שנת 2019 בספרים

מדהים קולח כתוב למופת. ממש מותח ומרגש

ספר מצוין הנושא הוא גיוס של העיתונות בכדי לחזק ולתחזק את המשטר באמצעים מגוונים ואלימים.
כתוב מאד מענין, למרות ההוא מספר על פרו בזמן שילטון פוגימורו, הוא משקף בצורה ברורה וחד משמעית את המתרחש כיום בעולם העיתונות בישראל ובארהב.
כאשר המשטר מנסה להשתלט על העיתונות ולגייס אותה לטובתו. ומה תפקיד העיתונאי בעולמינו.
הסקס אינו נושא הספר אלא סיפור נלוה. כנראה כותב התקציר לא קרא את הספר.

ניגשתי אל "המושבעים" של סטיב קוואנו עם רף ציפיות גבוה במיוחד. אחרי חוויית הקריאה הממגנטת והמהודקת ב"הנאשמות", קיוויתי לפגוש מותחן משפטי אינטליגנטי באותה המידה, אך המציאות בשליש הראשון של הספר זימנה נחיתה קשוחה. הפתיחה לקתה בפיזור עלילתי ניכר; קוואנו נע בחוסר מנוחה בין זירות ואירועים, מבלי להתמקד בעיצוב הדמויות או בבניית מתח ממשי. בשלב זה, הגיבור אדי פלין והחוקרת שמצטרפת אליו הרגישו פונקציונליים ודקים, והקריאה לוותה בתחושת אכזבה מול מכניקה שבלונית שאינה מצליחה לסחוף.
תמצית העלילה נשענת על קונספט מקורי ומבטיח: מייקל "בובי" סולומון, כוכב קולנוע הוליוודי צעיר, מואשם ברצח כפול ואכזרי של אשתו וראש האבטחה שלו. בעוד עורך הדין אדי פלין נלחם על חפותו של הלקוח באולם הדיונים, הרוצח הסדרתי האמיתי והמחושב – ג'ושוע קיין – מהנדס את דרכו אל תוך חבר המושבעים ומנווט את המערכת כולה מבפנים, תוך ניצול העיוורון המוחלט של המשטרה והתביעה שננעלו על קונספציה מוטעית.
התפנית המיוחלת מתרחשת בדיוק באמצע הספר, כאשר זירת ההתרחשות ננעלת בין כותלי בית המשפט. במגרש הביתי שלו, המנוע של קוואנו מתניע סוף סוף והעלילה מקבלת צורה וקצב מצוינים. זניחת השאלה המסורתית "מי הרוצח" לטובת מצוד פסיכולוגי של "כיצד הוא ייתפס" מייצרת משחק שחמט מרתק. זהו מאבק מוחות מותח בין הגאוניות של אדי פלין, המביא אל אולם הדיונים את כישורי המניפולציה שלו כנוכל רחוב לשעבר, לבין התחכום המעוות של קיין. עם זאת, המבנה המקוטע של הספר פוגם ברצף; המעברים הקבועים לפרקים מנקודת מבטו של הרוצח מרגישים כרעש רקע מעצבן, הקוטע את זרימת האדרנלין של המצוד הליניארי בדיוק ברגעי השיא של המשפט.
חולשה זו במבנה מתעצמת לקראת הישורת האחרונה. אף שהחשד לגבי זהותו של משתף הפעולה – המאבטח של בובי – מתברר כנכון, הגילוי עצמו בסצנה המסכמת מרגיש מנותק. הסופר מנע מהקורא רמזים מקדימים לאורך הדרך והפתרון נשלף ברגע האחרון ללא תשתית ראייתית הולמת, מה שפוגע באמינות הפינאלה.
בשורה התחתונה, "המושבעים" הוא מותחן משפטי נחמד, המציע רעיון גאוני בבסיסו ורגעים סוחפים ברגע שהמשפט מתחיל. עם זאת, פתיחתו המפוזרת והסיום החפוז מבהירים כי הדיבור המטורף סביבו בשוק הספרים היה מוגזם. ספר אפקטיבי וקולח, אך רחוק מלהיות יצירת מופת בלתי נשכחת.

רוצח מתוחכם שמצליח לגרום להפללת אנשים חפים מפשע בפשעים שהוא ביצע,ממליץ לקרוא.

"אני לא באמת תינוק, אני כבר כמעט בן 13, אבל אני לא יודע אם אני חזק כמו שאבא חושב".
במרכז הספר הנער זיו, שמה שהוא אמור להתגבר עליו נראה לו כעת כסוף העולם, אך למביט מהצד זה עלול להישמע כדבר לא כזה עצוב וכואב. הזמן הוא תחילת החופש הגדול, זיו ושני חבריו עופר ושי נמצאים בעיצומן של ההכנות לקראת היציאה למחנה קיץ בגולן. יומיים לפני הנסיעה, זיו מגלה שהוא נשאר מאחור ושני חבריו נסעו בלעדיו למחנה קיץ אחר. מרגע זה ואילך הכל מתהפך עבורו. הוא פגוע מאד מסתגר בחדרו ואין לו חשק לכלום. הוא מנסה להבין למה ואיך זה קרה ולא מצליח, הניסיונות של משפחתו ובעיקר של הוריו לנחמו, מוערכות אך מעיקות עליו יותר.
זיו בעיקר נפגע משי שאותו החשיב לחברו הטוב ביותר. תוך ניסיונותיו להבין איך הגיעו הדברים לאן שהגיעו, הוא משחזר את יחסיו עם שי מתחילתם ואז מגלים הקוראים כי משפחתו של שי אינה משפחה רגילה. הדבר שעמו מתמודדת המשפחה של שי מכניס עוד עומק לסיפור ועוד נושא חשוב לדון עליו עם ילדים ובני נוער והוא: קבלת השונה.
זאת בנוסף לנושא הבולט יותר שהספר כולל שגם עליו חשוב לדון עם ילדים ובני נוער והוא: מהי חברות טובה, איך אמור להתנהג חבר טוב? הנושא הזה חשוב לאור נושא החרמות ששומעים עליו כיום רבות ואולי יותר מאשר בעבר. נושא זה חשוב גם לאור העובדה כי ידוע שבני נוער נוטים לראות דברים בשחור ולבן ועל כן סיטואציה שלנו המבוגרים יכולה להיראות זניחה, הילד/ה שבאחריותנו יכול/ה לקבל באופן מאד קשה. לסיום אוסיף שבמקרה הספר מתאים לתקופה, משום שהעלילה מתרחשת בחופש הגדול. מאחלת לכם, ילדים ובני נוער חופש נעים ומהנה, מי ייתן כי פתיחתו תהיה מוצלחת יותר מהפתיחה לה "זכה" זיו.
להורים מאחלת כי התקופה המאתגרת (החופש הגדול וילדים בתחילת גיל ההתבגרות - שני גורמים המהווים אתגר לא פשוט עבור הורים רבים) תעבור בקלות יחסית.

"Should I tell you that when we're apart, your body comes back to me in dreams?" עמוד 242.
.
.
.
.
את הספר הזה הכנסתי לרשימת "לחפש בספרייה" ברגע שהוא יצא. עוד לפני שהוא קיבל סרט משלו והתפוצץ כמו פצצת קונפטי צבעוני על כל האינטרנט. אבל לא מצאתי אותו בספרייה. חודשים עברו ואז שנים ואז הגעתי לנקודת שבירה שראיתי את קטעים מהסרט והמעריצים מספרים על כמה הספר טוב, ומתתי מקנאה כי רציתי לקרוא/ לצפות בו גם. אז החלטתי שאני אעשה את הלא יעשה. אני אקנה אותו.

ואז שנייה לפני שעברתי את נקודת האל חזור, מצאתי אותו בספרייה (יש! לא צריך להוציא כסף!) אבל.... באנגלית. וואי וואי. אנגלית. אני בקושי מצליחה להחזיר מעמד בספר של 40 עמודים על חוות סוסים באנגלית בסיסית, אז לקרוא עכשיו ספר שלם של 400 עמודים? אתגר קשה, אבל הייתי אחוזת דיבוק, עם זמן לא מבוטל של חיפושים והמתנה, אחוזת עקשנות ומילונית אנגלית- עברית ואי רצון לבזבז כסף על ספר שאולי היה גרוע ואני אתחרט שקניתי אותו, הייתי מוכנה לצאת למסע הזה. ואני כל- כך מאושרת שקראתי אותו, ועוד יותר שמחה שזה היה בשפת המקור.

הספר היה באנגלית אבל אין שום סיכוי בעולם שאני כותבת את הביקורת באנגלית. בקושי צלחתי את הספר, אז לכתוב עכשיו? נא, אני כותבת בעברית, לא להגזים.


תקציר:
הסיפור עוקב אחרי אלכס(נדר) משהו מסובך דיז. חתיך, כריזמטי וחכם, והבן הראשון של הנשיאה האישה הראשונה של ארצות הברית. יש רק בעיה אחת קטנה יקרה ופוליטית, הוא מתסבך עם הול מלכותו הנסיך הנרי של אנגליה, AKA האויב מושבע של אלכס. ריב קטן מוביל לתאונה שכוללת את הנסיך הנרי ואת אלכס, עוגה בשווי של 75k, וסיפור מעולה לצבהונים שמובילה לסכסוך ילדותי לסכסוך בינלאומי בין שני מעצמות.

מפה לשם אלכס מוצא את עצמו קשור להנרי עד לזמן לא ידוע במבצע מזעור נזקים, להראות לעולם שהם לכאורה חברים הכי טובים בעולם וממש לא רוצים להרוג אחת את השני. עד שהם נהפכים באופן מפתיע לחברים, ואז בלי לשים לב למשהו שהוא מעבר. מה שהתחיל כמזויף הופך למערכת יחסים סודית שחוצה יבשות בין שני בנים למשפחות משפיעות. שבקרוב תהיה למקור לאסון על פני אדמת אמריקה ואנגליה גם יחד.
.
.
.
.
.
באופן מפתיע זהו הספר הראשון באנגלית שאני קוראת. קריאת ספרים באנגלית מעולם לא ממש הייתה על רשימת הבינגו שלי, אבל הספר הזה פתח לי את העיניים לנפלאות השפה. אני מרגישה בערך כמו שהרגשתי שהתחלתי להבין אנגלית ברמה שמאפשרת שיחה בסיסית. פתאום עולם חדש של ידע שלא הייתה לי גישה עליו לך לפני, נפתח בפניי. כמו לסטות מהשביל שאני שבו נוהגת ללכת ולגלות שביל חדש שמוביל לאזור חדש, כמו לפתוח חלק חדש במפה במשחק מחשב, או לעלות שלב.

גם אם החוסר ידע המחפיר שלי, הבנתי את מירב הספר, חוץ מכל הקטע של הפוליטיקה, הסופרת איבדה אותי לגמרי בחלקים האלה. אבל אם כל חוסר היכולת שלי הייתי יותר ממסוגלת להעריך את הכתיבה של הסופרת. רוב הזמן הכתיבה עמדה בין בסדר לסביל אבל לפעמים יש לה הארות. פשוט פרצי אור ושמש. במיוחד בחלקים שמתארים את מערכת היחסים בין אלכס להנרי. ספציפית החלקים של הנרי. אם הייתי קוראת את הספר מתורגם לעברית, אני מרגישה שלא הייתי מקבלת את אותה אווירה שקיבלתי שקראתי אותו בשפת המקור. אני מבינה מדוע אנשים תמיד אומרים שהכי טוב לקרוא משהו בשפת המקור שלו. שמתרגמים אותו, חלק קטן ממנו נשאר מאחור במסננת התרגום ולא מאפשר לחוות את הפוטנציאל האמיתי שלו.

אני קוראת הרבה רומנטיקה, אולי יותר מידי, אבל את רובם אני לא אוהבת, במיוחד את אלמנט הרומנטיקה. כן, הם משעשעים ומהנים, אבל לא מעבר. והרומנטיקה? בקושי רומנטית. אולי ארוטיקה ברוב המקרים. אבל זאת לא רומנטיקה, זאת לא אהבה. מרגיש שרוב הספרים שמתייגים כרומנטיקה הם פשוט ארוטיקה קלה או כבדה, בחיקוי של אהבה. אבל את הספר הזה, זה מהספרים היחידים שאני מרגישה שמתארים אהבה. כן, גם בספר הזה יש חלקים שהם מיניים אבל הם לא גרפיים יתר על המידה, הם לא כל כולו הספר, התכלית שלו. הם שם כתוספת לאהבה, לא כתחליף. אין לי שום דבר נגד סמאט... שהוא עדין.

שהוא נמצא שם, כמו מסגרת עדינה שממסגרת את הרומנטיקה. אבל לא כתמונה עצמה. שזה כל כך גרפי עד כדי צמרמורת שרוב בספר העצמו פשוט ארוטיקה אחת ארוכה ומייגעת. אין שום חיבור, אין רומנטיקה, פשוט תאווה מינית בין שני דמויות. אני לא רואה בזה שום הנאה, שיש פשוט ארוטיקה בין שום חיבה או רומנטיקה זה פשוט... כלום. פשוט כלום. זה יכול להיות כל דמות אחרת בספר וזה לא ישנה את העלילה בשום צורה.
זה מזכיר לי משהו שאלכס אמר, הסיבה שהחלק המיני כל כך טוב זה בגלל שהוא אוהב את אותו אדם שהוא איתו. זה מה שעושה אותה טוב כל כך. ואני לא יכולה שלא להסכים יותר. מערכת היחסים של הנרי ואלכס מתפתחת. היא זוחלת לה משנאה לחיבה חברית, לאהבה. זה מה שקנה אותי. הם לא קפצו אחד על השניי כמו זוג אריות מיוחמים. הם למדו אחד את השניי, התאהבו מעבר למראה. נהפכו לחברים, ואז מצאו אהבה.

הספר נכתב מנקודת המבט של אלכס,
וזה פספוס פשוט ענק. עצום. אסטרונומי. לדעתי נקודת המבט של הנרי הייתה צריכה להיות מעורבת יותר. הרבה יותר. בפעמים האחדות שאנחנו נכנסים לראש של הנרי, לרוב שהוא כותב לאלכס, אני מוצאת את עצמי שולחת את היד לספר לקרוא שוב ושוב את הכתיבה שלו. אין ספק שהנרי והכתיבה שלו היא אחת הסיבות, אם לא הסיבה העיקרית שגרמה לי לקבל צמרמורות לאורך כל עמוד השדרה. נראה שהסופרת שפכה את כל ליבה על הנרי, כיאלו ברגע שהגיע הקטע של הנרי, הוא השתלט עלייה, עם העט נוצה, קלף עור כנגד נר בודד והמבטא הבריטי.
האופן שהוא כותב ומתאר את העולם או את עצמו או את אהבתו לאלכס, משכה אותי לחזור לאותם חלקים שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. אני לא יכולה שלא לחזור לאותם חלקים, לשמוע את קולו של הנרי, עמוק, חלק עם מבטא בריטי שמסתלסל בקצוות, כותב בצורה פיוטית עד כדי דמעות. הרגשתי שאני קוראת כתיבה של משורר מימי הביניים של אנגליה. הדברים שנכתבו בין אלכס להנרי היו כל כך מפורטים, פיוטים ואינטימים עד שהרגשתי שאני קוראת שיחה אנטימית בין של מאהבים. יכולתי להרגיש את אהבה ביניהם למרות שהם לא קיימים. אולי היא לא סופרת המאה, אבל החלקים האלה גם עם מועטים, מחפים על מחסור השפה והכתיבה הסבירה. בשבילי לפחות.

בהתחלה הספר נכתב בצורה כל כך לא רצינית שאפשר לחשוד שזה עוד ספר קומדיה רומנטית מתקתק, אבל עם כל עמוד, עם כל דפדוף אנחנו נכנסים עמוק יותר יותר על המים עמוקים. צריך דחיפה קטנה לעבר המים הסוערים. בהתחלה זה קליל, מצחיק אפילו מצאתי את עצמי מידי פעם מצחקקת בקול רם, עד שנכנסים למים העמוקים ומרגישים את הכרישים מתחככים ברגליים.
הוא נוגע בהרבה נושאים כואבים. גם בקשיים של הנרי כנסיך אנגליה שנאלץ כל חיי להסתיר את מי שהוא באמת, מרוסק תחת נטל הכתר, כלוא בארמון תחת עינה הצופה של המלכה, אבוד ושבור. לאלכס שמגלה דברים חדשים על עצמו, על אנשים שקרובים עליו, ונלחם למצוא דרך בשבילו. לאור העובדה שזה ספר על נסיך ובן של נשיאה יש הרבה אלמנטים של פוליטיקה (שסיבכו אותי ברמות, וואו, יחי המילונית) ומקבלים צלילה די מעמיקה על פוליטיקה, מיוחד ביחס לאלכס, ומחיר התהילה במקרה של הנרי.

הוא גס, הדמויות הכוונה. הוא לא פיוטי כל כך, זה לא שייקספיר, למרות שלפי האופן שאני מתארת אותו אפשר להניח שכן. זה ספר שנכתב בשנים האחרונות עם הומור צעיר, דמויות של שמקללות בדיוק כמו נערים בגילאים כיום. אני מניחה שזה למה היה לי כל כך מהנה לקרוא אותו, שהדמויות משתמשות בסלנגים כמו low key, זה מצחיק אותי. ההומור כל כך דרמתי, יבש ופשוט מהנה לקריאה, גם בפעם השנייה. אז אפשר להניח שהוא מתאים יותר לנערים צעירים, וכן זה נכון, זה גם קהל היעד. אבל לא רק. כן אולי זה ירגיש לא כל מתאים לקהל יותר בוגר שלא מבין מה זה low key, או צוחק מהומור דרמתי, אבל הוא כל כך בוגר גם עם הכתיבה "הצעירה" שלו. בעוד בספרים אחרים העלילה מרגישה ילדותית גם שמנסים למסגר אותה במילים גבוהות, הספר הזה אנחנו מקבלים דמויות עמוקות, אנושיות ומורכבות שמרגישות בוגרות, גם שהן עושות טעויות או דברים מטומטמים. הן לומדות ומתפתחות גם שמתארים את זה בשפת "רחוב". חוץ מהנרי, הנרי מתורבת ובריטי.

הוא לא משולם, אבל לא הייתי רוצה שהוא כזה. זה מה שעושה אותו אנושי ומהנה לקריאה.
הכתיבה צעירה וקצת מגומגמת, אבל שדוחפים קדימה לעומק המים, המסר נצחי. ממליצה בחום לכל גיל מעל ל16+.

"Tho I long for the actual sunlight contact between us I miss you like home. Shine back honey &t think of me." עמוד 245.
25/5/26

סודות סופן להתגלות,
שקרים סופם לצוף
מה קורה שהסודות והשקרים שזורים זה בזה?
בטח ובטח פתאום שיוצאת קריאה להפגש שוב מקייט, אחת מהחבורה.
כל זאת כאשר מתגלה גופה.
הם היו חבורה מלוכדת בזמנו, ואז קרה הנורא מכל והם התפזרו.
עכשיו שחלקן נשואות עם ילדים, שוב נפגשים בבקתה ההיא בלב הביצות להבין מי זה הגופה והאם יש לה קשר לאירוע בעברם.
ולאט לאט הסודות מתגלים שבתוכם סופרו שקרים אז ועכשיו.
והמתח הולך וגואה ממש כמי הביצה בה נמצאת הבקטה שהולכת ושוקעת

תהנו המון

בשעה טובה סיימתי לראשונה רב־מכר של ה־New York Times.
תמצית העלילה: ילדה נחטפת בעבור חופן דולרים, שאותו אמה תשמח לשלם. אלא שכדי לשחרר את בתה, יהיה עליה לחטוף ילד אחר בתמורה לכופר. מכאן "השרשרת".
היא רק חוליה אחת בשרשרת החטיפות. כל סטייה מההוראות תוביל למות בתה, והיו כבר כאלה שניסו לשבור את השרשרת. משפחה שלמה נכחדה. ראי הוזהרת.
זהו מותחן קצבי ומטריד, בעיקר משום שנראה שמייסדי הפירמידה חשבו על כל פרט. אני, מהשזלונג הממוזג, מחפש לאורך כל הדרך את הפרצה. איך לעזאזל קוטעים את השרשרת הזאת ועדיין שומרים על המשפחה בחיים? ואיך האם, שהאלימות התדפקה לפתע על דלתה, תצליח תחת הלחץ להפוך את הקערה על פיה?
לאורך החלק הראשון, "השרשרת" באמת מרגיש כמו הפשע המושלם. אני לא הצלחתי למצוא אפילו חור אחד בתוכנית. ולאט־לאט מחלחלת גם לקורבן וגם לקורא ההבנה שהסחיטה הזאת לעולם לא תיגמר. בשלב הזה כבר ברור: מישהו חייב לקטוע את השרשרת, ויהי מה.
עד כאן, מבחינתי, מדובר ב־5 כוכבים. ואז מתחיל החלק השני, שבו הפתרונות כבר פחות עומדים ברף שהחלק הראשון מציב. ועדיין, הספר שומר על קצב טוב ומספק אחלה תמורה למחיר.

לכן אני מדרג: 4/5 בסולם מאני.

רומן נחמד. מעניין להיחשף להסטוריה ולאווירה באירן בתקופת השאה. הגורליות האכזרית של החיים.

סיפור חיים מרגש ומלא אירועיים דרמטיים של גבר הומוסקסואל באירלנד של אמצע המאה ה-20. בסיפורו שזורים סיפורי חיים מרתקים לא פחות של בני משפחתו וחבריו.
להלן המלצה של Copilot:
הספר עוקב אחרי מסע חייו של סיריל אייברי, גבר שנולד בנסיבות לא שגרתיות באירלנד שמרנית, ומנסה להבין מי הוא באמת בעולם שלא תמיד מקבל אותו.
דרך תחנות שונות בחייו, הקורא נחשף לשאלות עמוקות של זהות, אהבה, שייכות ומחיר הסודות.
בוין משלב הומור דק לצד רגעים מטלטלים, ויוצר דמויות חיות ומלאות מורכבות.
בלי לחשוף יותר מדי – הסיפור נוגע בקשרים אנושיים בלתי צפויים, בבחירות שמשנות גורלות, ובכוחם של רגשות שמכסים אותם לאורך שנים.
זהו ספר רחב יריעה שמסופר בקול ייחודי, עם קפיצות זמן שמעשירות את העלילה ומוסיפות לה עומק.
הוא מצליח להיות אישי מאוד ובו בזמן גם להאיר תקופה והקשרים חברתיים באופן חד ומדויק.
זה רומן מרגש, חכם ולעיתים גם כואב, שמצליח להישאר איתך הרבה אחרי סיום הקריאה.
מי שמחפש ספר שגורם לחשוב, להרגיש, ואפילו לחייך לרגעים בתוך סיפור לא פשוט – זה ספר שכדאי מאוד להכיר.

אני אוהבת ספרים מוזרים. לא מוזר, "מה לעזאזל אני קוראת כרגע? אני לא מבינה מילה, אני כל כך מבולבלת" יותר בסגנון מוזר, "מה אני חוזה כרגע? זה כל כך מוזר! אני מתה על זה!" כזה.
קומנדו מבצעים זה מסוג הספרים האלה.
תקציר:

הספר הוא סוג הספרים האלה שדי נדיר לראות (לפחות בשבילי). מהסוג שמגלים כמעט וכלום מעלילה או מהדמויות, רק נותנים מבט קצר לעבר קימוריה של העלילה.
הספר מתמקד בחבורה של זקנים (וגם צעירים כי זאת חבורה מגוונת) שמנסים להביא את המכה של המאה, לפי מילות הסופר.
זוועה נחתה על תושבי ארגנטינה והכסף קצר, באשמת חוק דבילי של המדינה. בכל הכאוס הזה נוכל עם ידע מקדים משתמש בחוק כדי לגנוב כמויות ענקיות של כסף מאותם חבורת הקשישים. זועמים, הם יוצאים למבצע "השודד משודד פטור" כדי להחזיר את הכסף שנגנב מהם. זאת פחות או יותר העלילה, אני נשארת נאמנה לתקציר ולא מרחיבה כי גילוי העלילה עם כל דפדוף דף היא חלק מהקסם שלכד אותי לספר.
אני אוהבת ספרים עם עלילה משונה, כיאלו, חבורה של קשישים מנסים לשדוד מישהו אחר? אתם חייבים להודות שזה די משעשע.
אם מתארים ספרים כמשקאות, אז יש ספרים שהם כמו תה, יש ספרים שהם כמו קפה. אז הספר הזה הוא כמו לימונדה. קריר, מרענן. חמוץ ומתוק.
בתקופה שרוב הספרים הם כמו מילשייק עתיר סוכר עד כדי בחילה, אז הספר הזה מאוד שונה בנוף. לפחות בשבילי.
אם זה בכריכה שמשכה את תשומת ליבי. עם הטורקיז ופוטושופ הגרוע אך לגמרי מכוון, שמוזרה באותה מידה כמו הספר עצמו. או בכתיבה חסרת הדרמתיות המוגזמת, הגינונים מיותרים והישירה באופן מרענן. ישירה, פשוטה עם מנגינת רקע מלנכולית.
באינטרנט נוהגים להגיד בשנת 2019 כולם מתו בקורונה ועכשיו אנחנו חיים בגיהנום. ואני לא יכולה שלא להסכים. העולם השתנה כל כך, הבדל משמעותי בכל היבט. בדברים גדולים כמו אוכלוסיית העולם וקטנים כמו סגנון הספרים והכתיבה. אז יש משהו נוסטלגי בספר ישן מאותה תקופה. גם אם רק לכמה שעות קצרות.
לרוב אני לא אוהבת ספרים שמשנים את נקודת המבט שלהם בלי סוף, אבל בספר זה כתוב בצורה טובה כל כך שזה לא מפריע לזרימה של הספר. אני לא מוצאת את עצמי מאבדת עניין ומדפדפת לחפש את נקודת המבט של דמות אחרת כי הכתיבה של נקודת מבט אחרת היא מעניינת והשנייה משמימה. הן מתמזגות ביחד לזרימה חלקה ולא נתקעת עם כל פרק שעוברים.
כל הדמויות שמופיעות אנושיות מאוד, מרגיש שבספר אנחנו מקבלים רק זווית אחת שאותה דמות. כיאלו הם תלת מימדיות אבל הסופר מחליט לאפשר לנו לראות צד אחד מה שמקנה להם מראה של דמות דו מימדית. קשה להסביר את זה.
הסוף מרגיש נכון, לא מושלם. לא כולם מאושרים עד השמיים באופן מלאכותי, הם לא אוחזים ידיים והולכים לעבר בשקיעה אלא כל אחד הולך לביתו, לשתות מאטה ולראות טלוויזיה. זה מרגיש מציאותי.

ממליצה בחום לקרוא בשעות הצהריים עם כוס לימונדה קרירה ומיוזעת.

3/5/26

אחד הספרים הכי מעמיקים ומרחיבי דעת שקראתי בנושא אורך חיים בריא. מעבר לידע התיאורטי יש בו גם מגוון עצות מעשיות ופשוטות לביצוע.