“מגילת רות היא אחד הסיפורים היותר יפים וניתנים להזדהות בתנ"ך.
בפרוזה קטנה אבל מבריקה (וכאן תודתי למפרש יאיר זקוביץ, שעומד על כל הטכניקות הספרותיות שיש כאן והאיר אותן עבורי) היצירה הזו מספרת על גאולה אישית ולאומית, בנוף הפסטורלי של בית לחם עת הקציר.
בדיוק קראתי את שיר השירים בפירושו של זקוביץ, והמעבר לרות מרגיש כל כך חלק וטבעי, לא רק בזכות זהות המפרש או פורמט המגילה, אלא כי אהבה משחקת בשתיהן תפקיד מרכזי, שאני חושב שפחות נוכח ברוב ספרי התנ"ך האחרים.
כל האינטרקציה בין שלוש הדמויות הראשיות - נעמי, רות ובועז - היא מלאת אהבה טבעית ופשוטה, קרבה כזו, הרגשה אנושית יותר מאשר רוב ספרי המקרא.
אני נהניתי מהעדינות של המגילה בתיאור היחסים של רות ובועז, הרמיזות והצנעה. פחות כותבים כך בימינו (ולמען האמת, גם בעת העתיקה לא תמיד כתבו כך. רק לחשוב על סיפורים מהמיתולוגיה היוונית למשל) וזה היה מרענן במידת מה.
החיבור בין הלאומי לפרטי והחסד האלוהי המרחף מעל שניהם גם הוא מבוצע באופן יפה ועדין. אלוהים לא נמצע כאן front and center, הוא יותר נוגע באירועים בקצוות שלהם - מסיים את הרעב בפרק א', ומביא לרות ובועז בן בפרק ד'. במרכז נמצאת הפעילות האנושית במסגרת הנסיבות ובהתאם לחוקי התורה.

"ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר כה יעשה יהוה לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך."”