הספר הזה חובר לרשימת "נצחיה קוראת ציונות" למרות שמבחינת התוכן והאישיות המדוברת יש כמה ספקות האם באמת מפעל החשמל במדינת ישראל שהותנע על ידי פנחס רוטנברג היה אכן עשייה ציונית פרופר, והאם רוטנברג עצמו הוא דמות מרכזית בעשייה הפוליטית הציונית שהובילה את המאבק במנדט הבריטי, יסוד מוסדות אוטונומיים ציוניים ולבסוף הקמת מדינת ישראל. את הספר מצאתי כמובן בספריית הרחוב, ובתוכו היתה חתימת שייכות בכתב רועד וציון שהוא התקבל כמתנה מחברת החשמל.
יש לי סימפטיה משפחתית לחברת החשמל, שכן סבא שלי היה עובד של החברה במשך עשרות שנים. הוא התחיל את עבודתו כסבל קצת אחרי שהגיע לארץ כפליט שואה נטול כל, בשעות האין פנאי אחרי העבודה הוא היה שוזר כפלי פלדה, ולאחר שהתחתן וסבתא לחצה - הוא הגיע לפסגת השאיפות והיה פקיד עם קביעות, חשמל חינם לכל החיים והטבות שונות אחרות. אלא שלא תמיד החשמל היה זוהר, ובשנות העשרים של המאה העשרים כשפנחס רוטנברג הציע מפעל לחישמול הארץ, זה היה נראה חלומות באספמיה.
איך כותבים ביוגרפיה של אדם שמת מזמן? אם הוא גרפומן כמו דוד בן גוריון אין הרבה בעיה כי יש אלפי עמודים של מסמכים, מכתבים, תכתובות חצי רשמיות, נאומים, פרוטוקולים וזכרונות. אבל מה עושים במקרה של אדם סגור ששמר את מחשבותיו לעצמו, לא הרבה לשתף אחרים ולא ניהל יומן? הרבה פעמים כותב הביוגרפיה מנסה ליצור תמונה פנימית בעזרת ריאיונות עם מגוון אנשים הקרובים לדמות. אבל אם כל הדור כבר הזדקן והלך לעולמו גם זה לא קיים. ונשאר אולי מה שאנשים אחרים טרחו לכתוב ביומנים שלהם או בספרי הזכרונות של עצמם. במקרה של רוטנברג כותב הביוגרפיה מתמקד הרבה בכרונולוגיה ובעשייה, ובדברים שנאמרו או נכתבו עליו בידי אחרים. מטבע הדברים נוצרת ביוגרפיה מקצועית ועניינית ואין בה הרבה פיענוח על היבטים אישיים פנימיים של האיש. ואולי גם זה חלק ממהותו.
פנחס רוטנברג, המהפכן הסוציאליסט שהגיע מרוסיה ומחשיבה על היטמעות במרחב הרוסי, אל מדבר פלשתינה, אל הציונות והקים בה מפעל קפיטליסטי, שעשה דברים למען היישוב היהודי בישראל המנדטורית, אבל גם קיים קשרים עם שלטונות המנדט, העסיק ערבים, יצר מו"מ עם המופתי ומנהיגים נוספים והקים תחנת חשמל בנהרים, מקום שבסופו של דבר הוצא מתחומי המדינה שבדרך. איש רב סתירות, רב פנים, שהקים חזון בלתי נתפס. הקריאה בספר, בגלל ריבוי השמות והאישים, היא קצת כמו סיור רחובות בארץ. בין בן גוריון לוויצמן לכצנלסון ולפרסיץ', עוד ועוד רחובות ואז עולה השאלה למה בעצם אין רחוב רוטנברג. והתשובה היא כי הוא לא היה מעוניין בהנצחה כזאת, ואף כתב זאת בצוואה שלו. זה נכון שהיו עוד אישים שכתבו דבר כזה בצוואה, אבל במקרה של רוטנברג היא באמת נשמרה.
היה מעניין במידה, עם הרבה מידע שלא הכרתי. הרבה מאנשי התקופה היו או ציוניים או מחוץ לעשייה הפוליטית. אדם שהיה עמוד תווך אבל לפעמים בעין הסערה והעשייה ולפעמים נקט באמצעים שונים עד כדי חציית קווים הוא דמות שונה בנוף הציוני, וזה מה שסיקרן. עם זאת הספר ארוך מאוד, שני כרכים כולל הערות, ולפעמים גם השרה תחושה נוקדנית ויבשנית. מומלץ לחובבי הז'אנר בלבד.

















