה בקלפים היא לא ראתה שום כלום שקשור למשפחה ,בעל וילדים. היה לה פרצוף של סימן שאלה? אז עניתי שאני עסוקה כרגע בדברים רוחניים יותר מאשר דברים גשמיים. ושוב הפרצוף של סימן שאל

התקדשות הוא ספר מופת.
זהו סיפורה האמיתי של המחברת.
סיפור חיים שמעבר לזמן ולמקום.
אליזבט הייך זוכרת את חייה מגלגולים קודמים.
זוכרת בצורה כה יפה ומלאה, עד שהקורא מתמסר ונסחף.
הסיפור נע בין ההווה ובין מצריים הפרעונית הנשלטת
ע"י בני האלהים בעלי הגולגולת המוארכת והמוח העצום,
פליטי יבשת אטלנטיס שיצרו את מצרים ואת התרבות בכלל,
בעולם שלאחר שקיעת יבשת האם.
הספר מעיר ומעורר ומסביר ומבהיר את עולמנו