שפרה הורן מספרת את החויה היפנית שלה, ברגישות ובהומור האופינים לה. יש מדריכי טיולים שנועדו להסביר איפה קורה, מה ומתי ויש ספרי מסעות המשתפים חוויות ומאפשרים לקורא לחוש את החוויה המקומית.
הספר יצא לאור ב-1992 כך שעדכניותו להיום 2024 מוטלת בספק.
מזכיר בהקשר זה את ספרו של בן-עמי שילוני: יפן במבט אישי. אותה סוגה אך מזוית הראיה של מי שמכיר את יפן מלפני ולפנים.

ספרו של זאב הר-טל סוקר את האדריכלות מימי קדם ועד ימינו (הספר יצא לאור ב 1972). הוא מייחד חלק מהספר לאדריכלות באיסלאם, ביהדות, במזרח ובדרום אמריקה.
התמונות בספר הן שחור לבן ובאיכות בינונית (בציפיות שלי). מדובר במעל 100 תמונות שעל אף ההסתייגות, מאפשרות הצצה והבנה טובות יותר של הכתוב.
ממליץ למי שמתיירים בעולם ורוצים להבין קצת יותר את הרקע הארכיטקטוני של מה שהם רואים, לעיין בספר.

יוהנו שטראסר מתייחס לחברת השפע בה אנו חיים, חברה שבה העבודה אוזלת. המערכת של ייצור בעזרת הון ועבודה כוללת פחות צורך בעבודה אנושית. הוא מכיר בכך שהפיתרון החברתי הפשוט הוא לתת למכונות לעבוד ולתת לאדם לעבוד פחות. פתרון שהציע ברטראנד ראסל (בשבח הבטלה) כבר בתחילת המאה ה-20. כנגד שאיפה זו עומד ההון, הקפיטל שמקדש "צמיחה". אנו צריכים כלכלה שתשתחרר מכבלי הקפיטליזם ותשאף ליצירה חופשית.

ספר נהדר של בן-עמי שילוני על יפן הכולל חוויות אישיות משהותו שם לאורך השנים כאיש רוח מוערך, כנוכרי דובר יפנית וכשגריר לא רשמי של ישראל.
שילוני מנסה למצוא נקודות המקשרות בין יפן לישראל באספקטים תרבותיים והיסטוריים. מודה שאישית אני חש שוני משמעותי ושרשי בין התרבויות.
הספר קריא מאוד והעובדה שיש (מעט) הערות ובבליוגרפיה לא פוגמות בהנאה.
הפרק האחרון עוסק בביוגרפיה האישית של שילוני והקשר שלה ליפן. לטעמי הפרק תורם לא רק להכרת המחבר אלא גם להבנת הקשר הבלתי אמצעי שלו עם יפן ועם תלמידיו הרבים.
הספר יכול גם לשמש כמדריך נסיעה לתיירים היוצאים לבקר ביפן. מדריך היסטורי ותרבותי.

ספר קלאסי. לא במובן של הניתוח הכלכלי אלא בכמה זה מסוכן לנבא מגמות בעולם משתנה. הברבורים השחורים של נאסים טאלב הם המציאות.
דניאל בורסטיין מניח שהמאה ה21 תהיה המאה היפנית (הספר נכתב ב 1988).
כשהוא כתב את הספר, יפן נראתה בהחלט בעלת עתיד גלובלי מזהיר אבל אז החל העשור האבוד של הכלכלה שלה. התקופה שהחלה בהתנפצות בועת הנדל"ן ומערכת בנקאית חלשה שאינה יודעת להתמודד איתה.
עדיין, הכלכלה שלה היא הרביעית בגודלה בעולם אך קשה יהיה להגדיר את המאה ה 21 כ "יפנית".
הספר מנתח את הכלכלה בפן העסקי ולא לוקח בחשבון אספקטים חברתיים (הזדקנות האוכלוסיה) ותרבותיים.
הניתוח הוא בעיקר של כלכלות ארה"ב ויפן תוך התעלמות מסין לדוגמה.

פרופסור יהודה לוי עוסק במדעים המדויקים ובמחשבת ישראל. הספר הזה (שקיבל הסכמה מהרב עובדיה יוסף) עוסק ביהדות הדתית המודרנית ובודק בה אספקטים לאומיים וחברתיים. מהי מדינת ישראל עבור יהודי דתי? יחס לגוי ועוד.

נהנתי מאוד מהכתיבה הקולחת והמסרים שמלווים את החברה שלנו לעיתים גם עד היום.
מעבר לפן האוטוביוגרפי של אלי עמיר, הסיפור מגלה לנו את נורי. נער מוכשר, חרוץ ונאמן באופן חריג, שנקרע בין תרבויות, בין זהויות, בין המערב למזרח.
מעניין היה לקרוא גם את הסיפור של אחיו ואחיותיו. איך הם בנו את עולמם בארץ החדשה. בארץ הקוסמת אך גם מתנכרת.

נזכרתי בספר בגלל האספקט הבדיוני - האקטואלי שהספר מעלה.
ביידן והצוות כנראה קרא את הספר וזו הסיבה ששלח את נושאות המטוסים כבר במערכה הראשונה כדי למנוע את הצטרפות חיזבאללה מהצפון ולנסות למנוע את הכאוס בסדר העולמי עוד לפני שהוא מתגבר.
מעבר לאקטואליה, מישקה בן דוד כתב עוד ספר מתח גיאופוליטי מעולה. מומלץ בחום.

עמוס עוז הוא איש ירושלים. העלילה לא יכלה להתרחש בשום מקום אחר אלא בשכונה בה נמצא בית אברבאנל. והשכונה חייבת להיות בירושלים, במרחק הליכה משייח באדר.הפרופסור שמלמד אותו חייב להיות ייקה ירושלמי.
הדבר בולט כשעוז מתאר סצינות חיפאיות. התיאורים מסוגננים ומתאימים למציאות אך חסר בהן הניצוץ.
עוז מספר את סיפורו של הבוגד. הבוגד הנצחי. הבוגד שהוא המאמין הגדול. יהודה של עוז האמין בישו ובבשורתו הרבה מעבר לאמונתו של ישו בעצמו ובבשורתו. מותו של ישו הרג את חלומו של יהודה. חלומו התיאולוגי-חברתי שבו ישו היה השחקן הראשי אך מאחוריו עמד הבמאי אלוהים. גשמיותו של ישו ביטלה את חזונו והוא העדיף למות. הוא בעצם הראשון שהיה מכריז על עצמו כבוגד.
גם אברבאנל היה מאמין גדול. מאמין באפשרות לחיים משותפים של יהודים וערבים בכברת הארץ הזו.
האמונה התנפצה מהצד היהודי וגם מהצד הערבי. חתנו נפל במלחמה כשמי שעמד כנגדו התנהג בצורה לא אנושית.
חלום חייו נגמר עם מותו של חתנו ועם ההכרזה על קום המדינה.