שנת 2001 בספרים

זה ספר כואב. הגדולה של יצחק נוי היא בגיוון ובאותנטיות של הדמויות בספריו ובין ספריו, כולל דמויות המספרים. הספר הזה מוצג מנקודת ראותו של נער ציני להחריד, שגדל בחברה צבועה ושטחית, בה הנורמות הן על גבול העבריינות. בעצם, קצת מעבר לגבול. זו חברה לא מסוגלת לחבור לאמת הזכה, ההכרחית לקיום מכובד ורגוע, כי היא התנתקה מעבודת האדמה ומכל עבודה רצינית אחרת. בניגוד לספריו האחרים של נוי, אין בספר רומנטיקת נעורים, כי הנוער כאן לא מסוגל לאהוב.

שם אביו של המספר הוא יעקב. אך הוא מכנה עצמו ״ג׳קי״. וכבן למשפחה מושבניקית, שהפסיקה מזמן לעבד את אדמתה, יעקב מתפרנס מממכר מוצרי מזון אורגניים מזויפים בעיר הגדולה. הוא גם משחית את הונו בכרטיסי מפעל הפיס.

ברגע שנודע ליעקב, שעומדים להפקיע ממנו אדמה לצורך סלילת כביש, הוא נטע בה מאות עצי זית, כדי ״למסוק״ פיצויים מהמדינה. אלא שהוא החל להתאהב בעבודת האדמה, והתחיל לפתח מסלול חיים ישר, הגון ומאושר. עד ש…

״הזקן והים״ נובלה מפורסמת מאוד של המינגווי. די מהר מובן שהדיג שולי בספר משום שזה ספר על אדם הנאבק מול עצם קיומו. לכן אולי השם האמיתי של הספר עבורי הוא דווקא ״הזקן והדג״. הים אמנם נוכח בכל עמוד, אך הוא איננו המרכז. גם הדג איננו באמת דג. והזקן איננו רק זקן, הוא אדם שנאבק בקיום. שלושתם הופכים בהדרגה לסמלים של מערכת יחסים עתיקה מאוד בין האדם לבין מה שגדול ממנו לאין שיעור.

נדמה לי שאנשים רבים טועים לחשוב שזהו ספר פשוט. המשפטים קצרים, העלילה כמעט מינימלית, והסיפור כולו נשמע כמו אגדה ישירה על דייג זקן שיוצא לים. אבל דווקא הפשטות הזאת נשמעת לי לפחות כמו תחבולה גדולה של המינגוויי. ככל שהספר מתקדם הוא מתחיל להרגיש פחות כמו רומן ויותר כמו משל פילוסופי קדום, כמעט טקסט מיתי שנכתב מחוץ לזמן.

הזקן איננו רק אדם עני ועייף. הוא אדם שהעולם חדל להאמין בו. הכפר כבר רואה בו כישלון וחסר מזל. הים חדל להעניק לו דגים וימים ארוכים הוא חוזר ללא דג אחד בידיו. אפילו גופו מתחיל לבגוד בו ובמהלך הנובלה זה מודגש יותר ויותר. התשישות. ובכל זאת, דווקא מתוך הריקנות הזאת נולדת ההתעקשות הגדולה שלו לצאת שוב אל הים. בשלב מסוים נשמע שהוא כלל לא נאבק על פרנסתו, הוא נאבק על עצם האפשרות להמשיך לראות את עצמך כאדם בעל משמעות בעולם שכבר החל למחוק אותך. אולי בעידן של היום עם ה-AI שמאיים על מי שאנחנו במקומות העבודה מדגיש את הרלוונטיות של הנובלה יותר מתמיד.

הדג העצום הוא אלגוריה יפה שדיברה אלי מאוד היום. הדג הופך בהדרגה לדבר שאיננו ניתן להגדרה אחת ומה מטרתו בחיי הדייג? הגבולות דוהים והוא בסופו של דבר סמל ריק למשהו שהיה יכול להיות. לפעמים הדג נראה כמו אלוהים, לפעמים כמו הייעוד, לפעמים כמו היצירה עצמה, ולפעמים כמו האידיאל הבלתי מושג שהאדם רודף אחריו כל חייו. הזקן אוהב את הדג, מעריץ אותו, מדבר אליו, ובו בזמן יודע שעליו להרוג אותו. יש כאן סתירה עמוקה מאוד: האדם מוכרח להשמיד את הדבר שהוא הכי מוקסם ממנו כדי להוכיח את קיומו שלו.

במובן הזה, הספר כולו מרגיש כמו אלגוריה על האמן ויותר בכלליות על האדם. הזקן דג לא רק מתוך הישרדות אלא מתוך צורך פנימי כמעט מטאפיזי. כמו סופר, מלחין או פילוסוף, הוא יוצא לבדו מול מרחב אינסופי בידיעה שרוב הסיכויים הם כישלון. וגם כאשר הוא מצליח סוף סוף ללכוד את “הדבר הגדול”, העולם מתחיל מיד לאכול אותו. הכרישים בספר אינם סתם טורפים, הם החברה, הזמן, הביקורת, הריקבון הבלתי נמנע של כל הישג אנושי כמעט.

זה אולי הרגע הכואב ביותר ביצירה: הזקן מנצח ומפסיד בו־זמנית. הוא מוכיח לעצמו את כוחו, אך חוזר עם שלד באורך חמישה מטרים. העולם איננו מאפשר לאדם להחזיק בשלמות את הניצחון שלו. כל הישג אנושי מתחיל להתפורר כבר ברגע שבו השגנו אותו.

כאן הספר נוגע במשהו כמעט קיומי בנוסח אלבר קאמי. כמו סיזיפוס, גם הזקן נאבק בידיעה שהעולם איננו מעניק משמעות קבועה למאבק עצמו. ובכל זאת הוא יוצא אל הים. הוא יוצא כשהוא לא בטוח בניצחון, אך האדם, כמו אדם מוגדר דווקא דרך ההתעקשות להמשיך למרות הידיעה על ההפסד העתידי. המינגווי כתב בשלב מסויים שאי אפשר להביס את האדם ולאחר מספר עמודים הדייג מודה בתבוסתו. הוא עייף.

בניגוד לקיום הקר והאבסורדי של קאמי, אצל המינגוויי נשארת תמיד מידה של חסד. הזקן חי בעולם אכזרי, אך הוא עדיין מסוגל לאהוב אותו, לאהוב את העיר ממנה בא, את בני האדם שם. כמובן שמעבר לאהבותיו הללו הוא אוהב את הים, את הדג, את הציפורים, אפילו את הסבל עצמו. יש בספר תפיסה כמעט דתית של כבוד: האדם איננו נמדד לפי הצלחתו אלא לפי האופן שבו הוא נושא את תבוסתו.

אולי לכן הספר נשאר איתי כטרגדיה שקטה מאוד. לא טרגדיה של מוות דרמטי אלא של התשה איטית. המינגוויי מבין שהמאבק הגדול של האדם איננו מול מפלצות, אלא מול השחיקה. מול הזמן. מול העולם שמתחיל לראות בך זקן, עייף, מיותר. והתגובה היחידה של הזקן היא להמשיך לצאת לים.

עבורי ״הזקן והדג״ הוא לא ספר פשטני או ספר ילדים משעמם וחסר ערך, זהו ספר על האדם הממשיך לחפש משמעות גם כאשר העולם כבר חדל להבטיח לו שיש כזו.

הציון שלי 7/10
מדוע רק 7? פשוט משום שהיה מקום דווקא להאריך את נקודות ההארה והתחושות של האדם אל מול הטבע, מול יצרו, מול געגועיו וכולי ולהפוך את הספר לרומן לכל דבר ועניין. זהו לא ספר חובה בעיני אבל בהחלט מובן לי מדוע הוא נלמד עד היום ואיזה ערך יש לו לתת לקורא הצעיר שישתעמם למוות אם לא ישכיל לראות מעבר למסע דיג. לרגעים נזכרתי במובי דיק, האובססיה לדג הופכת גם לתבוסה וגם לנצחון רוח האדם על..... דג סך הכל?!

אבי המנוח היה חלק מקהילת ההידרולוגים, שהספר נכתב עליה. כך שלבד מהעובדה, שהספר מרתק, אבי אישר לי, שהוא גם מציאותי מאוד. לבני הקהילה (מי מהם שעדיין חי) ברור מאוד במי מדובר, כשמוצגת כל דמות ודמות, בין אם יש לה שם פקטיבי ובין אם אם הסופר לא נתן לה שם בכלל.

תרגיל ספרותי כבד-ראש עד כדי דיכאון, שנשרך בעקבות זנבו-שלו כמו גוסס ברחבי מדבר סהרה, מעין תרגיל ספרותי בוסרי בתיאור דמויות מהווי הישיבה, לא מתקדם לשום יעד. נשברתי באמצע.

כקוראת שחיה ונושמת ספרות עם עומק פסיכולוגי ומחקר היסטורי מעמיק, הגעתי ל"תורת עץ הרעל" עם מוכנות מלאה לסאגה אטית וליניארית. הרי אין לי בעיה עם קצב איטי או עם עלילה שנבנית מאנקדוטה אחת לשנייה, כל עוד הן נוגעות בנשמה. לצערי, במקרה הזה, כבר בעמוד 60 נאלצתי להודות שמדובר בפרידה הכרחית.
הבעיה המרכזית שלי היא "קישוטיות היתר" בכתיבה של קינגסולבר. יש כאן מפגן של יכולת לשונית וניסיון להיכנס לנבכי הדמויות דרך חמישה קולות שונים, אבל משהו שם לא עובד. למרות שלכל אחות יש טון ייחודי, זה פשוט לא מעניין ברמה שתגרום לי לרצות להמשיך.
אי אפשר שלא להשוות את הספר ל"הלבד הגדול" של כריסטין האנה. התפאורה דומה – אב פנאטי שגורר את משפחתו לקצה העולם – אבל בעוד שאצל האנה קיים "קסם" שמחבר אותך לדמויות ולגורלן, כאן הקסם פשוט נעדר. למרות שהאטמוספירה של אפריקה אמורה להיות טעונה (ולמרות שמדובר בשנות ה-60, היא מרגישה כמו העולם הישן של המאה ה-19), התיאור של הפער בין הילידים לבין משפחת פרייס מרגיש שטוח ולא נוגע.
בסופו של דבר, דרישת הסף שלי היא תהודה רגשית גבוהה. אני רוצה שהדמויות יזיזו משהו עמוק בפנים, ואילו כאן הרגשתי שהסופרת "מנסה" מדי במקום פשוט לגרום לי להרגיש. כשכתיבה אמנותית הופכת למטרה במקום לכלי שמשרת את הדמות והרגש, אני מאבדת עניין. נטשתי כי החיים קצרים מדי לספרים שלא חודרים מתחת לעור.

ההתחלה זרמה מאוד יש רגעים חזקים של אמת. אהבתי מאוד את הפערין בין שיחות החולין הבנאליות הצפויות מול קולות האמת הפנימית של הדמויות. אבל החפירה ניצחה אותי לא היה מעניין יותר ובעמוד 350 כבר עצרתי וקפצתי לסוף.

קוראת שוב ונפעמת. שפה שהיא גם רזה וגם עשירה. מאופק ועם זאת מלא רגש, מכמיר לב.
מתאים לקרוא שוב בימים אלו, להבין את החותם העמוק שמשאירה שואה בנפש.

ציטוט: "לא פעם אחר תפילתו אתה נשאר יושב על כיסא ובוכה, כמו נודע לך רק עכשיו מה עבר עליך כל השנים."

הספר מתאר דייג בשם סנטיאגו, המפליג באוקיינוס במטרה לדוג דגים. לאחר ניסיונות רבים ומאמץ רב, הוא מצליח ללכוד דג עצום ממדים.
בדרכו חזרה לביתו, תוקפים אותו כרישים ואוכלים את הדג, כך שלבסוף נותר בידיו שלד הדג.
הספר מבטא את הקונפליקט בין האדם לטבע, ובפרט את מאבקו של סנטיאגו בדג הענק ובכרישים. העלילה מתמקדת במסעו המפרך באוקיינוס, שבו הוא נאלץ להיאבק כדי לשרוד ולהוכיח את כוח רצונו.

על הכריכה שלו רשום "סאטירה נוקבת".
אה, זה אמור להיות ספר סאטירי? אז למה אני רק רוצה לבכות.
*
חברה היסטוריונית שחקרה רבות את הקומוניזם הביאה לי את חוות החיות. היא ספרה לי שג'ורג' ארוול היה בהתחלה קומוניסט בעצמו. מעניין, איך וכיצד זה ישפיע על הספר.
התחלתי לקרוא וחזרתי בבת אחת ללימודי הבגרות בהיסטוריה. ראיתי לנגד עיני את הסיכום שלי, המושקע (בסיכומים בהיסטוריה השקעתי), דף דפדפת חלק ועט פיילוט תכלת. כותרת עם קו תחתיה- " משטרים טוטאליטריים-מאפיינים: "
והנה הם, המאפיינים, שבסיכום שלי כתובים במילים קמצניות ובודדות, מקסימום משפט ל"מאפיין", פרושים כאן כמציאות חיים מבעיתה.

לקרוא על פרה שסובלת
ולדעת שככה בני אנוש סבלו

לקרוא על חוויה כואבת של סוס
ולדעת שכל כך הרבה בני אדם חולקים את אותו הכאב

לקרוא על כלבים שכבר הפסיקו להרגיש
כמו אנשים שכבר לא ירגישו

והכול התחיל בסך הכול מרצון שהחיים יהיו טובים יותר. מה הם כבר בקשו?

לקרוא מנקודת מבט כל כך מבלבלת-כי אתה רוצה לצעוק להם, לבעלי החיים האומללים-טפשים!! יש כאן תהליך! שלב אחרי שלב! מאפיין אחר מאפיין! אתם רוצים שיכתבו עליכם סיכומים בהיסטוריה, בעט פיילוט תכלת? תעצרו את זה! עכשיו! בבקשה!!!!!
ולדעת שלא. הם לא היו טפשים. חכמה גדולה לבוא ולקרוא ספר דק עם שם מטעה ולהסיק מסקנות. אילו היית שם, היית נמצאת באותו המצב בדיוק. כתיבה של מבט מבפנים, של מי שהיה שם.
ואיזו כתיבה...
כל כך טובה, שהיא עשתה לי כל כך רע...
הרבה זמן לא קראתי ספר שגרם לי למועקה, פיזית
ואיבוד מילים. וניסיון לגבש אותן בחזרה כאן ב"סימניה", די בחוסר הצלחה

ההבנה המבעיתה הזאת שרצון להתנער ממצב לא נוח אחד עלול להביא כל כך הרבה סבל

הפחד הזה שחיו פה, וחיים פה בעולם, בני אדם, שבהגדרות היצרן שלהם יש להם בחירה חופשית, ודעת, ודעה, ורגשות, ומחשבות, ורצון, וחלום, וחזון, וחופש בסיסי-ובני אנוש אחרים כמותם עם אותם המרכיבים וההגדרות שללו מהם אותה

ההתדרדרות המהירה, ועם זאת האיטית הזו, של מה שקרה שם, וקורה איפשהו

ואיך בלבול ורעב הפכו להיות הנוראיים מכל

וכולנו חיים פה בחוות חיות גדולה. ובתוכי עצמי יש חוות חיות גדולה.
ואם באמת היינו חיים פה בחוות חיות גדולה, איזו חיה אני הייתי?

לא. חוות החיות הוא הרבה דברים. אבל הוא סאטירי הוא לא

אני לא אוהבת את טיילור סוויפט וגם מעולם לא הבנתי מה הסיפור של שייקספיר. השוואה מעניינת, לא?
ובכל זאת, בחודשים האחרונים, תוך כדי נסיעות בין מדינות, מצאתי את עצמי שומעת שוב ושוב את השיר  "The Fate of Ophelia" בו סוויפט מתייחסת לאופליה מהמלט נסיך דנמרק. משהו בעיבוד המודרני לדמות של אופליה אישה צעירה הנסחפת בין אהבה, כוח ופוליטיקה גברית עורר בי סקרנות מחודשת לחזור אל המקור הספרותי שממנו היא צמחה.
כך מצאתי את עצמי פותחת לראשונה מיוזמתי ולא בגלל בחינת בגרות יצירה של שייקספיר, המלט נסיך דנמרק, אחד המחזות המפורסמים והמורכבים ביותר בתולדות הספרות המערבית.כבר בקריאה הראשונה מתברר כי כוחו של המחזה אינו טמון רק בעלילתו הדרמטית סיפור נקמתו של הנסיך המלט על רצח אביו אלא בעיקר בעומק הפסיכולוגי של דמויותיו.
המלט הוא דמות יוצאת דופן בספרות: אינטלקטואל מהורהר, ספקן, כמעט פילוסוף, שנקרע בין הרצון לפעול לבין השיתוק המחשבתי שלו.
המונולוגים שלו, ובעיקר “להיות או לא להיות”, אינם רק ביטוי של ייאוש אישי אלא דיון קיומי רחב על משמעות החיים, המוות והמצפון האנושי.
העולם שבו פועל המלט הוא עולם של ריקבון מוסרי. רצח, בגידה, תככים פוליטיים ונאמנויות כפולות יוצרים אווירה חונקת שבה האמת כמעט ואינה ניתנת לגילוי. 
מי שמעניינת אולי בגלל השיר של סוויפט ואולי כי התככים דיי הפכו צפויים בקריאה היא אופליה . לעיתים קרובות היא נתפסת כדמות שולית יחסית, אך למעשה היא אחת הטרגדיות האנושיות החריפות במחזה. אופליה לכודה בין שלושה כוחות: אהבתה להמלט, הציות לאביה  והמשחק הפוליטי של החצר המלכותית. בניגוד להמלט, שמקבל מרחב לחשוב, להרהר ולדבר, אופליה כמעט ואינה זוכה לקול עצמאי.
כאשר עולמה מתפורר  מות אביה ודחייתו של המלט היא מתפרקת נפשית וטובעת במים, באחת הסצנות הפואטיות והמצמררות ביותר שכתב שייקספיר.
דווקא דרך אופליה מתחדדת אחת השאלות המרכזיות של המחזה: מי משלם את המחיר של מאבקי כוח וטרגדיות פוליטיות. בעוד הגברים במחזה מתמודדים עם נקמה, כבוד ושלטון, אופליה משלמת בחייה על משחק שאינו באמת שלה.מבחינה ספרותית, המלט הוא יצירה שממשיכה להדהד גם מאות שנים לאחר שנכתבה.
ייתכן שזו הסיבה שדמויות כמו המלט ואופליה ממשיכות להופיע מחדש בתרבות הפופולרית בשירים, סרטים וסדרות. הקריאה המחודשת במחזה הראתה לי עד כמה הדמויות האלה אינן שייכות רק לתיאטרון האליזבתני, אלא ממשיכות לשקף את החרדות, השאלות והפגיעות של בני אדם גם במאה ה־21. בסופו של דבר, המלט אינו רק סיפור נקמה מלכותי. זהו מחזה על תודעה אנושית: על הספק, על הכאב, ועל השאלה הנצחית כיצד ניתן לפעול בעולם שבו האמת תמיד חמקמקה. ואולי דווקא משום כך, גם קריאה שמתחילה מסקרנות קטנה בעקבות שיר מודרני יכולה להפוך למסע ספרותי עמוק אל אחת היצירות הגדולות שנכתבו אי פעם.

ספר די טוב, אבל מאכזב. ציפיתי ליותר.
את הסרט מ1933 המבוסס על הספר ראיתי בשנה שעברה (וגם עכשיו שוב לאחר הקריאה) ומאוד אהבתי. הוא קורע מצחוק וגם מכיל ייצוג קולנועי של פאשיזם, עם הדמות הראשית שמפתחת מעין תסביך היטלראי.

הספר לא מאוד שונה מהסרט. יש כמה שינויים עלילתיים, אבל הם בעיקר על פני השטח. במהות, אלו שתי יצירות דומות בתחומי העיסוק שלהן ובאופן ההבעה הקומי. אבל לא יכולתי שלא להרגיש במהלך הקריאה, עד כמה הטקסט חסר את התרומה העצומה של המדיום הקולנועי לאפקטיביות שלו.
אם קראתי בטקסט קטעים שעובדו לסרט, חשבתי לעצמי שהם היו יותר טובים בסרט, ואם קראתי קטעים שלא עובדו לסרט, התבאסתי שהם לא נכנסו אליו כי הם היו יכולים להיות מעולים שם.
אז כן, לפנינו מקרה נדיר של סרט יותר טוב מהספר.

הספר הוא בעיקר ספר אקשן קומי; האיש הבלתי נראה מטריל אנשים עם הבלתי נראות שלו, תוקף אותם, דברים כאלה. אין כאן יותר מדי סאבטקסט מורכב, אפילו הזווית הפאשיסטית, שהיא מאוד בולטת בחלקים מהסרט, לא באמת נמצאת כאן (בעיקר בגלל שלא היה פאשיזם בעת שוולס כתב את הספר, כמעט 4 עשורים לפני הסרט..) אלא שאיפה אמורפית שכזו לכוח.
הספר הזה די מזכיר לי את "מלחמת העולמות", שגם קראתי לא מזמן, מבחינת הדלות היחסית של התוכן מעבר לפני השטח, וזה חבל, כי ולס מסוגל לכתוב מד"ב מאתגר מחשבתית - "מכונת הזמן" הוא הדוגמה הבולטת בעיניי.

מילה אחת לגבי התרגום: הוא לא מאוד טוב.
אני המשכתי לקרוא את הספר בתרגום הזה גם אחרי שהבחנתי בבעיות בגלל שהספר הוא במילא בעיקר שטחי ואני לא אפספס מורכבויות כלשהן מבעיות התרגום, וכי יותר נוח לקרוא מספר פיזי במקלט מאשר מהטלפון (לטובת הקוראים מהעתיד הרחוק: הביקורת הזו נכתבה במהלך המלחמה השנייה [והאחרונה?] בין איראן לישראל.)
אני זיהיתי שהתרגום לא מביא נכון בכמה מקרים משפטים או תיאורי פעולות שבמקור. הדוגמה הבולטת בעיניי היא תיאור מאבק פיזי בו האיש הבלתי נראה חונק מישהו שמחזיק בידית של דלת, ואז הטקסט המקורי כותב שהאיש עזב את ידית הדלת כדי להגן על עצמו מהחניקה, בעוד בטקסט העברי כתוב שהוא אחז בידית הדלת כדי להגן על עצמו, שזה.. לא בדיוק מסתדר טכנית.

6\10 אני מניח שהביקורת הזו יצאה לי יותר המלצה לסרט מאשר לספר..

מגילת אסתר היא אחד הסיפורים האהובים בתנ"ך, ולא בכדי.
קודם כל, זה פשוט סיפור טוב מבחינה ספרותית. כיף גדול לקרוא אותו, עם הדמויות הקריקטוריות שלו, הדרמה, תיאורי המשתאות והמותרות, החגיגיות, והעלילה המהירה. זה כנראה הספר היחיד בתנ"ך שבכנות גרם לי לצחוק בקול רם כשקראתי אותו, בסצנה הקומית המעולה של "איש אשר המלך חפץ ביקרו".
השימוש בהומור גם בנוגע לביורוקרטיה, מסמכים וצווים הוא די מצחיק. הקטע של צו מלכותי שאסור למלך לבטל ולכן הוא צריך להביא צו מנוגד, זה מרגיש ישירות מקאפקא..
גם העובדה שזה ספר יחסית מאוחר במקרא, ובפרוזה פשוטה, ולכן השפה שלו יותר קרובה לעברית מודרנית מאשר חלקים אחרים בתנ"ך בטח לא מזיקה.

במימד העמוק יותר זה ספר מעניין וחזק בגלל כמה שהוא רלוונטי לקיום היהודי במשך למעלה מאלפיים שנה לאחר כתיבתו. הרי מה עומד בלב הספר? השנאה הבלתי נשלטת והבלתי ניתנת לסיפוק של המן האגגי, העמלקי, לעם ישראל.
המן מנותק מכל הקשר היסטורי של עמלק, הוא חי מאות שנים לאחר העמלקים הידועים האחרונים, בממלכה רחוקה מאוד, 10 השבטים כבר נאבדו, ונשארה שארית פליטה יהודית בגולה.
לכאורה, אין סיבה רציונלית לרצות להשמיד את היהודים, ובכל זאת המן מגלגל תוכנית ממש היטלראית לרצח עם מוחלט.
כן, יש לנו כאן את הטריגר של היותו רודף כבוד והעובדה שמרדכי לא משתחווה לו, אבל אני לא מרגיש שזה באמת האישיו כאן כמו שזה פשוט תירוץ של נבל מעצם קיומו.
ובכן, מה שהגדיר את קורותינו כעם במשך כל הזמן מכתיבת המגילה עד עצם ימינו ממש הוא המלחמה בעמלק. עמלק הוא עוכר ישראל הבלתי רציונלי, הבלתי ניתן להבנה לוגית או לפיוס כלשהו, העוכר מעצם היותו, זה שאין לו משמעות מלבד שלילת הקיום היהודי.
ראינו את זה עם אנטיוכוס אפיפנס וגזרות הדת שלו, שהן חריגות לחלוטין בהיקפן ואפילו בעצם קיומן בעולם ההלניסטי, אח"כ עם הרומאים בדמות הפוגרומים בקהילה באלכסנדריה, גירוש יהודי רומא (פעמיים!), עלילת החמור במשכן ולבסוף בשלושת המרדים, גירוש ספרד שבו ממלכת ספרד בחרה להפסיד את האוכלוסיה הכי יצרנית, עשירה ותורמת שהייתה לה לטובת אויביה העות'מאנים, גרמניה הנאצית שהעדיפה לשלוח את הרכבות האחרונות שלה על אדי הדלק האחרונים למחנות ההשמדה מאשר להביא אספקה לחיילים ההולכים ונסוגים בחזית המזרחית, הגוש הקומוניסטי שבחר להילחם במדינת ישראל הסוציאליסטית בואכה סמי קומוניסטית בשנות ה50, וכמובן, העמלק הנוכחי, הלא הוא הלא-עם הפולשתיני, ואנשי ה"פרוגרס" העולמי, שעולמם צר כשאיפה להשמיד את היהודים ותו לא.
רוצה להגיד; יש אמת היסטורית גדולה מאוד במגילת אסתר, חוט שני שעובר במהלך כל ההיסטוריה שלנו, שהמגילה מאפיינית בצורה שלדית ודי הומוריסטית, וקולעת במדויק.

אז נהניתי מהקריאה המחודשת הזו במגילה, התרגשתי לפרקים, צחקתי לפרקים, ועם הפירוש המדעי הזה זכיתי להארות וקישורים בין התיאורים של העולם הפרסי במגילה לבין תיאורים של פרס במקורות יווניים. אני כבר קראתי את רוב המקורות היווניים שהמפרשת מצטטת כאן (בעיקר הרודוטוס), אבל לקבל את הקישורים האלה מונחים לפניי הביא עבורי את החיבור הזה שאני לא הייתי עושה לבד בהכרח, זה היה מעניין.
אני כן חושב שהמפרשת משערת קצת יותר מדי על קשר בין החיבורים היווניים לבין המגילה, בטח ובטח כשכמעט אין לנו שום טקסטים פרסיים מהתקופה שנשתמרו, אז כמעט כל הידע שלנו על פרס העתיקה מגיע מהיוונים ואז יש אפשרות מאוד סבירה שהטקסט של מגילת אסתר שאב ואולי אפילו התכתב עם טקסטים פרסיים שלא הגיעו לידינו, אבל מכיוון שהיוונים כן הגיעו לידינו אנחנו נחשוב שיש קשר ליוונים לאור הטיית ההישרדות הזו. זה לא משפיע על הפירוש למגילה עצמה, זה רק מופיע קצת במבוא ואני חושב שהיה אפשר להדגיש שם שהטקסטים הפרסיים פשוט אינם.

"וַיֹּ֥אמֶר מׇרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכׇּל־הַיְּהוּדִֽים׃ כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִ֘ישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת".