איפשהו באמצע הספר ידעתי פתאום מי הרוצח ומה המניע לרצח, בוודאות מוחלטת.
ולא הייתי בטוחה אם זה הזיכרון מהפעם הקודמת שקראתי אותו שצץ פתאום אחרי מחצית הספר - כי עד אז לא היה לי מושג, או ניחוש מוצלח על בסיס כל מה שקראתי עד כאן.
אבל זה לא באמת משנה.
כמו בספר הקודם - פתרון התעלומה הוא לא עיקר העניין.
בתיה גור איננה אגתה כריסטי, לא תמצאו פה בניית אליבי מתוחכמת או הפתעה מרעישה בסיום הספר.
מה כן יש פה?
ספר בשל ומעניין יותר מהספר הקודם.
יכול להיות שאני מוטה, הספר הזה עוסק בספרות והספר הקודם - בפסיכואנליזה. ואני, מה לעשות, מתעניינת יותר בספרות מאשר בפסיכואנליזה.
אבל נראה לי שהספר הזה אובייקטיבית טוב יותר.
שוב אנחנו נחשפים לדמות של מיכאל כאאוטסיידר נצחי, כמי שלא לגמרי משתייך לשום מקום ולשום חברה. הספר הזה מחזק את התכונה הזאת שלו כתכונה שמאפשרת לו להיות חוקר מעולה של מקרי רצח שמתרחשים בתוך קבוצות סגורות: העובדה שמיכאל רגיל להשקיף מבחוץ ולא להשתייך מסייעת לו להבין את הכללים הלא כתובים של הקבוצות שהוא חוקר ולגשת אליהן ללא הנחות מוקדמות שנובעות מהמקום אליו הוא משתייך. הוא הרי לא משתייך לשום מקום.
גם בספר הזה, כמו בקודם, התכונה הזאת הכרחית כי הרצח נובע ישירות מתוך כלליה של הקבוצה הסגורה, החוג לספרות במקרה הזה. מתוך עולם הערכים שלה, התפיסות, האמונות וסדרי העדיפויות שלה.
וכראוי ליצירה שעוסקת בספרות, יש פה אנלוגיה בין מיכאל, הנאה, המחוזר, לבין דמות הנרצח - המשורר והמרצה שאול תירוש, גם הוא חביב הנשים. אלא שהאנלוגיה הזו הולכת ונהיית ניגודית לאורך הספר: מיכאל הוא אדם אמפתי, סובל מאהבה נכזבת. תירוש היה אדם מרוכז בעצמו, שובר לבבות בלי למצמץ ובלי להתחרט.
וגם אנלוגיה לדמות הרוצח/ת. הרצח מתבצע כשערך מקודש בעיני הרוצח/ת נשבר, מתגלה כשקר. גם מיכאל חווה שבר כזה, בעוצמה פחותה, כשמי שנראה לו שמייצג חיים אידילים, מעוררי קנאה, משפחתית ומקצועית - מתגלה כסדוק ללא תקנה.
החטא ועונשו שנזכר בספר כמעט באופן אקראי מהדהד בוידוי הסופי של הרוצח/ת: כמו רסקולניקוב שהאמין שאנשים מסויימים, עליונים, אינם כפופים לחוקי המוסר הרגילים החלים על שאר בני האדם כך גם כאן מתבצע רצח מתוך תפיסה דומה.
ובין לבין, עיסוק בספרות, במהו שיר טוב, בפער בין משורר למבקר.
בסך הכל ספר מעניין ומעמיק, שרובו עוסק בנפש האדם ויש בו רק מעט עבודת בלשות של חיפוש טביעות אצבעות ובדיקת ספרי חשבונות, עבודה מהסוג שגרמה לספר הקודם בסדרה להיראות מיושן מאוד ואילו בספר הזה - פער הזמן מורגש יותר בגלל רוח התקופה וההקשרים ההיסטוריים, כמו מסך הברזל והקשר עם יהדות ברה"מ, ופחות בגלל הטכנולוגיה המיושנת.


















