הפתיחה, הבוטה למדי ועל גבול הפרובוקציה המינית, רמזה על הבאות, אם כי ההמשך מתפתח בצורה שלעיתים סוחפת ולעיתים מייגעת.

נועה, רווקה בת 36 וקולנוענית בפוטנציה, נדלקת על טדי – מנכ"ל חברה בן 55, גרוש+2.
לימים (קצרים ביותר) היא הופכת לעובדת מן המניין בחברה שלו, והוא הופך לבוס שלה. רומן במסגרת יחסי עובד-מעביד - לא משהו שימנע מנועה לחזר אחריו במרץ.
היא – עלמה מלאת תשוקה חובבת אלכוהול וחומרים משני תודעה; הוא – שמן, "דובון (לא) אכפת לי", שתלטן וכריזמטי. היא – לא מוותרת; הוא – אדיש אך נהנה מתשומת הלב. בקיצור, גרסת הלייט ל"חיזור גורלי": כשרחם רוטט פוגש זין משוטט.

תנאי הקשר:
הוא - מבקש שלא תציק לו יותר מדי; היא - רוצה שייתן לה לאהוב אותו.
הוא - מתנה שלא תבקש ממנו לעשות איתה ילד; היא - דורשת סקס בתדירות גבוהה יותר.
הוא - מבקש שלא תזיק לעצמה; היא - מתעקשת שלא יתערב בחייה ללא שליטתה.
פרוטוקול של מערכת יחסים - יש חותמים או חותמות בקהל 😊?

הספר כתוב מנקודת מבטה של נועה ומספר בצורה אוורירית למדי על מערכות יחסים (משפחתיות, מקצועיות, אישיות), בדגש על קשרים מבוססי אינטרסים.
עושה רושם שלכל אחת מהדמויות יש תפקיד מוגדר בעולמה של נועה, וכל אחת מספקת צורך מסוים עבורה - בין אם זו מיטה חמה, "מנה חמה" או כרית חמה...

הכתיבה קולחת ואנרגטית, עם מידה של הומור וציניות; אם כי בשלב מסוים דינמיקת ה- "אוהב/ לא אוהב", המהולה ברחמים עצמיים, הופכת למתישה. מדמות של אישה סוררת ש"לא דופקת חשבון לאף אחד", נועה הופכת לדמות טרחנית שדורשת ניעור בסגנון "תמצאי לך כבר חיים".

יש בספר תיאורי סקס מפורשים, אולם הם אינם העיקר. הכתיבה ישירה ובוטה, אך נראה שאינה באה ממקום של מבוכה או בושה – דבר שאינו מובן מאליו. לכתוב על סקס זה קצת כמו לעשות סטנד-אפ – בשני המקרים המשימה מורכבת, ואי אפשר באמת להישאר פוליטיקלי קורקט. היכולת לתאר סקס בצורה מוצלחת ומעוררת דורשת מידה מסוימת של כישרון, וכשזה לעיתים מתפספס בכתיבה, התוצאה הופכת ממסעירה (או מצחיקה) למגושמת ומביכה.

הסיום הזכיר לי את הביטוי הדי שחוק של "לעשות מהלימון לימונדה", שהתמזג עם הסיפור לסגירת מעגל בין חייה של הגיבורה למימוש היצירה.

גרמניה של מלחמת העולם השנייה עלתה בדעתי כאשר ראיתי את כותרת הספר "מכתבים מברלין". חשבתי לתומי שמדובר בעוד רומן היסטורי המתרחש בתקופה זו, והאמת היא שדי שבעתי מאינפלציית הספרים העוסקים בה. אבל כאשר רפרפתי על התקציר, הבנתי כי הסיפור מתרחש בתקופה אחרת לגמרי – ימי המלחמה הקרה בגרמניה המזרחית וסביב אירוע נפילת חומת ברלין. זהו נושא מעניין שטרם נתקלתי ברומנים היסטוריים העוסקים בו.

ישר אל תוך עולם הריגול שבסיפור אנו נחשפים דרך דמותה של לואיזה, מפענחת צפנים וקודים בסוכנות ה -CIA. היא גדלה באמריקה אצל סבה וסבתה, תחת הידיעה שהוריה נהרגו בתאונת דרכים. אבל המציאות הייתה אחרת: הוריה, מוניקה והאריס, חיו בצד הסובייטי של ברלין, בעוד הורי אמה עברו לצד המערבי-אמריקאי. אביה של לואיזה, עיתונאי שנחשב לשופר של המפלגה, האמין בכל ליבו בחלום הסובייטי, אך אמה לא יכלה לשאת את החיים בגרמניה המזרחית.

ביום שבו השלטון הקומוניסטי החליט לנתק את העיר, נפגשת מוניקה עם הוריה מהצד המערבי ומחליטה להציל את בתה הקטנה ולמסור אותה לידיהם מעבר לגדר. זה היה הלילה שבו מזרח גרמניה הטילה מצור על השכונות המערביות, ניתקה אותן משאר העולם והחלה בבניית החומה - אירוע שקיבע את השסע העמוק בחברה, הפך לביטוי מוחשי ביותר של הדיכוי השלטוני, רשת ההלשנות ואימת המשטרה החשאית. בן לילה, ברלין המזרחית הפכה לבת ערובה מאחורי מסך הברזל, וברלין המערבית הפכה למובלעת – אי בודד בלב ים קומוניסטי.

וכשלושים שנה מאוחר יותר, לואיזה מגלה שאביה שלח לסבה מכתבים לאורך כל אותן שנים. כשהיא מתחילה לחלץ ולפענח את המסרים המוצפנים בהם, היא נחשפת לסודות משפחתיים ולרמזים מפתיעים על גורלם של הוריה – ומחליטה לצאת למשימה מיוחדת בברלין.

רומן זה נע בשני צירי זמן ומסופר בשני קולות: לואיזה בהווה (שנות ה -80 המאוחרות), ואביה האריס בעבר. סיפור שיש בו מתחים ותחבולות, שקרים וסודות, שמציף שאלות של זהות ונאמנות – ובמיוחד הקונפליקט בין נאמנות למשפחה לבין נאמנות אידאולוגית.

יש קסם מיוחד ברומן היסטורי שלוקח אותך למסע בזמן, ומעניק חוויה לימודית מעשירה של אירועים דרך פריזמה של סיפור אנושי. זו דרך מצוינת להחיות את העבר ולהנגיש אותו ללא הצורך בשינון של שמות ותאריכים משיעורי ההיסטוריה היבשים.

מעבר לעלילה, משולבים בספר תיאורים מסקרנים של שיטות שונות להצפנת מסרים סודיים. כדי להכניס אתכם קצת לאווירת הקריאה ולמצב רוח של מפענחי צפנים, החלטתי לאתגר אתכם: שזרתי מילה לאורך שבע הפסקאות של סקירה זו באמצעות שיטת הצפנה מוכרת – אקרוסטיכון, המורכב מהאות הראשונה הפותחת כל פסקה.

*******
למילה המסתתרת קיים הקשר מוזיקלי מובהק לתקופה ולמקום שבהם מתרחש הסיפור. מהי המילה, ומהו ההקשר המוזיקלי שלה לחומת ברלין?

סיפורים שיש בהם משולש רומנטי הם בד"כ קונספט שמצית את הדמיון. האפקט של סיפורים כאלה מסתמך לרוב על הנחה שמדובר במצב זמני וכי משולש רומנטי אף פעם אינו שווה צלעות, ובסופו של דבר משלוש ייצא אחד או קירחים מכאן ומכאן.

המשולש הרומנטי של אהו מתרחש בפינלנד של המאה ה-18. יוּהָה הוא איכר פיני מבוגר ונכה, בן למשפחה מבוססת. מריה, רעייתו הצעירה, גדלה בבית משפחתו מאז הייתה קטנה, לאחר שאמה, שפחה שברחה מקרליה (רפובליקה בצפון מערב רוסיה, על גבול פינלנד) והגיעה לבית משפחתו, מתה בלידתה ואביה לא נודע. אלו נישואי נוחות ולא מתוך אהבה, לפחות לא מצידה של מריה שמוצאה הנחות ומעמדה החברתי הנמוך הרחיקו מעליה את סביבתה, במיוחד את משפחתו של בעלה. אל ביתם מגיע שֵמֶיְקָה (שם שכבר מבשר רעות), בן למשפחת סוחרים עשירה, ממחוז קרליה, הידועים לשמצה כשודדים ומטילי אימה. הוא זוכה לאירוח נדיב על ידי יוהה, ומהלך קסם במתק שפתיים על מריה. היא עוזבת עמו את ביתה אבל המציאות טופחת מהר על פניה.

מיד עם פתיחת הספר, אווירת האומללות תופסת את הקורא. כמה בדידות יכולה להיות בזוגיות. זוגיות שהיא לכאורה כרוניקה של כישלון ידוע מראש – פער גילים גדול בין בני הזוג, סטטוס כלכלי, לאום ורקע חברתי שונה, מוגבלות פיזית, מראה חיצוני וחותנת המתייחסת לכלה כקללה. לחיות בתוך מסגרת נישואין בתחושת בדידות ומתוך חוסר ברירה, ללא אינטימיות וקרבה, מעמיקים את הקרע בין בני זוג. הבדידות מוסווית בכעסים, הטחות האשמה וכינויי גנאי. היחסים מתנהלים על קצות האצבעות, והדריכות גורמת להם להתנהג בצורה שלא מקרבת את הצד השני, אלא מרחיקה. חיבוטי הנפש של יוהה ומריה באים לידי ביטוי בדיאלוגים פנימיים. אומנם משולש רומנטי מניע את העלילה אבל הקונפליקטים הפנימיים במרכזה. הסיפור מאפשר נקודות מבט המתייחסות גם לדמויות המשנה, לרקע היסטורי, להיבטים חברתיים, לתיאורי הטבע המשתלבים עם המתרחש.

אהו מצליח לייצר מורכבות מסוימת בדמויות, במיוחד זו של מריה. היא אולי תמימה אבל בהתחשב במוצאה ובעובדה שהתרחשות העלילה במאה ה-18, מפתיע לזהות אלמנטים פמיניסטיים בדמותה. לוחמנית ודעתנית, שאינה מהססת להתעמת עם סביבתה. מצד אחד יוצאת כנגד מוסכמות וכללים חברתיים, ומצד שני מבולבלת וחצויה בנפשה. הקונפליקט הפנימי בין תחושת הביטחון והיציבות שמעניק הבעל לבין השאיפה לאהבה ותשוקה עם האהוב, משתנה שוב ושוב. לנידוי החברתי שפגע והשפיל אותה יש חלק בלתי נפרד מהקונפליקט הפנימי. גם קולן של דמויות המשנה כמו האם והמשרתות נשמע, ובמידה מסוימת הן מושכות בחוטי העלילה.

זהו סיפור אנושי, נוגה ונוגע, שתפס אותי מהעמוד הראשון עד האחרון. הכתיבה עניינית, נקייה ורבת משמעות. יש בו דקויות ורגישויות, ותיאור של המתחולל בנפש האדם שבקריאה אחת אפשר גם לפספס. אין בו את אווירת הכבדות האופיינית לספרות סקנדינבית. הספר יצא לאור לפני למעלה ממאה שנה ועדיין מצליח לשמור על רעננות. הנגיעה במצבים אישיים בסיסיים והיכולת לקרוא את הספר בצורה קולחת ומלאת עניין תורמים כנראה למבחן הזמן. הוא נחשב לקלאסיקה בספרות של פינלנד והיווה את המודל לספרים אחרים, כמו של מיקה ולטרי - "גבר זר בא למשק".
התרגום של רמי סערי משלב שפה עשירה לצד שפה מדוברת ואפילו מפתיעה בהתחשב גם בתקופת התרחשות העלילה. באחרית דבר אנו למדים פרט ביוגרפי על הסופר שיכול אולי להאיר את הקריאה בצורה שונה.

לפי הפרסומים, הישראלים מסתערים על הטיסות ל "טורקיה החדשה" - הלא היא דובאי. הסתערות שכזו כאילו לא ראו חול, מדבר וגורדי שחקים מימיהם. חלק מהעניין טמון כנראה בעובדה שכיום, בעידן הקורונה, כאשר העולם סגור אז אין כמו לטעום מהפרי האסור, וחלק אחר נובע מהסקרנות בלסמן וי על יעד חדש וזוהר.

הספר הזה עוסק ב"טורקיה הישנה", באיסטנבול. ארבעה אסירים פוליטיים בכלא תת קרקעי באיסטנבול, מתחילים לספר זה לזה סיפורים בין הפוגות של חקירות ועינויים. האסירים כלואים בתא קטן ודחוס, דואגים לשמור על חום גופם על ידי הצמדת כפות רגליהם היחפות אלה לאלה ולהעביר את זמנם בשינה או בדיבורים. בין האסירים יש כלל אחד ברור, והוא – כל אחד שומר את הסודות שלו לעצמו, זאת על מנת להגן האחד על השני, שמא ישברו ויחשפו את הסודות בזמן עינויים. ארבעת האסירים – הסטודנט דימרטי, הספר קמו, הדוד קיהילן והרופא - מספרים סיפורים במשך עשרה ימים. בעזרת הסיפורים הם מנסים להקהות את עוקצו של כאב הייסורים והפחד מפני המוות.

ספר זה הוא פסטינבול מספרי סיפורים. תיאוריה של איסטנבול שלמעלה ואיסטנבול שלמטה מכמה זוויות ראייה שכולן נמצאות באיסטנבול שלמטה. באיסטנבול שלמעלה מסתכלים על העתיד, באיסטנבול שלמטה נזכרים רק בעבר. קצב החיים המהיר של העולם שלמעלה עוצר מלכת בעולם שלמטה. וכשנמצאים למטה מתגעגעים לאיסטנבול שלמעלה וגם מתחילים להטיל בה ספק. אבל איסטנבול אחת היא - עיר החלומות והצללים על קירות, העיר שוקקת החיים מול זו השרויה בתרדמת, העיר המוארת מול זו החשוכה, העיר השמחה וזו השרויה במרה שחורה, העיר שאליה שמים הכפריים פעמיהם, וזאת שהעירוניים בונים בה גורדי שחקים אבל זוכרים לעיר הישנה חסד נעורים. מסגרת הספר היא אומנם הכלא, אולם הספר אינו מתמקד בעינויים ובחקירות. זה אינו "אקספרס של חצות". כל אלה הם רקע לסיפור האמיתי שמתרחש בין לבין כאשר האסירים מדברים על הכאבים, הפחדים התקוות והגעגועים.

במהלך הקריאה אנו למדים כי מקור ההשראה של סונמז לסיפורים הוא - ה"דקמרון". רק שאת הבידוד מפני מגפת הדבר בסיפורי ה"דקמרון", החליף הבידוד של משטר של דיכוי. הספר מחולק לעשרה פרקים כאשר כל פרק מציין יום בתא, ולכל יום יש נושא המתחיל עם אסיר מספר, אולם במהלך היום מתפתחים סיפורים נוספים עם חילופי זהויות המספרים. סיפורי האסירים כוללים סיפורי מעשיות, אגדות, זיכרונות, גרסאות לסיפורים מוכרים (מובי דיק) וסיפורי האירועים שהביאו למעצרם, אם כי בצורה עמומה על מנת לא לחשוף יותר מדי מידע. הסיפורים מפלרטטים בין בדיה לאמת, כשם שהכאב והפחד גורמים לאסירים לפלרטט בין מציאות לדמיון. השיח והצחוק סביב הסיפורים הוא גברי, אבל יש גם דמויות נשיות בסיפור. ובכל הקשור לעינויים וייסורים אז מתברר כי בכלא הטורקי יש שוויון זכויות מלא בין נשים לגברים. חלק מהסיפורים משעשעים, וההומור והצחוק עשוי להיחשב לעיתים כמותח גבולות.

סונמז, גולה פוליטי לשעבר שחווה את הכלא הטורקי, מאיר את תעצומות הרוח האנושית והאחווה בין אנשים התומכים זה בזה ומנסים לשמור על התקווה ורוח הנפש, בזמן שהגוף סופג כאב ועינויים. הספר נטול סממני תקופה, דבר שיכול לאפשר לאנשים מדורות שונים בטורקיה לזהות עצמם בסיפור (אפילו בימינו). הכתיבה יפה, שזורה מטפורות ודימויים ומעברים בין משלבי שפה (בתרגומו היפה של רמי סערי). סונמז יודע לספר סיפורים ולהפיח בהם רוח חיים, אם כי לא התחברתי לכולם. לעיתים הסיפורים היו ברורים ולעיתים מעורפלים כולל העמימות בסיום שמשאירה לקורא את הפרשנות. ולעיתים החיבור לנושא המרכזי היה ברור ולעיתים פחות. עצה קטנה לסיום - זהו ספר רווי סיפורים והמספר סיפורים בתוך סיפורים ולא כזה הנקרא "בנשימה עצורה", לכן רצוי ל'הרוג' סיפור ולנוח.

3.5 כוכבים

לסאראמאגו היה רעיון – להסתכל לאנושות בלבן של העיניים דרך תרחיש אפוקליפטי דמיוני של עיוורון כללי. הסיפור נפתח בבחור אשר מתעוור באופן פתאומי בעודו ממתין במכוניתו לרמזור ירוק. הוא מובל לביתו בסיועו של עובר אורח, אשר מחליט לנצל את עיוורונו וגונב את מכוניתו. אשתו של העיוור לוקחת אותו אל רופא העיניים אשר לא מוצא כל בעיה בעיניו. בינתיים אותו גנב, עובר האורח, גם מתעוור, וכך, כמו באפקט דומינו, מתברר שהעיוורון עובר מאדם לאדם. רופא העיניים הופך לעיוור, וכל מי שהיה בחדר ההמתנה של הרופא. לא מדובר בעיוורון רגיל של חושך, אלא עיוורון לבן. רק אדם אחד נותר רואה – אשת הרופא.

מגפת העיוורון מתפשטת כמו טור גיאומטרי (נשמע מוכר?), וכמו התפרצויות אחרות של מגפות לאורך ההיסטוריה ברחבי העולם, בסיפור כמו במציאות, נעשה שימוש בפרקטיקה עתיקת יומין של בידוד וריחוק חברתי כמענה להתפשטות המחלה. ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת, ומתקבלת ההחלטה לאסוף את כל העיוורים ולשים אותם בבידוד, כולל את כל אלה שבאו במגע עמם ונושאים את הנגיף. המקום הנבחר הוא בית משוגעים ישן, שם עוברים העיוורים תלאות עד אשר מצליחים להשתחרר מהמקום, רק בשביל לגלות שבחוץ כולם עיוורים, ושורר בית משוגעים מזן אחר של תוהו ובוהו.

בתקופה שבה הקורונה הוכיחה כי תרחישים דמיוניים יכולים להתקיים במציאות, ההתמודדות של האנשים כיום מקבלת זווית ראייה קצת אחרת ממה שנוטים לתאר. אנשים לומדים להסתגל ולהעריך פתאום את הדברים הקטנים שבשגרת החיים. אותה שגרה יומית מוקפת רעשים, המסיטים את תשומת לבנו מאנשים והמראות סביבנו, מלראות זה את זה או את האחר, והופכת אותנו לסוג של עיוורים. אבל עבור אנשים שמתעוורים, תחושת קץ העולם מאוד נוכחת. העולם שהם כה אהבו לראות, נעלם להם כשהראייה נעלמת. אותם דברים קטנים-גדולים של שגרת החיים נעלמים. תוסיפו לזה שלפתע הם הופכים לאנשים שקופים, לאנשים שנוטים לייחס להם מוגבלויות נוספות של אנשים שלא שומעים או לא מבינים, ותקבלו במקצת את התמונה של התמודדות אדם עיוור בחברה רואה. ולהיות עיוור זה לא רק עניין פיזי אלא גם מנטלי. וכמובן, הרבה תלוי באישיות של העיוור ובחברה שסובבת אותו. אך החברה צריכה להבין שאדם עיוור, או כל אדם מוגבל אחר, רוצה לחיות ככל האדם ומנסה להתמודד עם המוגבלות.

לא מדובר בסיפור שהאג'נדה שלו הוא התמודדות של עיוורים עם עיוורונם. אלא בסיפור, שכמו תרחישים דמיוניים אפוקליפטיים אחרים, האג'נדה שלהם דואגת לזעזע, לבקר ולעורר את השאלה – מה יהיה אם? ( מה יהיה אם כולם יתעוורו? מה יהיה אם מגיפה תשתלט על העולם? מה יהיה אם תוהו ובוהו ישרור על פני הארץ?). העיוורון של סאראמאגו הוא מופע אימים על עולם שמתמוטט. עולם של עיוורים, לפי סאראמאגו, אינו רק עולם של כאוס ובלגן. זהו עולם המפשיט את האנשים מהערכים המוסריים הבסיסים שלהם אל עבר אלימות, התבהמות, כוחניות וצחנה. ובעולם הזה, גם ה"מלכה" היחידה שרואה מייחלת לעצמה להיות עיוורת, ולא לחזות ולהרגיש את מראות הזוועה.
הרעיון המרכזי של הספר מעניין ויצירתי. הוא גרם לי לחשוב על אף הקריאה הלא פשוטה. אבל עם כל התיאורים, המטאפורות וסגנון הכתיבה המיוחד של דיאלוגים בחשיכה, הוא לא הצליח להעביר לי תחושות אמיתיות ועמוקות שעוברות על אנשים, מעבר לראייה של אנרכיה וזוהמה, והצגתו של העיוורון כסופה של האנושיות (?). מה שכן, לקרוא ספר כזה בתקופה שכזו, מכניס קצת לפרופורציה את תרחישי הקטסטרופה למיניהם.

מזמן לא קראתי סיום של ספר ששורותיו האחרונות הצליחו כל כך להפתיע אותי. סיום שנותן משמעות אכזרית למה זה להיות טוב-לב, ופרשנות יצירתית ל -" ...שייתמו/שיכרתו/שיסתלקו אויבנו ושונאינו, וכל מבקשי רעתנו".

מונטנה של שנות העשרים במאה הקודמת. פיל (40) וג'ורג' (38) שני אחים המנהלים את החווה המשפחתית הגדולה שבעמק. הוריהם המבוגרים החליטו לפרוש לגמלאות ולבלות את אחרית ימיהם בסוויטת חדרים בבית מלון יוקרתי בסולט לייק סיטי. פיל הוא האח הרזה וטוב המראה, מבריק וחד מחשבה, עילוי גדול בחווה ואיש מלאכה, משכיל ורב אומן בעל ידיים מיובלות מזהב, שנחשב לפוטנציאל מבוזבז. ותוסיפו לכל נפלאות התבונה גם הומופוב, מיזוגן וגזען. ג'ורג', לעומת זאת, מוצק בנראותו, איטי במחשבתו ומיושב בדעתו, שלא הצטיין בלימודיו אבל ניחן בזיכרון מעולה, טיפוס שקט שאינו מכביר במילים. בניגוד לאחיו הפוגעני וחם המזג, בעל פה מפיק הדורבנות, ג'ורג' הוא איש רחום, הגון וטוב לב. פיל אחראי לתפעול החווה, לעבודות היומיומיות, להובלת הבקר ולצוות פועלי החווה, וג'ורג' אחראי על העניינים העסקיים - כספיים. למרות עושרם וייחוסם, שני האחים מנהלים חיים צנועים ודי סגפנים.

שחרור משעבוד להרגלים מצריך מידה של גמישות. כמו אדם אשר מכיר את פני השטח של האזור בו הוא נוהג (או רוכב), הוא מסוגל לבחור בקיצורי דרך, או בדרכים עוקפות, והוא ויודע מתי להאט, מתי להאיץ, ובאיזה עיקול לבחור ומאיזה להיזהר. כאשר השטח משתנה או שאינו יודע היכן הוא נמצא, הוא נצמד למסלול שהותווה לו מראש. רק שאז הוא מאבד את היכולת להתאים את עצמו למציאות, ומנסה להתאים את המציאות לעצמו. וזה, פחות או יותר, מה שקורה לפיל. כחוואים פשוטים, פיל וג'ורג' משועבדים להרגלים – אכילה בשעות קבועות, מתיחת שעון כל יום ראשון, לא מדליקים אור בשעות היום, רחצה במועדים מסוימים, שינה משותפת, נסיעה באותה מכונית ישנה או רכיבה על אותו סוס זקן. אך בעוד שג'ורג' חושב על העתיד ומסתגל יותר לשינויים, פיל נותר תקוע בעבר. השגרה מאוד חשובה לפיל, הוא מתקשה לעכל שינויים, את הזמנים המשתנים ואת השינוי בנוף האנושי.

אל שגרת חייהם של האחים נכנסת כלה בהפתעה - רוז, אלמנה צעירה ובנה פיטר. פיל אשר ניחן בעין חדה ומתבוננת בדקויות, יודע להבחין בכל שינוי קל וחולשה חשאית ולנצל זאת לתחביבו האהוב – לקנטר אנשים ולהוציא אותם מהכלים. הוא לא מהסס להשפיל אחרים וגם לחתור תחת נישואיי אחיו. מבחינתו, אדם בעל ייחוס כמו ג'ורג' אינו יכול להתחתן מחוץ לגבולות המעמד שלו, ורעייתו החדשה של אחיו היא לא יותר מתחמנית רודפת בצע.

זהו סיפור על שגרת חיים פשוטים ודי מונוטוניים של חוואים. עלילתית אין התרחשות רבה, והקריאה לא הייתה לי חלקה, אולי זו האווירה הקצת כבדה או התיאורים שהיו לפעמים מתישים. אבל באיטיות זהירה הוא הצליח להתחבב עלי . סוואג' יודע לבחון את הדמויות שלו, את הדינמיקה ביניהן ומה מגדיר אותן, גם כשמישהו חסר הוא עדיין נוכח בהיעדרו. זהו סיפור מעוצב ומתוכנן לפרטי פרטים, סיפור של דקויות קטנות שמעניקות משמעות גדולה למילה, ורק בסיום מבינים עד כמה הספר הזה מדוקדק ובנוי בחכמה. אומנם חלק מהרמזים בסיפור היו די שקופים, אבל הפואנטה בסיום הייתה מבריקה במיוחד. באחרית דבר המרתקת של אני פרו אודות תומס סוואג', אפשר ללמוד, בין היתר, כיצד הוא כותב את עצמו בסיפורים שלו.

טרווני היא עיירה איטלקית מוקפת נופים אלפיניים מרהיבים - פסגות הרים מושלגות, אגמים צלולים, יערות מחטניים, קרחונים, אתרי סקי, בקתות עץ. אך תחת מעטה היופי של העיירה המנומנמת לכאורה, מסתתרת היסטוריה אפלה שקמה לתחייה עם התרחשותם של דברים מוזרים. גופות נרצחות מושחתות, ילדים מפוחדים, רוחות רפאים, ניסויים אפלים. תושבי העיירה הם קהילה הסגורה בתוך עצמה, תיירים הם בבחינת רע הכרחי של מקור פרנסה לאתרי הסקי והנופש. ואל ה"טווין פיקס" האיטלקייה מגיעה סגנית ניצב תרזה בטליה המנהלת את חקירת מקרי הרצח הצצים להם בעיירה. היא נתקלת בחומה בצורה מצד תושבי העיירה אשר מגוננים על עצמם מפני זרים.

תרזה היא חוקרת ותיקה ומוערכת, קשוחה ועקשנית, לא חוסכת בביקורת והערות עוקצניות ודואגת לשלוט בצוות החוקרים העובדים תחתיה. היא מובילה את החקירה, ועל אף הסרקסטיות ותדמיתה הקשוחה היא זוכה לנאמנות ואכפתיות מצד הצוות שלה, שלמד לכבד אותה ולהתייחס אליה כאל בן אדם נטול מגדר, ולזהות כי מעבר לתדמית ה-רותי ברודו של עולם הקרימינולוגיה מסתתר צד אנושי ורגישות עמוקה. ה"סו-שף" שלה הוא מאסימו מריני, מפקח צעיר שסופח לצוות שלה, וכבר ביומו הראשון עושה את הפדיחה הראשונה, מבחינתו, כאשר הוא פונה לגבר בזירת הרצח ומציג עצמו, במחשבה כי הוא מפקד החקירה. אחרי הכל "אף אחד לא אמר לי שאני צריך לחפש אישה, המפקדת". בנוסף למאבקים שמנהלת תרזה מול הסביבה היא מנהלת מאבקים גם מול עצמה, מול הבדידות, בגידת הגוף והמחלה המתפתחת בה.

סודות ושקרים הם רכיב טוב לכל מותחן, תוסיפו לזה רכיב של אלימות אכזרית ואת אלמנט הבנת הנפש האנושית והנה לכם מתכון (פחות או יותר) של מותחן פסיכולוגי. אבל האם זה מספיק? אז זהו, שלא. הכתיבה טובה אולם כספר מתח הוא לא משאיר את הקורא בסוג של דריכות או כזה שלא גורם לו לישון בלילה. המתח לא נבנה בצורה אינטנסיבית, והתפנית לכאורה אינה תפנית מרעישה שלא זוהתה לפני שהיא קרתה. התעלומה של הספר לא טמונה בהכרח בשאלת זהותו של הרוצח הסדרתי אלא מההבנה של התמונה הגדולה. והתמונה המתבהרת היא אכן מפחידה ואפלה אבל לא כזו שמעלה את מפלס המתח או החרדה. דמותו של הרוצח הסדרתי מצטיירת כרומנטית, כמו רובין הוד. כזו הגורמת לחוקרים (ולקורא) להתפעל ממנו ואף לחמול עליו כאשר מתבהרת התמונה הגדולה של מניעיו, ושל מה שהשתרש בתוכו ועיצב אותו למה שהוא.

מדי פעם כאשר אני קוראת מותחנים מתחדדת לי ההכרה שמותחנים הם פחות הסוגה המועדפת עלי. צריך שיהיה מותחן שהרקע שלו נותן איזשהו ערך מוסף או מותחן יוצא דופן במיוחד. מותחנים, כדוגמת ספר זה, הם סבירים וככל הנראה יהיו מוצלחים יותר כסרט טלוויזיה. ספר חביב בשביל להעביר כמה שעות בכיף, לא פחות ולא יותר, ואולי חובבי מותחנים מושבעים יהנו ממנו יותר.

שיטת המושבעים היא צו מילואים לציבור האמריקאי, אבל כמו במילואים יש כאלה המנסים לחמוק מהחובה המשפטית בתירוצים כאלה ואחרים. אומנם יש חוקים האמורים להגן על מושבעים מפני פיטורים ממקום עבודתם, אבל לא לכולם יש את הסבלנות לשמש כמושבע במשפט שלא ידוע מתי יסתיים, ותמורת פיצוי כספי סמלי. בנוסף, לכל משפט (פלילי) נבחרים מושבעים חלופיים למקרה שאחד מ -12 המושבעים יאלץ לפרוש במהלך המשפט. מה שיכול להיות די מתסכל לשבת לאורך משפט, כגלגל חלופי, ולגלות בסופו של דבר שאין לך זכות הצבעה. עם זאת, יש כאלה שיעשו הכל (אבל הכל) בכדי להסתנן אל חבר המושבעים ולא מתוך מקום של פטריוטיות טהורה, אלא פסיכופתיות צרופה. ג'ושוע קיין, הוא אחד כזה. פסיכופת בעל אינטליגנציה גבוהה. סוג של טורף חברתי, היודע לתמרן את דרכו בחיים באכזריות רבה, ושמניעיו טמונים עמוק עמוק בילדותו.

וזוהי נקודת המוצא של הספר שלפנינו. הרוצח האמיתי יושב על ספסל המושבעים, ומכאן מתחיל תהליך של קרב מוחות בין שני השחקנים הראשיים בדרמת בית המשפט. האחד, מושבע ורוצח סדרתי, והאחר, עורך דין הגנתי, ושניהם משתתפים במשפט רצח שערורייתי. אדי פלין, נוכל דין שהפך לעורך דין, מקבל את הזדמנות חייו לייצג כוכב הוליוודי, הנאשם ברצח אשתו וראש צוות האבטחה שלו, בתיק בעל פרופיל תקשורתי גבוה. הוא מצטייר כטיפוס מבריק בעל חשיבה יצירתית, שלא נותן לראיות לבלבל אותו. ג'ושוע קיין מצליח לפלס את דרכו לחבר המושבעים, שהליך בחירתם הוא נושא מעניין לכשעצמו, ומעניק לקורא את נקודת מבטם של עורכי הדין לגבי בחירתם - ההגנה רוצה אנשים חושבים ויצירתיים, התביעה בוחרת צייתנים. נוכחתי לגלות שיש תפקיד כזה של יועץ מושבעים, הדואג להמליץ מי מהמושבעים בעל פוטנציאל לזכות או להרשיע את הלקוח ובאיזו סבירות. כאשר הייעוץ נמדד על פי משתנים שונים של נבירה בחיים הפרטיים - מצב משפחתי, מצב כלכלי, מוצא, השכלה, מקצוע, דעות פוליטיות, פעילות ברשתות החברתיות, תחומי עניין, אמונות ועוד. בוחנים תכונות אישיות, עוקבים אחרי שפת גוף ושואלים שאלות כלליות שנועדו לאתר דעות קדומות.

נקודה מעניינת נוספת, שמשכה את תשומת לבי, היא הקשר החברי הקרוב בין השופט במשפט לבין עורך הדין של ההגנה. קוואנו מאזכר קלות סוגיה זו. לפיו, שופטים ועורכי דין יכולים להיות חברים, וכשהם מוצאים עצמם יחד בבית משפט בצדדים מנוגדים, הם משחקים לפי הכללים. כך מקובל. כלומר, כל עוד התיק פתוח, מערכת היחסים החברית ביניהם מושהית והם אינם יכולים להיפגש ולהתרועע מחוץ לכותלי בית המשפט. האם אפשר לדון ללא משוא פנים כשקיים חשש להימצאות בניגוד עניינים? לפי הסיפור – כנראה שכן. ובמציאות – מסתבר שקיים פער בין המצב המצוי למצב הרצוי, על אף שלמראית העין (או הצדק) יש משמעות. נקודה למחשבה.

ספר מותח (שמו המקורי של הספר הוא Thirteen, המתכתב טוב יותר עם העלילה ומשום מה תורגם לשם הבנאלי - המושבעים). למרות נקודת המוצא, קוואנו מצליח לשמור על רף וקצב מתח גבוה לאורך הסיפור ואף להפתיע. הסצנות המעניינות בסיפור נגעו להופעות המרתקות של עורכי הדין בבית המשפט. וכיאה לספר מתח, העלילה מלווה בפיתולים וטוויסטים, אבל הדחיסה שלהם, לקראת סוף הסיפור, הרגישה לי קצת עמוסה מדי. חלק מהסצנות סבלו מחוסר אמינות (הסצנה במכונית המשטרה, איבדה אותי) אבל מי שיכול לשים את האמינות על השהיה, יצליח ליהנות מספר זה.

יש כריכות שאינן בולטות לעין או מעוררות עניין כשמביטים בהן לראשונה. תסתכלו למשל על הכריכה של הספר שלפנינו. היא אינה מושכת במיוחד, ומלבד תיאור לקוני של מגדל שקוע במקווה מים, היא לא העניקה לי שום מושג לגבי הספר שאני עומדת לקרוא. אבל לאחר שקראתי את הספר, תמונת הכריכה קיבלה את משמעותה והבנתי עד כמה היא משקפת נאמנה את רוח הספר.

טרינה היא בחורה צעירה החיה עם משפחתה בכפר קטן, קורון, שבמחוז דרום טירול באיטליה. מחוז איטלקי עם ניחוח אוסטרי, שכן מדובר בחבל ארץ אוסטרי אשר סופח לאיטליה לאחר מלחמת העולם הראשונה. טרינה חולמת להיות מורה, אולם הימים הם ימי שלטונו של מוסוליני – שנות העשרים של המאה הקודמת - ועל התושבים חל איסור השימוש בשפה הגרמנית. הממשל הפשיסטי עושה מאמצים רבים בכדי להפוך את התושבים לאיטלקים – שינוי שמות של דרכים ומקומות, איסור על לבוש אוסטרי, דרישה לשינוי שמותיהם של המקומיים לשמות איטלקיים ואף מחליט להגביר את ההתיישבות של האיטלקים באזור. תושבי המקום הם חקלאים העובדים בשדות וברפתות, והתוכנית של הממשל לבניית סכר על אדמתם גורמת להתקוממות של התושבים החוששים לאובדן ביתם ומקור פרנסתם. טרינה, כמו תושבים רבים, מתקוממת כנגד האיטיליזציה של הכפר ומחליטה ללמד הוראה גרמנית במחתרת. היא מתאהבת באריך, צעיר אוסטרי שאביה פרש עליו את חסותו, והשניים נישאים. בשנת 1939 ניתנת לתושבי הכפר האפשרות לעזוב את איטליה ולעבור לגרמניה, במסגרת תוכנית "האופציה הגדולה". הכפר מתפצל, ושסעים נוצרים בקרב תושביו. אלה שבוחרים להישאר, כמו טרינה ומשפחתה, נחשבים כבוגדים וסובלים מגילויי אלימות. אולם גם בתוך משפחתה של טרינה מתגלעים חילוקי דעות באשר להישארות בכפר ולנאמנות להיטלר מול הנאמנות למקום. בתה של טרינה נעלמת, מלחמת העולם השנייה פורצת וטרינה ואריך מחליטים לברוח...

גיבורת הספר היא טרינה, המספרת את זיכרונותיה לבתה הנעדרת. אבל זהו לא רק סיפור אישי אלא גם סיפורה של קהילה וסיפורו של מקום. טרינה מאוד מחוברת להוריה, למשפחתה, למקום הולדתה ולשפתה. אישה שידעה ייאוש, אלימות ואובדן, ועל אף כל המאבקים והמלחמות שעברה היא מאוד נחושה אך גם מודעת למצב חסר התקווה. בלצאנו מתאר את המתיחות הרבה הנוצרת עקב מציאות גיאופוליטית היסטורית ואינטרסים כלכליים. מתיחות אשר באה לידי ביטוי בין הממשל האיטלקי לבין תושבי המקום האוסטרים; בין תושבי המקום לבין ה"מהגרים" האיטלקים ובין תושבי הקהילה האוסטרית לבין עצמם. מתיחות המחלחלת גם לרמת המשפחה והפרט. סיפור של הרס בשם הקידמה ומחיקת עבר היסטורי של מקום וקהילה.

אהבתי את הסיפור היפה והעדין הזה. סיפור אינטימי עם אמירה אוניברסלית על שייכות, מקום, גבולות וכוחניות שלטונית, המאפשר לקורא להזדהות עמו. באחרית דבר (שקיבלה את השם - בשוליים) מתאר הסופר את ההשראה לכתיבתו וגם מסביר מדוע אין המדובר ברומן היסטורי.