עגלת העבדים נעצרה ליד מבנה אבנים אפורות. הוא היה פשוט להפליא, חסר כל יחוד לחלוטין. המתבונן מהצד היה מניח שזהו עוד בית של משפחה פשוטת עם. הגינהה הקדמית הייתה מטופחת עם מעט שיחים מלבלבים ואבני דרך שמובילות לדלת הכניסה הצנועה. איש לא היה מניח מה מסתתר מאחורי הדלת, למטה במדרגות המוסתרות מאחורי המזווה, לעבר המרתף ועד כלובי הברזל, בהם מצטופפים בדממה עשרות עבדים.

שהוברחנו על הבית, הצלחנו במסווה של עייפות לקרוס על האדמה ובתוך הכאוס להתחלק לקבוצות. לאור המהומה לא שמו לב השומרים שבאופן אסטרטגי נענו בקבוצות רופפות, כך שכנסנו לתאים לפי קבוצות שתיאמנו מראש.

בסוף המסדרון, בתא אחד התכנסנו לתכנן בנינו. זהו התא החשוך ביותר, רק חלון קטן וגבוה מהווה מעט אור, בהיר מספיק כדי לאפשר לנו לראות אחד את השני אך לא מסנוור כמו השמש הקופחת. נשענתי על הקיר, מתחמק מקרני השמש. עורי הבהיר זוהר כמו אותן פטריות ירוקות בהוקות שראינו שחלפנו ביערות. בעוד צבע עורם של העבדים אחרים בצבעי האדמה, גזעי העצים ועלי השלכת, עורי לבן כמו צבע עצמות חשופות. עיניי הרגישות מכוסות תמיד בפיסת בד. זזתי בחיפוש תנוחה נוחה יותר על אבני הקרקע. סביבי התיישבו שאר העבדים, ערבוביה של נשים וגברים משונה, מזקני העבדים לנערים, כולם נושאים עליי את עיניהם. רק כי הגתי את התוכנית. שעזרתי לאחת מאיתנו לברוח. הרמתי ידי אל כיסוי העיניים המטונף, מוריד אותו במשיכה, מגלה עיניים כחולות.

קול התנשפות המהמם לאורך כל התא, נע באוויר, נושא את קולו לעבר התאים האחרים. רבים מעבדים אחרים מעולם לא ראה את עיני, של העבד בהיר העור. ואילו שראו, ראו פעמים אחדות בלבד. השמועות על עיניי, יחד עם מהמראה המשונה שלי, עם העור הבהיר ושיערי לבן לחלוטין, תמיד היו נושא שיחה בין העבדים. הנחתי להם, בעגלות העבדים אין הרבה לעשות, זה מעסיק אותם ומשכיח מהם את כאב ואת הסורגים. בימים עיניי מכוסות ואלו בלילות, החושך המצמית לא איפשר לנו אפילו לראות פני אחר בתוך עגלת העבדים. אלו שישבו לצידי יכלו לראות ניצוצות של כחול רק בלילות של ירח מלא.

הם נעצו מבטים, יכולתי לראותם תחת ריסי הלבנות. הזזתי את עיני להביט בפעם הראשונה מאז זמן רב לעבר העבדים סביבי. עם כיסוי העיניים יכולתי לראות רק בקושי טשטוש של פנים, לרוב נזקקתי לעזרה מאדם אחר לנווט ובכדי ללכת.

קול מלמול מודאג עלה מהתאים אחרים. אלו שישבו בכניסה לתא, מיהרו להרגיע את שכניהם.

שקול המלמולים נרגע, פתחתי פי לדבר. "לפי המפה, אנחנו בקרוב נגיע ליעד בו יתבצע המכירה הפומבית" שלפתי מפה דקיקה מכיס חבוי התפור לצד כיסוי העיניים. "אנחנו כרגע אמורים להיות במרחק של יום וחצי מעיר הבירה לפי מה ששמענו מהשומרים, אם נעצור ליד פונדק דרכים אז זה יכול ידחה ליומיים או שלושה"

המפה עוברה מידו ליד אחרת עד לידה של אישה צעירה ישבה בדיוק מתחת לקרני השמש שהסתננו מהחלון הקטן, המפה הוגשה אלייה והיא פרסה אותה לרווחה. "נאמר לי שאנחנו נמצאים כרגע בכפר, עם הררים גבוהים במזרח ונהר שזורם במרכזו, בדקי במפה" אמרתי. קוראת המפה הניחה את המפה על גבו של נער אחר לקריאה קלה יותר. משרטטת בידה את המסלול שביצעו. האישה מיהרה לפנעח את המיקום המדויק שלהם על המפה.

"כאן" הצביעה על הכפר. מפנה את המפה לאחרים. הם הנהנו לעברה אך לא יכלו להבין את פירוש הדבר. היא היחידה שהייתה מסוגלת לפענח מפה, מה שהפוך אותה לבעלת ערך לתוכנית שלהם. היא המשיכה לשרטט קו ארוך על המפה. "אנחנו כאן, בכפר. לפי כמות הזמן שנסענו והעובדה שאנחנו יכולים לראות את היער אומרת שאנחנו נמצאים בצד הכי מערבי של הכפר, בשוליים שלו. בבית הנופש הנטוש של הרוזן המקומי" ידה שוטטה ממרכז הכפר לשוליים. "זה אומר שאנחנו נמצאים בקו ישיר לצד המערבי של עיר הבירה. נצטרך לעבור יער אם נלך בקו ישר. יממה שלמה ביער ועוד יומיים וחצי עד שנגיע לבירה. ואם נעקוף את היער, אני משערת שזה יעכב את הזמן בעוד שבוע וחצי" ענתה.

"אממ.באיזה מרחק אנחנו נמצאים מהיער?" שאלתי. גבר מבוגר ענה. בן שלושים לפחות, גופו הרזה וכחוש היה במצב בריא ביחס לאחרים. הוא ישב לצידי הימיני ושימש לי כעינים ויד ימיני, פניתי להביט בו.

"לפי מה שראינו, כנראה במרחק של שעה הליכה" הוא מיהר להפנו את ראשו לעבר נערה צעירה, אינו רגיל להסתכל לתוך עיניי הבהירות, היא הנהנה בראשה לאישור.

"בדקתי במשקפת שלי, האדמה ישרה, רק כמה עצים כל כמה מטרים. היה קל יותר לשער את המרחק שעברנו" אמרה.

"אם כך, נוכל להמשיך את החלק השני של התוכנית רק שנכנס לעיר הבירה, בוודאי נגיע בלילה. כרגע נוכל רק להמתין ולנוח. אין דבר שנוכל לעשות כעת" אמרתי בקול רם נוכח האי נוחות הגלויה של העבדים. "לכו לישון, אזרו כוחות עד לכניסה לעיר הבירה. אנחנו נקבל יותר מזון ככל שמועד למכירה הפומבית יתקרב. נצלו זאת" סיימתי בזאת את ההתכנסות. אנשים המשיכו לדבר, דנים במה שנאמר. מעבירים את הדברים שנאמרו והנחיות החדשות שהתקבלו.

ירד הערב והנשים התקבצו לצד השמאלי של התא. הן ישבו סביב נר יחיד, מסדרות את שיערן של אחת לשנייה. הן שימנו את שיערן בעזרת מעט שמן צמחי שליקטו מעצים חולפים מהעגלה, וקלעו את שיערן לצמות שונות. מהמהות במהקלה שיר ערש. הגברים התקבצו לקבוצה משלהם, שקטים ומעורערים, מדברים רק בלחישות מודאגות.

הרמתי את ראשי להביט באור הירח המסתנן מהחלון. הלילה הוא חברי. בשעות היום השמש היא סבלי, עורי נשרף תחת קרנותיי, עיניי חלשות נגד אורה. בלילות כאלה, שהירח מלא ובהיר, אני מרגיש חי. אור הירח מלטף את עורי והרוח קרירה מרפא את עורי הצרוב. אני פוקח את עיניי ומביט סביבי, בנוף שאיני יכול לחזות שזורחת השמש. הכול טבול באור ירח כסוף. סביבי נשמעים רק קולות המלמולים השקטים של העבדים אחרים וקולות היער.

קולות המלמולים נהפכים בהדרגתיות לנשימות עמוקות. איש לא היה ער מלבדי. העברתי את מבטי לעבר העבדים אחרים, חורט בראשי את גופם הרזה, את מראה פניהם הישנות. רשרוש מגפיים נשמע מאחורי. מכיוון הדלת. הוא פסע מעט, נעצר, ואז המשיך. מתקרב עוד ועוד עד לתאי. לא טרחתי לסבוב את גבי לעבר דלת התא. חשתי את משב הרוח הקריר על גבי שהוא התקרב אליי. נשמתי עמוק וסובבתי את ראשי לעבר לשומר. הרמתי את מבטי לפגוש את עיניו המופתעות של השומר. הטתי את ראש, מניח לצמותיי ליפול הצידה.

"מדוע אתה פה?" לחשתי. הוא לא ענה. הוא התכופף לעברי, נעתי אחורה במהירות. הוא קפא במקומו. הפחד חלחל ושלט על גופי, חשתי צמרמורת של בהלה נוטפת מעמוד השדרה שלי. סובבתי את גופי לכיוונו, רק במעט. לא הייתי מעוניין להראות לו שנבהלתי. הוא החל לנוע, הפעם באיטיות. קיללתי את עצמי בלבי. המשכתי להחזיק את מבטו בעיניי. הוא ניסה להסתיר את הפתעתו, זאת הפעם הראשונה שהוא רואה אותי ללא כיסוי העיניים. על ברכיו, הוא הכניס דרך הסורגים פיסת קלף. בלי להשמיע רחש החלקתי אותה לבד סביב מותני, עיניו עקבו אחריי ידי. מצמצתי עליו. באיטיות. ידו חמקה בין הסורגים, נחה על לחיי. השפלתי את מבטי, בידיעה שריסיי הארוכות נותנות לעיניי מראה נוגה. אחותי תמיד נהגה לצחקק על ריסיי שהיו ארוכות יותר מריסיי נערות. השתמשתי בהן כעת. הוא החליק באיטיות את אגדול על צדי שפתיי, מרפרפות על השפה התחתונה. עורי הרגיש קליל יותר שהוא הסיר את ידו. "בקרוב" לחש, קולו עמוק. הנהנתי. הוא התרומם באיטיות, מבטו חלקלק על גופי ואז עזב את תאי העבדים. ששמעתי את חריקת הדלת, שחררתי את הנשימה שאחזתי בריאותי. נשימות עמוקות. קול רשרוש קל נשמע מכיוון ימין. שמעתי את יד ימיני התרומם. לא הבטתי בו. שיזפתי את עיניי באור הירח שנפל על הרצפה. שמעתי אותו לוקח נשימה עמוקה, נעצר ואז משחרר אותה במרות רוח.

"אין לי ברירה, זאת הדרך היחידה" עניתי לשאלה שלא נשאלה בקול רם. "זה סיכון גבוה, אני בטוח שיש משהו אחר, איזו דרך אחרת שלא מצריכה ממך לעשות את... את זה" ענה.

"זה כל מה שיש לנו כרגע. במשך שנים קראו לי ריקונו, שד. מי ידע כי קללתי תהפך לברכה?" השבתי.

"חזר לישון, עלינו לצבור כוחות, בקרוב נכנס לעגלות אטומות, נשתמש בזה לטובתנו." סובבתי את ראשי לעברו. מבטו היה מלא כאב, חסר אונים כנגד טענותיי. הוא ידע שהאמת בידיי, שזאת הדרך הכי טובה, אך המשיך לנסות להתווכח.

"מה אם הוא יסרב לשחרר אותך? הוא עלול לכעוס שיגלה מה עשינו, אתה תהיה בסכנה ולא תוכל לההשתלב בנינו." חייכתי עליו, על טוב ליבו ועל דאגתו עליי.

"אם כך אני, הריקונו, יחשב לגיבור, לא כך?" השבתי במתיקות. הוא הביט בי במבט חסר מנוח. מובס, הוא סובב את גופו ונשכב שגבו מופנה עליי. הבטתי על אור הירח המלא. הוא גבוה בשמיים, חצות הלילה.

עליי לישון. נשכבתי שפני משקיפות על הלבנה. בשקט הלילה, מחשבותיי נדדו לאחותי. לפני שני מחזור ירחים הצלחתי לעזור לה לברוח. זכרתי את מראה גופה הרזה מחליק בין הסורגים, את האופן שהיא התגלגלה במהירות מתחת לדוכן הנטוש, את צללית גופה מתאחדת עם צללי הלילה של פסטיבל. קיוויתי שהיא כבר בארמון, שלחתי אותה עם החותמת, אין ספק שהיא הצליחה, היא חזקה ועקשנית מכדי למות. הרגעתי את ליבי.

סגרתי את עיניי שפני הלבנה המחייכות הן הדבר האחרון שאני חוזה, לפני שאני מוצא את עצמי במכירה פומבית בשוק עממי, צופה באנשי נמכרים.

צמידי הזהב הכבדים קשקשו למקצב צעדי. השתדלתי ללכת באיטיות. צעדים שקולים וקלילים, באלגנטיות של משרתת ולא שפחה.

הלכתי למערכת החדרים של הנסיכה הראשונה. מערכת של עשרות חדרים שונים, מתפתלים לאורך האגף המערבי של הארמון. עברתי את הפינה לעבר המסדרון הארוך. מקושט בציורים של אבות אבותיהם של משפחת המשפחה. חשתי את עיניהם הבהירות מביטות בי מלמעלה בבוז, עוקבות אחריי במבט חלול וחודר עצמות.

הרכנתי את ראשי שהגעתי לדלת הכניסה למגדל הנסיכה. השומרים בכניסה מיהרו להזדקף למשמע צלצול תכשיטי. בהיותי אחת השפחות החביבות של הנסיכה. שפחות כמוני, מהמזרח הרחוק, המאופיינות בצבע עור כהה כמו אותו קפה שהפך לפופולרי בקרב אנשי הממלכה, אותו סחבו מארצי, היו מחביבות השפחות. גון צבע עורנו, שעמד בניגוד לצבע עורם הבהיר, ריתקם אותם.

בראש מורכן ותנועות מוגבלות הושטתי את חותם שמסמן אותי כשפחה בעלת ערך לנסיכה. עם חותם זה ערכי גבוה יותר מערכו של כל משרת או משרתת, במקרים מסויימים גם מערכו של אביר.

השומר הרים את פרח החרסינה, על גבו חרוט הסמל הרשמי של הנסיכה, הביט בו קצרות, הרים עיניו להביט בי. ידיו נשלחו עליי. מרימות את סנטרי, ליישר מבט לעיניו מלאות הזימה. הוא בחן אותי, עיניו למחוזות שאין לו צורך לבחון במסגרת תפקידו. שחררתי את פני מידיו מחוספסות, והשמעתי קול כעוס.

"הנסיכה מבקשת נוכחתי במהירות. האם אני רשאית לפנות להוד מעלתה? הוד מעלתה אינה אוהבת להמתין, או שעליי לידיעה אותה שעיכובי נובע מחוסר יכולת של שומר המגדל?"

ריסנתי את קולי להיות כנוע ומפוחד. אם כי עיניו הצטמצמו, כיאלו ביכולתו לראות את הזעם בעיני. השומר השני שלף במהירות את החותם מידיו של האחר ולהעביר אותו עליי.

"את רשאית לעבור" אמר

הנהנתי והרכנתי את ראשי שנית. הם העבירו ביניהם מבטים, השומר השני במבט זועם לשומר הראשון. לפי תגובתו ידעתי בוודאות שהוא שומר שעובד בארמון כבר זמן רב. ועוד השומר הראשון חסר ידע לגבי מעמדי כשפחה הנסיכה.

הם פינו את המעבר ופתחו את הדלת, חמקתי במהירות לעבר תחתית המדרגות של המגדל ונשמתי בהקלה שהדלת נטרקה מאחוריי.

"אבדת את ראשך? האם אתה יודע מה עשית כרגע?" קולו של השומר השני נשמע מעבר לדלת.

"מדוע אתה כל כך מעוצבן? זאת בסך הכול שפחה מהמזרח הרחוק. מעולם לא נתקלתי בבעיה שאני מחכך את ידי בשפחות ומשרתות" אמר בקול אדיש.

קולו עלה בטון, כמעט צעקה. "נסית עכשיו לשלוח את ידייך תחת חצאיותיה של אחת השפחת האהובות על הוד מעלתה!"

"אני מודע לכך!" קולו מעוצבן

"הנסיכה אינה אוהבת שנוגעים בשפחות שלה! הדרגה שלה גובה משלך בהרבה, אתה עלול לאבד את יידך!"

"זאת רק שפחה!" צעק

"אתה נמצא כעת בארמון, אם תמשיך את מעשייך כאן בקרוב תאבד את ראשך ולא רק את יידך. זה אינו אחוזה של רוזן!" אמר בלחישה זועמת, שקולו המתריס של השומר החדש נשמע "אלא הארמון, אני משרת פה כבר שנים, אם אינך רוצה למצוא את מותך תוך שבוע ימייך, הקשב לי!"

מיהרתי לעלות במדרגות, קולות השומרים נחלשים יותר יותר עם כל מדרגה שאני עולה. בראש פסגת המדרגות, ניצבה דלת עץ כבדה. מקוש בצורת ראש אריה מקדם את פניי. השתמשתי בטבעת הזהב האחוזה בפה האריה לנקוש. שלוש נקישות קצרות ומהירות, הפסקה קצרה, עוד שניי נקישות מהירות ואז נקישה אחת חזקה ורועמת. קול הנקישה הדהד לאורך כל גופי.

"היכנסי"

פתחתי את הדלת והחלקתי בחינניות לחדר הנסיכה.

"הוד מעלתך" קדתי קידה עמוקה, הרמתי את ראשי שקולה הנוקב פקד עליי להרים את עיני.

הנסיכה ישבה על ספה 'קטיפתית. היא הרימה את כוס התה משולחן העץ ולגמה ממנו. שפתייה האדומות מחליקות באלגנטיות על שפת כוס התה. עינייה נעצמות בעונג, ריסיה הארוכות נחות בעדינות על עצמות לחייה הגבוהות כמו נוצות עורב. ריח מתוק של פרחים התפשט באוויר החדר.

היא הניחה את כוס התה בחזרה לשולחן, מניפה את שיערה השחור לאחורי כתפה. היא הביטה בי, מבטה חודר כמו עיניי דיקוני אבותיה. צמרמורת עברה לאורך עמוד השדרה שלי כמו אצבעות קפואות. "התקדמי אליי"

צעדתי לעברה באי רצון בולט. לא הרגשתי צורך להסתיר מפנייה את טינתי היוקדת. בתגובה התעקל קצה פיה לחיוך חסר שמחה. שנעצרתי במרחק מטר ממנה, היא התרוממה. קומתה נמוכה ממני בראש ואם זאת חשתי היא מביטה בי מלמעלה, עינייה הירוקות כמו צמרות העצים, וקרות כמו אגם בחורף קפוא.

"התפשטי!" אמרה, ראשה מורם למעלה

נרעדתי. "מדוע?"

"השמלה שהזמנתי הגיעה, עלייך לבדוק אם היא מתאימה למידותייך"

לא היה לי רצון לחשוף את גופי שוב לנגד עינייה השופטות של הנסיכה. בעבר היא בחנה את גופי, לבדוק אם דומה הוא לגופה שלה. בגלל מחסור של שנים במזון בשוק העבדים, מבנה גופי היה רזה, זוויתי וחד. אם כי מאז שנכנסתי לארמון העלתי מעט בשר על עצמותיי. לא ראיתי את גופה עירום של הוד מעלתה, אך נאמר לי שהוא דומה לשלי. בזמן שעורי נצמד לעצמותיי מחסור, שבטני מתכווצת מרעב מצמית, וציפורניי תלשו דשא למאכל, הוד מעלתה שגרה כל חייה בארמון, במקום בו שולחנות קורסים ממאכלים, שמי מזרקות נשפכים לנוי, הייתה רזה כמותי.

גיחכתי. מולה מוגשים מאכלים שאי אפשר לספור, אך היא בוחרת לא להגיש אותם לפיה. במקום זה היא נוגסת בקלילות בגבועל וממשיכה ביומה. השפחות האחרות סיפרו לי על סירוב של הנסיכה להכניס אוכל לפיה, כי כך נאה לעלמה להיראות. רזה כמו שפחה מורעבת. אלו שלא צריך לחשוב על כל ארוחה כארוחה האחרונה מרשים לעצמם לסרב למזון. אידקתי את לסתי בזעם.

הנסיכה נעה לעבר פינת החדר, רק עכשיו הבחנתי בשמלה השחורה. מולבשת על בובה במידות אנושיות. מכסה מתחילת הצוואר ועד סוף קצוות האצבעות. הבד השחור של השמלה נצמד בחוזקה לגופה, מתרחב רק בשוקיים ונשפך כמו מפל זפת. מחוך עשוי צלעות נמצד לפלג הגוף העליון. הנסיכה סובבה את הבובה, מגלה את עמוד השדרה הארוך שנמתח מחולית סביב הצוואר עד לעצם הזנב. צבעם צהוב חיוור וחולני. ליבי דהר שאור פגע בשמלה והבנתי כי המחזה לעיניי היה למעשה עצמות אדם אמיתיות. חזתי כבר מראה גופות. בעצמות. בשוק העבדים רבים לא שרדו.

בחילה התערבלה בבטני, מטפסת עד לגרוני ומאיימת לצאת בפרץ של מזון מעוכל למחצה ומיצי קיבה. צעדתי אחורנית בבהלה. עיניי פעורות בחרדה, מדלגות מעצמות אדם לנסיכה.

היא ליטפה את חוליות עמוד השדרה בעדינות, כמו אם שמלטפת את ילדיה. ציפורניה מכוסות במגן הציפורנים הסיני, נגררות כמו טפרים מלמעלה למטה, מחליקות על כל 33 החוליות. מתחת לחוליה האחרונה, עצם הזנב, נצמד שובל אדום. עשוי בד שקוף למחצה, שרוזים בו חוטי זהב שמנצנצים בכל תנועה. לא יכולתי שלא לדמותו אותו לדם שזורם כמו מים, כמו פרצי דם שפורצים מגופות העבדים ששוט המעבידים מכה את גבם הרזה, מכה בחוזקה את עצמותיהם.

עד כעת יכולתי לסבול את נוכחותה של הנסיכה, היא הייתה קרה ואדישה, פוקדת בקרירות מרוחקת. מיץ קיבה עלה לפי, כיסיתי את שפתיים ובלעתי במהירות. בפי טעם חומצתי. אבל כעת לא אוכל להביט על הנסיכה מבלי לרצות להצמיד את ידיי לצווארה. החזיונות נעשו מערפלים, אצבעותי רוטטות בזעם, נעו ללא פקודתי.

קולה של הנסיכה השיב אותי לחושי, נעצתי בחוזקה את ציפורניי לכפות ידיים באגרוף כאוב. "אלו הן עצמות אמיתיות, עצמות אישה" אמרה בקול רך ומלטף. מלא אהבה.

התנשמתי, לא אוכל לשחרר את זעמי כרצוני. לא אוכל להפר את משאלתו האחרונה של אחי. 'הירגעי', חשבתי. 'אל תהיה פזיזה'

היא הביטה בי, "מדוע אינך עירומה? התפשטי במהירות ולבשי את השמלה, לא אחזור על מילותי"

נשכתי את פנים הלחי, התנשמתי בניסיון נואש להרגיע את גופי. באיטיות שחררתי את אגרופי. 'בקרוב, בקרוב התוכנית תצא לפועל ואז היה חופשייה, אני אחזור לאחי ונוכל לחזור לארצנו, אבל כעת אעשה את דברי הנסיכה'

התנשמתי ושלחתי את ידיי לשרוכים של מחוכי, אפשרתי לשמלה להחליקה מגופי לרצפה. לגופי רק התחתוניות. "המשכי, הורידי גם את התחתוניות, עליי למדוד אותך והן מפריעות" אמרה.

המשכתי, בנשימות עמוקות, הנחתי לתחתוניות לחשוף את גופי העירום. קרירות שלחה ציפורניה לגופי. הרמתי את סנטרי בתרסה, בניסיון להיראות אמיצה, שאין זה מפריע לי. לא הבטתי לכיוונה של הנסיכה שהיא התקרבה לעברי אחוזת בסרט מדידה. לא הגבתי שחשתי את סרט המדידה הקר נצמד לגופי, שידייה החמימות של נסיכה מברישות בעדינות על שדיי, חשות את ירכיים, מקיפות את מותניי. הבטתי הלאה, על העתיד שיגיע, בו אני אשכב על שטיחים רכים בביתי. לידי אחי. אימי יושבה על כרית רכה, דואגת למדורה. אבי יתקרב מאחור, מכסה את כתפייה בפרוות כבש. היא תצחקק בביישנות שינשק לראשה, מביטה במבוכה לעברנו ותמלמל מילים חלושות לעברו, עם חיוך של שיניים לבנות, ושפתיים מלאות. הוא יביט בה בעיניים אוהבות והם יצחקקו להם. אחי יכסה את עיניו מפני אורה המכאיב של אש המדורה, מגשש ידו לעברי, ונאחזו ידיים.

"אלה הן עצמות אימי"

עיניי נפתחו. הבטתי מטה ונפגשתי במבטה הישיר של הנסיכה. ידייה מודדות את היקף מותניי, ידייה רכות, מבטה חמים מהרגיל. "נוהגים להגיד שהיא מתה ממחלה, אך היא הייתה בריאה. אבי ביקש להיפטר ממנה, כי כוחה מתחיל להשפיע בארמון מעבר למה שהוא מעוניין בו. היא שתתה תה כדרכה, ומתה. במקום בו נשפך התה, הנוזל שרף את השטיח. כדרכו של רעל. חסר טעם וריח"

הנסיכה הסתובבה עם הסרט מדידה, רושמת על קלף את המידות. היא המשיכה לדבר, "

עצמותיה של אימי ישכנו על עצמותייך, עלייך להבין את חשיבות התוכנית. הזמן קצוב ועלינו למהר."

היא סובבה את ראשה, שיערה השחור נופל בבקבוקים רכים על חזה. מבטה רציני, מלא כאב.

"כן, הוד מעלתך"

דמעות זלגו על לחיי. לבי דופק במהירות, נשימתי מאומצת, נשימות שטחיות ומהירות. שפתיי נפשקות, ראשי הולם. אני מעקלת את גבי מעלה, באופן נואש. ציפורני שורטות את הסדין.

חיפשתי משהו. מישהו.

התעוררתי מחלום שחמק ממני במהירות. פרטים קטנים ומעורפלים שאני מנסה לאחוז אך חומקים ממני ככל שאני מתקרבת.

סובבתי את פני לעבר האור מהחלון, דמעותיי מרטיבות את הכרית, ממשיכות לזלוג ללא שליטה. כמו נחל.

אני מתרוממת מביטה סביב חדרי, עדיין בחיפוש אותו דבר שאותו ליבי מחפש, בלי שום ידע מהו.

אני קמה מהמיטה ונעה במהירות על עבר החלון, מניפה את הווילונות הדקיקים לרחבה. זהו אותו נוף כמו תמיד. עצי הברוש מצילים על הקרקע. תפאורות הפרחים מכוסות טלי בוקר זוהרים בצבעי קשת. ליבי לא נרגע.

אני מתיישבת בכבדות על המיטה, אני מאבדת משקל ומחליקה לרצפה. מה הוא אשר אני מחפשת? מדוע אני בוכה? השאלות לא מקבלות מענה אך הדמעות ממשיכות.

תסכול מציף את גופי, ייאוש שורף את בטני, ועדיין אין לי מענה.

אני מביטה להשתקפות הקלושה שלי בחלון. שיערי פרוע, עיניי אדומות, פני רטובות. שפתיי מדממות. כיאלו ננשכו שוב ושוב ושוב, לא מנוח.

נשימותי מאיצות שוב שאני חשה אצבעות רפאים משוטטות על גופי. יוצרות סלסולים על גבי, משרטטות הרים על זרועות, נחלים על כתפים. מתחקות אחרי עיקולי גופי, רכות, חמות, צורבות את חותמם על גופי.

וליבי לא נרגע.