איילין חוזרת אל עיר ילדותה, שם נשארו בעיקר צלקות שכוחות שהעלו אבק. החזרה אל טורנטו מתרחשת כשהיא כבר אישה בוגרת, נשואה בשנית ואם לשתי בנות וציירת המוזמנת להשתתף בתערוכה של ציוריה. השהות בעיר שהשתנתה עד מאוד, אך עדיין מכילה ד.נ.א של כאב, מעירה בה את ניסיונות ההשתייכות לקבוצת הבנות הנחשקת, על ההשפלות שהיו כרוכות בכך, את החיזורים המהוססים, קשר רומנטי כזה ואחר והקורא.ת מוזמנת להיטלטל עם דמותה הרזה מדי, עבר-הווה-עתיד.
כקוראת מה שאחז בבטני במהלך הקריאה לא תמיד היה הזדהות עם איילין, על פניה השונים, אלא הכנות החשופה בהתמדה, כמו כאן למשל:

"וכך מה שנותר לי הוא הבנות, סוף סוף בנות אמיתיות, בשר ודם. אבל איני רגילה לבנות, ולא מכירה את מנהגיהן. במחיצתן אני מרגישה מגושמת, לא יודעת מה לומר. אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון".

הוריה של איילין חריגים בנוף בו גדלה, אביה חוקר זאולוג היוצא תדיר למסעות עם משפחתו בעקבות תולעת האשוחית, כשהם שבים לעיר הוא שב לאקדמיה ואחריו בני משפחתו ובהם איילין השבה אל זירת ההתמודדויות החברתיות המרוכבות. אמה של איילין נשמעת דמות ידידותית, אך מאוד לא קשורה לז'אנר אמהות עקרות הבית שחיו סביב, אנחנו בכל זאת מדברים על השנים שמיד לאחר מלחמת העולם השניה, ולא הסתובבה עם סינרים עם לבבות או קראה עלונים לעיצוב הבית.

יש כמו מסך אחר מסך, וילון אחר וילון, דרכו נחשפת אט אט איילין, דמות אשר קל להשתכנע כי איש ממכריה לא באמת הכיר, וכנראה אף לא היא עצמה.

"חוץ מכל זה יש לי כמובן חיים אמיתיים. לפעמים אני מתקשה להאמין בזה, כי דומה שאין זה סוג החיים שהייתי מסוגלת להגיע אליו או להיות ראויה לו. זה מצטרף לאמונה אחרת שלי: שכל אחד אחר בגילי הוא מבוגר, בעוד אני רק מתחפשת".

המשפט הנפלא הזה (אופייני להרבה מבוגרים אהובים שאני יכולה לחשוב עליהם) הוא תמצית איילנית. הוא הצורך להתחפש בהתאם לזירת הנערות והמיני ונעלי הסירה עם שרוולי העטלף, להתחפש כילדה ולנסות לעמוד בשקט בכנסייה ולהבין את כללי הטקס, להתחפש לאמנית אוונגרדית, לבת זוג, לרעיה או לאם. אבל בעצם יש נקודה חמקמקה, אולי אבודה, של איזה גרעין עצמיות יקר אך תוכו רצוף כאב, וזו שאלה מהבהבת כמה ניתן להגיע אליו בקשר ישיר או לשמור על מגע עמו.

ממליצה למיטיבות לכת.
אותי כבש בכאב ובעונג.

התלבטתי לגבי הביקורת הנ"ל. המינגווי הוא אחד מהסופרים האהובים עלי, וכשהוא טוב, הוא טוב מאד. את הספר הזה הוא כתב באזור 1960 על מסע בספרד ב-1959 בו עבר עם 2 חברים מטדורים בין מלחמות שוורים שונות בספרד בהן השתתפו. שנה לאחר מכן תקע לעצמו כדור בראש.
הספר הזה הוא ספר רע.
הוא רע כי הוא מהלל לאין ערוך מעשים שכל כולם סאדיזם צרוף, משל היו איזו אומנות דגולה. התעללות ורצח של חיות בדרך איטית וכואבת, לא לשם מזון או בגד, אלא סתם כך לשם איזו הנאה סדיסטית בלבד של יצורים חולים הנקראים אדם. תרבות חולה שהייתה אמורה להיות שייכת לימי הביניים ולהיעלם עמם, אך משום מה נותרה עמנו כאות קלון לתרבות האנושית.
עמ' 116: "אנטוניו שמח בו וביצע עמו פאנה מושלמת, יפהפייה ומסעירה עד עומק הלב. הוא לא הגזים באריכותה, ונכנס כניסה מושלמת להרוג את חברו באסטוקדה אחת ויחידה." מתי בפעם האחרונה יצא לכם להרוג "חבר"? מישהו היה צריך להסביר להמינגווי שהחדרת להבי ברזל לגוף חי ורצח איטי אינם מעשים שבדר"כ נהוגים בקרב "חברים".
עמ' 133: "אנטוניו היה מאושר עם שני הפרים שלו והקרין את שמחתו זו לציבור, שהפך שותף לרגשותיו. דומה שכל מה שהתרחש שם היה יפה ופשוט עבור כולם." "יפה ופשוט" אלא אם כן אתה אחד משני הפרים שעונו שם למוות באיטיות ללא שום מטרה אחרת מלבד שעשוע עלוב עבור המפגרים שבין חברי ההומו-ספיאנס.
תרבות שמעריצה את התופעה הזו היא תרבות חולה. משהו מחליא מאד בהנאה מהרג מסוג זה. זכרו זאת בפעם הבאה שמישהו מאותה יבשת ותרבות מעז להטיף לנו מוסר.

ספר בעל קסם מריר. מרגרט אטווד לא עושה הנחות לעצמה ולסובבים אותה, לא בילדות ולא בבגרות.

בדרך כלל כשאנחנו המבוגרים מנסים להיזכר בילדותנו בכיתות הראשונות ביסודי, נזכרים במורים
מסוימים או בארועים יוצאי דופן, ותו לא. אלא שאטווד דרך סיפור ילדותה של איליין, ולא הכל
ורוד בממלכתה,פותחת פתח לזכרונות ילדותנו שלנו.
אני שעברתי לבית ספר חדש בכיתה ד' מצאתי את עצמי מנסה להשתלב בהיררכיה של בנות הכיתה, ממלכת
הכיתה ועד לאחרונת המזדנבות. כפי שהיא מספרת הבנים לא היוו חלק מהמערכת החברתית הזאת. ועד
שהתרגלתי זה היה לא קל.
מי שחושב שהילדות כולה נהדרת, טועה. היא עליזה וחוויתית אך לא רק.
לא רק שעורי הבית ושעורים בכיתה שיכולים להיות משעממים ומרדימים. קיימים גם העלבונות הקטנים,
החברות שבוגדות, החברות שחוזרות ומרכלות על האחרות, לומדים להתאכזב ולהבין ששום דבר לא מושלם
ולא חלק לחלוטין.
מרגרט אוווד מפליאה לספר את סיפורה של איליין בגוף ראשון, כשילדותה וחוויותיה כולל הקשר הבעייתי
למדי עם הוריה, משליכים על התנהלותה בחייה הבוגרים.
ספר מעניין וסוחף.

- מעניין וטוב. (גלה ג.)
- סגנון הכתיבה מתיש. (שלמה ג.)

כל הכבוד למתרגם, יופי של שפה, גם סיפור יחודי ומסופר מעט יוצא דופן. נהנתי מאוד מהספר.

מרגרט אטווד. אל פני המים. אתנחתא כנרת. 1999
בשפה יפהפייה ומלאת תיאורי טבע ראשוני שהוד קדומים מפעם בה, מתארת אטווד את "הנסיגה" של הגיבורה, [אשה צעירה ומרוקנת מאנרגיה] אל עבר מיתולוגי שבו יש התחלות בעלות כוח של בני אנוש, בעלי חיים ומים [וילד מת?] ובעיקר הורים מתבודדים שבודדו את ילדיהם מן החברה. בואה/שיבתה של הבת אל מקום גידולה מרחיק אותה מן הרציונאליות העירונית בורגנית [בעיקרה אמריקאית] אך מחזיר אותה ומקרבה אל מחוזות הזמן והמרחב שבם למדה להישרד כאדם המכיר היטב את הטבע והחיים הפשוטים, מכריחי התושייה. מה תעשה הגיבורה לאחר שנכנסה אל תוך חלק מחידות חייה? האם פתרה אותן לבסוף? לקרוא שוב. מקסים וחידתי. (לדעתי מרגרט אטווד מועמדת ל נובל בשל הספר הזה)
שושן

מוזר,מבלבל...ההרגשה הזו שליוותה אותי תוך כדי קריאת הספר דמתה מעט להרגשת הזקפה שבלדמיין אהובה שוכבת עם גבר זר.
אני אוהב חיות.(חחח,איזה רע זה ייראה אם אפסיק כאן לכתוב את חוות הדעת).
היה מזעזע לקרוא את התיעוד המדויק של הריגת השוורים,של שאגות הקהל כאשר האסטוקה(החרב של המטאדור)חודרת בדיוק בנקודת המוות(הרווח שבין בסיס הגולגלת ובין החוליה הראשונה שבעמוד השדרה של הפר)ומנתקת את חוט החיים של הפר במכת דסקביליו שאחריה מגיעה קריסה איטית של חיה עצומה המתבוססת בדמה שמתערה בחול הזירה הרועמת.
ארנסט המינגווי מסתבר היה פריק של מלחמות שוורים והספר קיץ מסוכן הוא תיעוד מדויק של חופשתו בספרד של קיץ 1953.
חבריו הקרובים היו אנטוניו אורדונז ולואיס דומיניגן(הדיוויד בקהמים של אז)שני המטאדורים הבולטים של התקופה,אשר היו קרובי משפחה ויריבים.
לארנסט המינגווי יש יכולת מדהימה לתאר חוויה פשוטה לכאורה ולנסוך בה אווירה של מתח גדול וזה מדהים בעיניי.
הספר מתאים למזוכיסטים,לסדיסטים,לכאלה שמתחשק להם ללמוד מילים ספרדיות שמצטלצלות יפה(כמו מדיה ורוניקה, מולטה,אפרטדו ועוד ועוד מילים מעולם הטוררוס שכיף לומר אותן בקול:).
הספר גם מתאים לכאלה שמעוניינים לומר "הי,מה המצב" לחיה הקדמונית שבתוכם.נתתי לו שלוש כוכבים כי בכל זאת יש כמה קטעים שחוזרים על עצמם וקצת מעיקים.
נ.ב
ביו טיוב יש סרטונים בשחור לבן של כוכבי הספר ואיזה סצינה ממנו.