שנת 2018 בספרים

הספר מספר את ספורו של יעקוב פיין יליד הארץ.דור שני לניצולי שואה.יעקוב הצבר קצין בצהל שסירב לשמוע ולדעת את ספור משפחתו שהושמדה בשואה בעיירה שידובצ'ה בפולין. בבגרותו אחרי שבנותיו נישאו ועזבו את הבית.מחליט להגיע לעיירת הוריו.גיבור הספור חצוי בזהותו.בין הצבריות עם הסממנים הכנעניים לבין תחושת השייכות למשפחתו שחיה דורות בשידובצ'ה.הספר מתאר את פגישותיו עם הפולנים אנשי העיירה.
חברי הקבוצה התיחסו לחווית הקריאה ברגשות מעורבים.מול הרעיון שהוביל את הספר לכתיבה שנועדה לתת תוכן לרעיון שלדעתם הביא לתחושה שהספר נועד לנוער כדי לספר הסטוריה

לא זוכר איך הגעתי לספר הזה, אבל כשקראתי את התקציר של הספר מאוד התלהבתי! "איזה סיפור חיים מדהים" איך היא הגיעה ממקום של בור בסכלה למוסדות הכי נחשבים ולתארים הכי מתקדמים! אבל... כשהתחלתי לקרוא את הספר התחלתי להרגיש שיעמום, הסופרת האריכה יותר מידאי בתיאור של כל דבר מהסיפור חיים, במיוחד בדברים שוליים, המשכתי לקרוא בכוח, אפילו סיימתי את הספר, אבל לא כ"כ ממליץ עליו, שוב, הסיפור חיים עצמו מדהים, אבל הדרך והצורה שבה היא מספרת משעמם נורא, בקיצור זה כמו לקנות אבטיח שנראה אדום ועסיסי, להגיע הביתה לתת ביס, ולגלות שהוא לא עסיסי אלא קמחי...

כמו כל ספריו של אנגלמן - כתוב ביד אומן.
רב-מג של מילים . גם אם לעיתים הוא מרבה במילים הן תמיד שנונות וכמו בראש שלנו קופצות מנושא לנושא.
הסיפור מיוחד ושזור במספר רב של יריעות. כל הדמויות בנויות לעילא.
היטיב לתאר את הקיטוב בחברה הישראלית שגם האהבה מתקשה לשהות בה.
ספר מעולה. סופר מושלם

ההחלטה לצלול אל תוך דרמת מתח פסיכולוגית מקומית מלווה לא פעם בחשש מפני נפילה למלכודות של כתיבה נוסחתית, שבלונית או כזו המקריבה את העומק הספרותי לטובת מניפולציות זולות. המפגש עם יצירתו של דרור משעני הציב מלכתחילה ציפייה לחוויה אינטליגנטית ומנומקת היטב. שמחתי לגלות שמבחן המציאות לא רק עמד בציפיות הללו, אלא התעלה עליהן; הספר מוכיח כי סוגה זו יכולה להתקיים בתוך ספרות משובחת, רצינית וממגנטת, שאינה מזלזלת לרגע באינטליגנציה של הקוראים.
### תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
הספר מגולל את סיפורן של שלוש נשים שונות, שעל פניו אין חוט מקשר ביניהן, אך חייהן מצטלבים ומסתבכים סביב ציר גברי אחד. מדובר במסע באטמוספירה ישראלית מוכרת ויומיומית מאוד, שמתחת לפני השטח הבורגניים שלה רוחשים בדידות, חיפוש נואש אחר קרבה ומתח פסיכולוגי דק שהולך ונמתח. זהו קונפליקט המבוסס על פגיעות אנושית ועל דפוסים סמויים מן העין, הטווים יחד רשת של דרמה אנושית מותחת ומצמררת.

איכות הכתיבה של משעני היא פשוט מצוינת. הוא אוחז בעט מלוטש, מדויק ונטול קישוטיות יתר, ומצליח לייצר קצב מהיר וממגנט (Page-turner) שאינו בא על חשבון רמת הניסוח הרהוטה.
העומק הפסיכולוגי של הדמויות מעורר השתאות. אלו אינן דמויות פונקציונליות שנועדו רק לשרת עלילה בלשית, אלא נשים בעלות נשמה, עגולות ונוגעות ללב. מבחן התהודה הרגשית משיג כאן את ייעודו העמוק ביותר: הכאב הבלתי צפוי על גורלה של הדמות הראשונה ברומן מכה בקורא בעוצמה, ומותיר תחושת ריסוק ואובדן אמיתית שעוברת מתחת לעור. כאשר העלילה מתקדמת והדפוס המאיים מתבהר, הציפייה והמתח אינם פוחתים, אלא משתנים והופכים למעקב מרתק ומצמרר אחר הדינמיקה האנושית. האותנטיות והאמינות של הסיפור נשענות על הבנה כירורגית של נפש האדם, כשהסביבה והמניעים מרגישים מבוססים ומדויקים לחלוטין למציאות המקומית.
ההישג הגדול ביותר של הספר טמון במבנה הארכיטקטוני שלו ובהולכת הסיום. המעבר המבריק בין שני החלקים הראשונים, המובאים בגוף ראשון אינטימי מפי הנשים עצמן, לבין החלק השלישי – המשתנה לנקודת מבט של מספר בגוף שלישי המביט כביכול מהצד, אך פונה אל הקורא בגוף נוכח נשי קולקטיבי – הוא מלאכת מחשבת מבנית. הבחירה הסגנונית הזו גורמת לנשים הקוראות לחוש כאילו הטקסט מביט ישירות אליהן, מה שמייצר סולידריות עמוקה ומעצים את המעורבות הרגשית. אף על פי שקורא קשוב וחד עשוי לפענח די מהר את זהותה האמיתית של הדמות המרכזית בחלק האחרון ולחשוף את הטוויסט המבני עוד לפני ההכרזה הרשמית שלו, הדבר אינו פוגע כהוא זה בהנאה מהקלוז'ר הראוי, המהודק והמספק של היצירה.
### שורה תחתונה
דרמה פסיכולוגית מבריקה, חכמה ומשובחת, המוכיחה שאפשר לכתוב ספרות קצבית ומותחת מבלי לוותר על עומק רגשי ונשמה יתרה. יצירה מבנית מרשימה שמומלצת בחום לכל מי שמחפש כתיבה איכותית, מתוחכמת ומקורקעת.

ילדים זה בְּרָכָה, ילדים זה בְּרָכָה..." – במלעיל לגלגני, נהגה שכנה לקרוא שוב ושוב בכל פעם שעברה ברחוב ילדותי. בדרכה המשעשעת אך המרירה, התריסה נגד "הברכה" המובטחת שבגידול ילדים. אבל עצם העובדה שלאותה שכנה הייתה רביעייה בבית, העניקה סוג של הבנה מחויכת למרירות הלעגנית שלה; בכל זאת, שמחה מרובעת הייתה מאוד מייגעת.

לאהרון אלקלעי אמנם לא הייתה רביעייה, אבל הילדים שגידל היו רחוקים מלהיות הברכה לה ציפה. אהרון היה טיפוס מוחצן ששלט במשפחתו ביד רמה תרתי משמע – בולגרי במוצאו, ימני בדעותיו וכופר באמונתו. אלא ששני הגדולים שלו הפכו למקור של בושה וחרפה שרדפו אותו עד למותו הפתאומי, וגם הבת הקטנה והמוצלחת, שהייתה פאר יצירתו, שילמה מחיר על הניסיון התמידי לרצות אותו. זהו סיפורם של שלושה אחים והחיים המציפים אותם בצל אב דומיננטי.

הבכור עופר, הרפוי והלא אפוי - שאהרון לא חסך ממנו את שבטו אבל כן חסך ממנו את אהבתו – היה נטול השכלה שלא סיים צבא, ברח ממכות ועלבונות אביו אל הודו והסמים, לאישה המבוגרת ממנו בשני עשורים, ולבסוף אל הדת. עד שנאלץ לשוב לגור בבית הוריו חסר כל. לעומתו, דניאלה המרדנית היא פצצת אנרגיה של כעס, אשר מצעירותה זמזמה עם גברים את מחול הזבובים, עד שנכנסה להריון ממוסכניק ערבי, נישאה לו וילדה ארבעה ילדים. אלא שהמציאות החדשה סגרה עליה מכל עבר: אביה זרק אותה לרחוב בשל ההשפלה והפגיעה בכבודו, במשפחת בעלה היא נחשבת לכלה – קללה, ובנה הבכור מתנכר לה. כשאביה מת לפתע, המרד הגדול של חייה די איבד את משמעותו.

בניגוד מוחלט לשני אחיה הסוררים, בת הזקונים סנהדרין הייתה מקור גאוותו של אביה – משכילה, בלוגרית בעיסוקה ובולגרית במוצאה, בובת החרסינה ששמר בוויטרינה, יפואית אסלית שניסתה לטשטש את נוף ילדותה. כל חייה חיפשה את אישורו של אהרון בכל צעד, אך עם מותו הפתאומי, הבובה על חוט איבדה באחת את המפעיל שלה, ומעתה עליה למצוא את דרכה בעולם או ללכת לאיבוד.

גם הדמויות המשניות בסיפור מניעות את העלילה ומעשירות אותה בחינניות – עבד, בעלה של דניאלה, שנוכחותו הפאסיבית מופרת באחת ושום 'אללה אכבר' לא יעזור לו כבר; מימי, הבוררת השכונתית והבוחשת בעניינים מאחורי הקלעים; מולי, עורך העיתון המזדקן שאת יצריו מנסה לרסן; ועוד דמויות ססגוניות. ובל נשכח את יפו, זירת ההתרחשות של העלילה – הילדה החורגת לאלוהים והאחות הצולעת של תל אביב. יפו העוברת התעוררות ומשנה את פניה, אך החיים בה הם זירת חיכוך בין הישן לחדש, בין עוני לעושר ובין מסורתיות להיפסטריות.

נהניתי מהקריאה ואהבתי מאוד את הכתיבה של עידית אלנתן. השנינות והווירטואוזיות הלשונית שלה יוצרות שטף מרתק ומצחיק, ומצליחות להעביר את מערכות היחסים המורכבות והטעונות במעגל המשפחתי בהומור, מבלי לאבד מהעומק שלהן. העלילה בנויה היטב והדמויות מרגישות אמינות ואנושיות כל כך. אפילו עטיפת הספר מסקרנת ובמהלך הקריאה מבינים את ההקשר. אלנתן נוגעת ברגישות רבה בכאב המלווה את הסיפור; היא אומנם משאירה קצוות פתוחים מעוררי סקרנות, אך סוגרת מעגל בצורה מרגשת ומדויקת שמותירה את הקורא עם תזכורת מעוררת מחשבה על החמצה ועל הזדמנויות שפוספסו ושלעולם לא יחזרו.

https://www.youtube.com/watch?v=32Zn4Rzga1o - לא פעם זה קשה, אבל לרוב מילה טובה, אולי הייתה עושה להם טוב; רק מילה אחת או שתיים לא יותר מזה.
יופי של ספר.

על הספר הזה שמעתי לאחר הקריאה שלי ביוליסס. ג'ויס הכיר את סבבו ולימד אותו אנגלית. יש הטוענים שסבבו היווה לג'ויס מקור השראה לדמותו של בלום ביוליסס, וחשבתי לעצמי שיכול להיות מעניין לקרוא מה "בלום" היה כותב.

ואכן, הספר מרגיש כאילו בלום כותב בגוף ראשון על התחושות, הרגשות והמחשבות של האאוטסיידר, בתוך תחושת הזרות החברתית, וכל זה באווירה הומוריסטית.

זנו קוזיני הוא כלומניק. הוא אדם שתמיד מנסה להשתלב אך אינו מצליח, אם משום שהוא מרגיש מרוחק ואם משום שהסביבה דוחה אותו. בכל פעם שזנו מנסה להשתלב הוא מוצא את עצמו ביעד אחר מזה שתכנן, אך בכל פעם שהוא נגרר אחרי החיים הוא מוצא את עצמו דווקא במצב האופטימלי, מצב שגם אותו קשה לו להכיל.

הספר מסופר על ידי זנו, כמטלה שהוא קיבל מהמטפל שלו: לפרוס בכתב את האירועים המשמעותיים בחייו. לכן הסיפור כולו מלא בתחושה של כפל משמעות פסיכולוגי. זנו, מצד אחד, מלא בהונאה עצמית, אך מצד שני הוא גם כן כלפי המגרעות שלו. תמיד נשאלת השאלה האם מה שזנו מספר לנו הוא אכן מה שהתרחש, או שמא זו הפרשנות שלו לסיטואציה – הגרסה המתוקנת והמפורשת על ידו למען שלוות הנפש שלו.

זנו מגדיר את עצמו כחולה. לא חולה במובן הרפואי, אבל חולה. הוא פועל לאורך חייו בניסיון למצוא מרפא למחלה שאופפת אותו, מחלה שמובילה אותו לפעול כנגד המקובל, אך מתוך שאיפה תמידית להיות חלק מהחברה.

ספויילרים מכאן ועד סוף הביקורת.

הספר נסוב סביב מספר דינמיקות מרכזיות בחייו: בינו לבין אביו, בינו לבין הרגליו, בינו לבין ניסיונו למסד את אהבתו, בגידותיו באשתו, בינו לבין חברו ולבסוף בינו לבין עצמו.

למשל, סביב הקשר שלו עם אביו ותחושת הריחוק ביניהם, זנו מצדיק את עצמו או את מעשיו של אביו בעיוורון שאינו תואם את המתרחש. הדינמיקה ביניהם מזעזעת. אביו של זנו בז לבנו ואינו מעריך אותו כלל, בעוד זנו בורח מהרגשות שמעוררת בו מערכת היחסים הזאת. בשלב מסוים יש היפוך תפקידים בעקבות מחלתו של האב, וזנו הופך לאחראי עליו ומתנהג אליו בזלזול.

כאשר האב מאבד את תפיסת המציאות בעקבות גסיסתו, זנו מוצף רגש ואינו מצליח להתנהל, דבר שמוביל לכך שהוא מקבל מאביו סטירה ברגע האחרון של חייו. הוא אינו יודע כיצד להכיל את המאורע, את הקשר ביניהם ואת הרגעים האחרונים, ולכן הוא מתחיל לעוות את הסיבות ואת המשמעויות, להצדיק ולהצטדק כדי להתמודד, אך ההסברים שלו אינם תואמים באמת את מה שהתרחש. הוא בורח מן האמת.

הוא נותר באי־ודאות: האם הסטירה הייתה פעולה רצונית, רפלקס של הגסיסה, או מחווה אחרונה של כעס? אי־הוודאות מובילה אותו להסביר לעצמו את המאורע ולעצב לעצמו את המציאות. אלו אותם הסילופים שמתרחשים לאורך כל הספר.

כל פרק בוחן דינמיקה אחרת של זנו, וההצדקות שלו הולכות ומתפוררות ככל שאנו מכירים אותו טוב יותר.

כל אדם חושב שהוא מבין את העולם באופן החד והטוב ביותר, ומתוך הפרספקטיבה האישית שלנו אנו גם מפרשים את הבנתם של אחרים את המציאות, ולכן נדמה לנו שאנו מבינים הרבה יותר מהם. כלומר, ה"אני" מאמין שהוא גבול ההבנה האפשרי. אולי פה ושם חסר לנו ידע או יכולת, אבל גם לכך יהיו לנו הצדקות. אנשים אחרים אינם מבינים באמת, משום שהם "לא היו בראייה החד-פעמית כמוני".

לבסוף זנו מרגיש שהוא נרפא. החברה האנושית סביבו מתפוררת, העולם נכנס למלחמה, והוא דווקא פורח בתוך הכאוס. הוא מצליח להכיל את עצמו ומסיים את הספר באמירות שלפיהן החברה האנושית היא מחלה חשוכת מרפא, ושהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לה הוא איפוס: שהאנושות תיכחד ושהטבע יבריא מן הטפילים האנושיים שלו.

כאן המחלה של זנו מקבלת טוויסט שונה מזה שהכרנו קודם. הקושי האמיתי של זנו הוא הסדר החברתי הצבוע והאקראי. עד אותו רגע הוא פעל מתוך ניסיון ללבוש מסכות כדי להיות חלק וכדי להרגיש תחושת שייכות, שהעולם יתאים לציפיות שלו. אך אם החברה אינה מקבלת אותו, הוא מוצא נחמה בביטולה. הוא מסתובב בשלוות נפש ברחובות איטליה, שבדיוק קורסת אל תוך מלחמה. משפחתו רחוקה והוא לבד, רגוע ושלם.

זנו יכול כעת לבקר את החברה, משום שהביקורת שלו עליה מגיעה רק לאחר שהוא מוותר על הרצון להשתייך אליה ומייחל לקריסתה.
או שמא הוא מצא לעצמו מנגנון הגנה מורכב יותר.

לדעתי הספר מציג באופן ייחודי ויפה את הפרספקטיבה של אדם כן, אך כזה שאינו נכנס לעומק עצמו באופן חסר פשרות וטוטלי. משום כך הוא פוסל את האפשרות להכיל את עצמו, ולכן גם אינו מצליח לבקר באמת את החברה; הוא רק שואף להיות חלק ממשהו שהוא כלל אינו מאמין בו או בדרך התנהלותו.

הספר ארוך מדי לפרקים, ולי באופן אישי היו רגעים שבהם הוא הרגיש מייגע. אך בסך הכול מדובר בספר מעניין ומשעשע, הכתוב בצורה קלילה וזורמת, על אדם נוירוטי שמחפש להרגיש שייך.

כשהתחלתי לקרוא את "מיכאלה" של מירה מגן, הגעתי עם מערכת ציפיות מוגדרת מאוד. אחרי קריאת "אחותו של הנגר", ספר אחר שלה, שהצטייר בעיניי עד כה כפסגת יצירתה, ציפיתי לפגוש שוב את הדרמה המשפחתית המוכרת, הסמיכה והמלנכולית מעט שמגן מצטיינת בה. אולם, "מיכאלה" שבר לחלוטין את תקרת הזכוכית של הציפיות הללו והוכיח את עצמו כבר מהדפים הראשונים כרומן בועט, תזזיתי ופנומנלי, שמצליח להיות קצבי וקריא להפליא מבלי לאבד גרם מהעומק הפסיכולוגי החריף שלו.
העלילה נפתחת באישון לילה, כאשר אחות אלכוהוליסטית, חסרת כול ופרועה, מובלת על ידי שוטרים אל סף ביתה של אחותה האמידה והמוצלחת, מיכאלה. האחות בעלת החיים המושלמים לכאורה משכנת את הסוררת ביחידת דיור בחצרה הסטרילית, בתנאי קשוח של גמילה. אל סיר הלחץ המשפחתי הזה מצטרפת במהרה אימן של השתיים, ששהתה שנים במוסד פסיכיאטרי בעקבות "רומן סוער שניהלה עם אלוהים". החצר הבורגנית המטופחת הופכת בן רגע לחממה רגשית מבעבעת, שבה הפסאדות עומדות למבחן קריטי.
הברקתה הגדולה של מגן טמונה בבחירה המבנית המתוחכמת: למרות שהספר נושא את השם "מיכאלה", המיקרופון נמסר כולו לרונה, האחות החבולה. רונה היא מספרת פנומנלית. המונולוג הפנימי שלה – הראש שעובד על "אוטוסטרדה" חסרת ברקסים – הוא מלאכת מחשבת של שנינות חריפה והומור שחור וקורע מצחוק, המתבטא למשל בכינוי הלעגני "הוסטל" שהיא מדביקה ליחידת המגורים בה היא גרה עם אמה, כמו 2 חוסות. מגן משכילה לפרק את מנגנון החבלה העצמית של רונה בצורה כירורגית; חוסר הטיפוח המכוון שלה והמשיכה שלה לגברים משולי החברה אינם סתם מניירה, אלא שריון פסיכולוגי שנועד לנהל את הכישלון מראש כדי להתגונן מפני דחייה.
התהודה הרגשית הגבוהה של היצירה מגיעה לשיאה דווקא דרך הדיאלוג והחשבון הנוקב שיש לדמויות עם השמיים. רונה אינה מקנאה בכסף, במעמד או בילדים של אחותה – לכל אלה היא בזה באמת. היא נשברת ומפתחת קנאה קיומית, כמעט תנ"כית (במודל של רחל ולאה), רק מול החסד והאהבה האפלטונית הטהורה שמיכאלה זכתה לה עם יקי. הכעס של רונה על הקב"ה שקיפח אותה בחלוקת המשאבים הרגשיים חושף נפש המדממת מצמא לאהבה ומשמעות.
לקראת ישורת הסיום, מגן מהדקת את הברגים והחצר הסטרילית קורסת לחלוטין. בנה הבכור של מיכאלה בועט במוסכמות, בורח מהבית ושואף להצטרף לנוער הגבעות – בעיטה רדיקלית שמתכתבת עם האנרכיה של רונה ומנפצת את אשליית הבית המושלם. כאשר מיכאלה השבורה, שמתגלה בעצמה כבעלת מורכבות נפשית עמוקה וכואבת, מודה בפני רונה שהיא מקנאה בה, המעגל נסגר בעוצמה מטורפת. מתברר שדווקא מי שנגעה בתחתית מחזיקה בחירות פנימית ובאותנטיות שמיכאלה יכלה רק לחלום עליהן בתוך כלא הציפיות שלה.
הסיום של הספר מעניק קלוז'ר מהמם ומספק מאין כמוהו. התהליך של רונה מרהיב דווקא משום שהיא לא עוברת סדנת הגמשת אישיות בנאלית; היא מתרככת, מורידה את ווליום הציניות ומגלה חמלה עמוקה ומפעימה כלפי האשליה המשיחית והתמימה של אמה המשתקמת, אך נשארת נאמנה לחלוטין לקול הפראי והלא-מתפשר שלה. לצד הוקרת תודה מוסרית לדמותו של הבעל, ערן, שעומד איתן מול השברים, הספר נחתם כחוויה ספרותית טוטאלית.
בשורה התחתונה: "מיכאלה" הוא יצירת אמנות מבריקה, חכמה וממגנטת שלא ניתן להניח מהיד. מירה מגן רקחה רומן אנושי חשוף שמצליח להצחיק, להכאיב ולייצר תזוזה עמוקה בנשמה, תוך שמירה על עברית עשירה ומדויקת להפליא. חובת קריאה לכל מי שמחפש ספרות מקור במיטבה.

אי פעם, ממש פעם, בימי בית הספר היסודי, המורה חילקה אותנו לקבוצות דיון בנושא מסויים וביקשה מאיתנו לשכנע ולהגן על העמדה שלנו. הגנו עליה, כמובן, בחירוף נפש גדול ובלהט עז, ובמציאת כל הדוגמאות והמשלים וכל מה שביכולתו לשכנע.
ואז היא ביקשה שנתחלף. ובאותם הלהט וההתלהבות שהסברנו את דעתנו הצודקת-ננסה למצוא צידוקים לדעה ההפוכה.
ניסינו. מצאנו. ואז הבנו שזאת לא דעה הפוכה, זאת דעה אחרת. ואולי, אולי, אולי אפילו צודקת גם היא.
נזכרתי במתודה הזאת תוך כדי קריאת "קשורה בנפשו", אחד משלל שבוע הספר הנוכחי, והראשון בהם שקראתי. לא יודעת למה. (בעצם, התחלתי בספר אחר שהתאכזבתי ממנו עמוקות, והלכתי להחליף אותו, ככה זכיתי לקנות עוד כמה אוצרות ולספוג עוד מהחגיגה הזאת שתמיד נגמרת כל כך מהררר)
אולי משהו בכריכה שידר לי קלילות שנזקקתי לה כשהתחלתי לקרוא.
אח, קלילות זה הדבר האחרון שאפשר לומר על הספר הזה.
מה כן אפשר?
טוב, לא יודעת למה פתחתי מהזירה הפוליטית כי בעיני היא הכי פחות חשובה בסיפור הזה.
אבל תוך כדי קריאה נזכרתי בעניין הזה של הדעות האחרות, כי שתי העמדות (האמת, יש בו הרבה יותר משתיים. אבל בקווים כלליים) מפורטות באופן כל כך משכנע, שכבר לא זכרתי מי אני ומה דעתי ובאיזה צד אני נוקטת בדרך כלל. כל פסקה זרקה אותי להשתכנע לכיוון ההפוך, ואז לחזור, וחוזר חלילה.
ואולי כולם צודקים באמת, ואולי לא צודק אף אחד.
ואולי זה לא כזה חשוב כי הסיפור האמיתי כאן הוא סיפור של אנשים ובני אדם ולב ומשפחה וצער, אוי כמה צער, ומורכבות וגעגוע וכאב ואובדן ואהבה ושוב אהבה ומרירות ושוב אהבה.
אנגלמן מלהטט בכישרון ורגישות בין כל הדמויות והמניעים של כל אחת מהן, והכתיבה... ללקק את האצבעות. הוא לא פספס שום מקום שאפשר להשתיל עליו איזשהו תחכום לשוני או הקבלה או לשון נופל על לשון, מה שהופך את הקריאה למענגת (עבורי. כל אחד והסגנון שלו)-גם אילו העלילה עצמה הייתה משעממת במיוחד. והיא לא.
כן יש יותר מדי מקומות שיש בהם פסיק והיה יותר נכון לשים בהם נקודה, אבל לא ניתן למקש שכן במקלדת להרוס את המצב רוח.
לגבי העלילה עצמה- (ספוילרים וכו)-אנחנו מדברים כאן על זוג תאומים שאחד מהם נהרג בטעות על ידי החברה שלו* במהלך פיגוע
ההורים שלו מתבשרים על זה במהלך אחד הקטעים הכי עצובים שקראתי על "הדפיקה בדלת", פשוט צמרמורת
התאום השני בינתיים מתהפך על החיים שלו במאה שמונים מעלות ואפילו משנה את השם שלו*
ההורים לא מאושרים מהעניין בלשון המעטה והמתחים ביניהם לבן שנשאר תופסים גובה בלתי אפשרי
בנוסף לדרך הכל כך שונה שהוא הולך בה הוא גם בוחר לקשור את גורלו עם זאת שהרגה את הבן שלהם והם מרגישים שהיא לקחה להם שני בנים (אאוצ', זה כואבבב)
ויש את הסבתא שמייצגת עולם אחד אבל יש לה את העבר האחר
והכול כל כך מסובך וכל צעד של רצון טוב הופך להתלקחות מזעזעת
(באופן אישי, הקטע שעשה לי הכי רע היה בו ההורים מחליטים פתאום לנסוע לבקר אותו כאקט של רצון לפיוס וצעד לשלום ונדהמים לגלות שהוא כרגע חוגג את אירוסיו עם "ההיא" בלי לעדכן אותם. הם עושים אחורה פנה, ובזמן שהוא מדבר עליהם בהתרגשות ואהבה הם עושים את הדרך הביתה, כועסים והמומים מאי פעם )
עד לסגירת הסיפור (בנקודה, האמת, מוקדמת מדי לטעמי) בפיוס וזה.
ותראו מה זה, הנה הסיפור בקווים כלליים ואפילו לא הסגרתי מה העמדה הפוליטית וההשקפתית של כל צד ומי נגד מי. כי אולי זאת חבית אבק השריפה ומה שגורם להכול להחריף, אבל הסיפור האמיתי הוא על אבא ואמא וילד ואהבה.

(לכן באמת טיפה התאכזבתי מנקודת הסגירה של הסיפור, כי לא הרגשתי שנקודת ההתרה והבחירה של שני הצדדים תיארה את זה מספיק) הביקורת יכלה להגמר במשפט הקודם, לפני הסוגריים, אבל אמתכם הנאמנה מעט אובססיבית אז הנה קצת כוכביות

*כוכבית על "החברה שלו". הספר לא ממש היה סגור על עצמו ברמת הקשר שהיה להם לפני האסון. לפעמים התיאור הוא על אהבה אמיתית וחזקה, לפעמים סתם חיבה ולפעמים פשוט סקרנות פשוטה של שני צעירים משני צידי המתרס, וחוסר העקביות קצת הפריע לי

*כוכבית על "משנה את השם שלו". זה היה קטע מאולץ קצת, לטעמי, ובהמשך הספר הגיבור נקרא בשמו המקורי כאילו לא היו החלטות מעולם, מה שגרם לי להרגיש שאולי הסופר התחרט בהמשך הספר על העניין השולי הזה ומחק אותו ופשוט שכח למחוק את הקטעים הראשונים שמדברים על זה

עוד דבר (אני מצטערת. אף פעם לא כתבתי ביקורת כל כך מהר בתום הקריאה-סיימתי את העמוד האחרון ופתחתי סימניה מידיית-אז אני פשוט נזכרת בעוד דברים תוך כדי כתיבה...)-היה שם איזשהו עניין צדדי שהציג כאילו להיות שמן זאת תמיד בחירה ואפשר לשנות את זה בעזרת החלטה נחושה וריצות סביב היישוב וזה עשוי להרגיז

לא עפתי על שם הספר. אבל נו, מילא, דעתי אינה רלוונטית

ותהייה אחרונה וזהו, להיום- איך בדיוק נקלע להודו הספר "ויואל משה" ?!
(חשובבב)

קראתי את הספר כשהייתי בגיל של הדמות הראשית, ובתקופה כל כך מתוסבכת ודפוקה זה היה כמו להסתכל במראה ולמצוא מילים לתחושות שלי. לא הרגשתי שאני נכנסת לראש שלה, המילים של ג׳ון גרין פשוט תיארו את המחשבות שלי, את הדפוסים של חיי ומה שעובר לי בראש. המערבולת הזו, האובססיה והמחשבות הבלתי נגמרות של אישה צעירה שמחפשת את עצמה ביחס לעולם ולאחרים. זו הייתה חוויה מעניינת מאד. מטרידה מעט אמנם, אבל לפעמים צריך ספר טוב שישקף את התחושות החוצה. והספר הזה בהחלט הוציא ממני הרבה דמעות (וצחוק, כי כרגיל הכתיבה של ג׳ון גרין שנונה וקורעת).
בקיצור, אני לא יודעת אם זה מתאים לכל אחד, זה לא הארי פוטר... אבל זה כן ספר ששינה לי מחשבה.

לא להאמין כמה כתיבה היסטורית יכולה להיות קולחת ונעימה...

מעניין. בקריאה שניה לאחר 5 שנים מרגיש קצת חוסר נוחות מהפגיעה בפרטיות של הגיבורה.

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.