שנת 1978 בספרים

מיועד לחובבי ניטשה אני מניח, כי מצב אחד כאן טמונים הטקסטים הפילוסופיים באמת שלה האיש, ובקריאתם יש תחושה שונה מקריאת שאר הכתבים המבריקים שלו. נראה שהוא שינה באופן מהותי את הפריזמה, והכתיבה בשני כרכים אלה פשוט אחרת, אגרסיבית יותר, פילוסופית יותר, והרבה פחות הוא עצמו. ישנן טענות של חוקרים לפיהן אחותו ובעלה אחרי מותו של הוגה שלא קם כמוהו, החליטה עם בעלה, לשכתב כמה קטעים או יותר מכמה, במטרה לקדם א הנרטיב האנטישמי והלאומני - שהיה אז בתחילת הדרך. אחרים טוענים שניטשה עצמו כתב את הכל. אני נוטה לדעה השנייה. כך או כך זה אותו הניטשה המוכר שאנחנו מכירים, צד שני, משהו שם לא מסונכרן. שווה לקרוא.

מהנדס שהתנדב לצבא האמריקאי כדי ללחום בנאצים, במלחמת העולם השניה, נפצע בקרב, וככל הנראה עומד להיהרג, כשלפתע מוצא את עצמו במקום אחר לגמרי...
כך למעשה מתחיל סיפור הרפתקאות מרתק, ביקום שבו קיימים כשפים, קסמים ויצורים שונים ומשונים, ברקע מלחמת ממלכות התוהו נגד בני האדם.
הרעיון של מלחמת החוק נגד הכאוס מופיע בספרי פנטזיה רבים, אך מכיוון שספר זה נכתב לפני סדרת ספרי "9 נסיכים לאמבר" של זילאזני, ייתכן מאד שזילאזני לקח ממנו רעיונות... לדעתי קיים גם דמיון בסגנון הכתיבה של השניים, אנדרסון וזילאזני. מצד שני, אומרים שכל ספרי הפנטזיה דומים זה לזה...
במהלך העלילה, נרקם כאן גם סיפור אהבה בין הגיבור לדמות אנושית קסומה, אך נראה שקשה מאד לממש אהבה שכזו, לאור הנסיבות, ולאור רצונו של הגיבור לחזור לתקופתו ולחייו הרגילים...
הספר מומלץ לקריאה לכל חובב פנטזיה.

לא הצלחתי להתחבר לגמרי אבל יש המון רעיונות יפים.

רומן מד”ב עוצמתי שמתחיל כחזון אוטופי ומסתיים כחקר עוצר נשימה של שינוי כפוי, אמונה וזהות. זה ספר נדיר שמצליח לשלב הרפתקה מותחת עם שאלות כבדות על מהות האדם והיכולת שלנו לשלוט בגורלו. בקצרה: קריאה שמטלטלת לא פחות משהיא מהנה.

השבוע הזה, שבו השר למורשת החליט שאין לנו שום בעיות אחרות במדינה, לא חטופים ולא הרוגים, לא מלחמה בחמש חזיתות ולא סרבנות גיוס חרדית, לא תאונת רכבת שקרעה כבלי חשמל לאורך ארבעה קילומטרים ולא חסימות כבישים של מפגינים בעד הנגד ונגד הבעד, לא אופוזיציה ברחוב ולא שוטרים שמכים מפגינים, לא איומים בהשבתת בתי הספר ולא... טוב הבנתם. אז שר המורשת לא מודאג מכל אלה, ומה שמטריד אותו זה אלטלנה. כלומר השרידים שלה שפורקו ביסודיות והוטבעו בים בהנחיית דוד בן גוריון. אותם רוצה השר אליהו לשלות ולהציג כאנדרטה לציבור. לא ברור אם להרכיב מחדש או להשאיר מפורק, וזה לא משנה, כי לדעתו זה הדבר שחשוב עכשיו לעם ישראל ולמדינת ישראל. אז השבוע הזה יצא שבוע מתאים מאין כמוהו לסיים את קריאת הספר הזה.

עוד ספר בסדרת "נצחיה קוראת על דור תש"ח", וגם אותו כמובן מצאתי בספריית הרחוב ולקחתי איתי. כריכת קרטון קשה ואפורה, כי אני מניחה שהעוטפן המעוצב בצבעים הלך לו לאיבוד מזמן. אבל כריכות קרטון אפורות, כמו גם דפים מצהיבים ואותיות פרנקריהל בגודל 10 לא מפחידים אותי, וניגשתי למלאכת הקריאה. שלמה בן עמי כותב על שלוש המחתרות העיקריות בשלושים השנה של המנדט הבריטי על פלשתינה הלא היא ארץ ישראל. מעצם המיסגור הזה, של כריכת ההגנה, האצל והלחי בחדא מחתא, כבר נובעת העמדה הבסיסית של הכותב, היינו נטיה לאהוד את תנועות הימין ואת האצ"ל והלח"י, כי תומכי ההגנה נטו באופן כללי שלא להכיר בלגיטימיות של התנועות האלה, בחלקן במאבק להקמת המדינה ובתרומתן למדינה שבדרך. זאת למרות שבזמן אמת היו תקופות של שיתופי פעולה בין הגופים ובין המחתרות השונות וזה גם מתואר בספר.

מלבד עמדת האהדה הבסיסית לב-עמי משתדל להיות אובייקטיבי, או שמא נייטרלי. הוא כותב את הדברים וממעט להביע עמדה אישית, אם כי לא חוסך בביקורת כלפי אנשים וסיטואציות. מה שיוצא בתור תוצאה זו כרוניקה היסטורית של תיאור שוטף של מאורעות רלוונטיים, לעיתים מנקודת מבט של גוף אחד, לעיתים תוך שילוב כמה גופים יחד בתיאור המאורעות. התוצאה היא מוצר שהוא כנראה מדויק אבל לא לגמרי קריא, כלומר לא בדרך של קריאה מכריכה לכריכה כמו שאני עשיתי אלא יותר ספר יעץ למי שכותב מחקרים או ספרים מעניינים יותר. כנראה זו הסיבה שסחבתי את הקריאה על פני חודשים ארוכים, כל פעם מקטע קטן. מה שעוד מפריע זה העדר תיעוד ויזואלי. אין תמונות ולא גזרי עיתונים או עדויות אחרות שהיו מסייעות לתת לקורא תחושה אותנטית של התקופה.

סיפור האלטלנה מופיע, כמובן, מתואר משתי זוויות ההתרחשות. כך גם הסזון שהתקיים לפני כן וסוגיות כואבות נוספות, אני חושבת שזרעו את הזרעים של השסע שאנחנו חווים היום בין הימין ובין השמאל. אז אולי השר אליהו צודק שאסור לקבור את הדברים ויש צורך לתת לאור השמש לחטא אותם. אני רק חושדת שהמיזם שלו מיועד להיות יותר מסמר בעין ורצון להעמיק את השסע ולא למצוא דרכים לאיחוי וריפוי.

טוב, סקירה ראשונה על הספר באתר, אני מניחה שהיא תישאר יחידה, ואין עם זה בעיה בכלל.

חמש בנות דירגו את ספר השירה הזה של תרצה אתר, והן נתנו חמישה כוכבים.
הנה אני עומדת להיות זאת שמורידה את הדירוג.

לא נהניתי לקרוא את זה, מצטערת.
אני יכולה לזהות שהשפה שלה יפה, גבוהה, שאפילו אם אני לא מבינה זה עדיין נשמע טוב.
אבל אחרי שקראתי שליש מהשירים בסבלנות, התחלתי לקרוא ברפרוף שיר אחר שיר, ונראה לי שהבנתי שאם לא מעניין אותי לחקור ולנסות להבין מה עומד מאחורי השירים, אין לי צורך בממש לקרוא כל אחד ואחד מהם.
כי זאת הדרך היחידה לדעתי להבין משהו, פשוט להתייחס לכל שיר כאל חתיכת פאזל פגומה שאולי האיחוד שלה עם שאר החתיכות, יצליח להסביר את המשמעות הנסתרת של הדברים.

היא כותבת כל כך הרבה על הים, ועל הירח, ועל הפנים, ועל החלון והבית שלה - זה קשה להבין מה הדברים האלה באמת מסמלים עבורה.
זה כאילו, כל שיר מלא צפנים, כי היא משתמשת במילים מעורפלות, כמו "ילדה", איזו ילדה?!
הבת שלך? את של העבר? הילדה שעדיין חיה בתוכך?
זה פשוט לא היה כיף, מצטערת.

יותר מדי שירים שגרמו לי להרגיש קלסטרופובית, וכשראיתי עוד שיר על הטבע, התחלתי לשנוא את זה.
כאילו דימויי טבע זה משהו נפוץ בשירה, יש בזה קסם, אבל כאן - היה יותר מדי!
גם בכלל, החיבור שלה אל הטבע מדכא.
משהו באיך שהיא מביטה עליו, איך שהיא מבינה את הטבע ומשליכה ממנו על עצמה, או מבולבלת בגללו לגבי עצמה.

קָעוּר מַבָּטִי כָּל הַיּוֹם
לִשְׁתּוֹת כָּל דָּבָר זוֹרֵחַ.
נִפְלָא מִבִּינָתִי תָּמִיד
אֵיךְ אֵין אָדָם אַחֵר בּוֹעֵר כָּל כָּךְ אֶל זֶה,
אֵיךְ אֲנָשִׁים הוֹלְכִים…
רוֹאִים יָרֵחַ…
מְנַהֲלִים שִׂיחָה שְׁקֵטָה עַל מֶזֶג הָאֲוִיר…
אֶצְלִי כָּל פֶּרַח הוּא סִכּוּי
שֶׁיִּהְיֶה פִּתְאֹם שִׁנּוּי
נִשְׂגָּב, כַּבִּיר, בִּלְתִּי מָצוּי —
אֶצְלִי
כָּל
פֶּרַח…

-

התקשיתי עם זה שאין לשירים כותרות, כי מאוד התקשיתי להבין אותם, ואני חושבת שכותרת הייתה עוזרת.
אבל הספר כן מוחלק לשערים, עם שמות סתמיים.
לא יודעת, אולי זה כי הספר הזה יצא לאור אחרי מותה.
לפי מה שהבנתי הם מצאו את הספר הזה כבר מוכן להדפסה, אז כנראה שככה היא רצתה את זה.

אני יודעת שהיא נחשבת משוררת טובה, אבל השירה שלה פשוט לא הייתה לטעמי.
למרות השפה היפה, קשה לי עם מילים שנשמעות יפה אבל המשמעות שלהן לא עוברת אליי.
התחלתי לקרוא את זה אחרי מחקר, אז למדתי שהיא הבת של נתן אלתרמן, הבנתי שהוא נפטר כמה שנים לפני ושזה ציער אותה, שמעתי שהיא התקשתה עם דיכאון, ושהיא נפלה מחלון ביתה ונהרגה, ושיש ספק לגבי אם זה היה התאבדות או תאונה.
אז בכל פעם שהיה בשיר את המילה חלון, לשם הלך הראש שלי, ואני לא בטוחה אם זה בילבל אותי יותר או עזר לי להבין את השירים האלה.
כי היחסים שלה עם העולם החיצון ממש מוזרים!

בכל אופן, זאת דעתי.
ואני אסיים עם שיר שאהבתי שמנוקד בדיוק כמו בספר שבידי, אז אם משהו פה לא תקין, זאת לא אני אחראית.

–

7.

אֹפֶק. מַהוּ
אֹפֶק.
נְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ בֵּין שָׁמַיִם לְאֶרֶץ.
דֹּפֶק. מַהוּ
דֹּפֶק.
נְקֻדַּת הַסָּפֵק בֵּין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ.

שְׁנֵיהֶם סִימָנֵי חַיִּים. שְׁנֵיהֶם מִפְגְּשֵׁי נְשָׁמָה וּמוּצָק.
אֲנִי מַתְחִילָה לְהַסֵּס בַּשֵּׁנִית. לָחוּשׁ בְּכָל דָּבָר בְּאֹפֶן לֹא חָזָק.
מִי הַצְּלָלִית שֶׁתָּמִיד מְהַלֶּכֶת, דּוּמָם וּבְלִי קוֹל, אַחֲרַי,
מִי מְדַבֶּרֶת אֵלַי כָּל הַזְּמַן, כַּאֲשֶׁר עֲצוּמוֹת עֵינַי.

לְכָל אָדָם יֵשׁ הַרְגָּשׁוֹת כָּאֵלֶּה, מִן הַסְּתָם,
לְכָל אָדָם.
עַל כֵּן צָרִיךְ לְהֵרָגַע מִזֶּה מַהֵר?
עַל כֵּן צָרִיךְ לִתְקֹף אֶת הָעוֹלָם?

– – – הָאֹפֶק מְשַׁלֵּחַ בָּבוּאוֹת מִמֶּרְחַקִּים.
הַדֹּפֶק מְשַׁסֶּה בִּי אֶת מַמָּשׁוּתוֹ. כֵּן, כֵּן, אֲנִי אַשְׁכִּים.
אַרְתִּיחַ קָפֶה וְקָקָאוֹ. אַבִּיט בְּאִישׁוֹנֶיהָ שֶׁל בִּתִּי.
יַלְדָּה בְּצַמּוֹת, עֲמֻקַּת אִישׁוֹנִים,
גְּדֵלָה עַל בִּרְכֵּי מַחֲשַׁבְתִּי.

עֵזֶר לֹא קִוִּיתִי לוֹ. כֹּחַ לֹא צִפִּיתִי לוֹ.
כְּהַנְשָׁמָה מִפֶּה אֶל פֶּה בְּבוֹא שְׁעַת הַחֹשֶׁךְ.
כְּמַיִם חַיִּים עַל אֶרֶץ בְּקוּעָה,
מַיִם חַיִּים, בַּת שֶׁלִּי, מַיִם חַיִּים
שֶׁנִּמְצְאוּ לִי
בְּעָמָל וָישֶׁר.

יש לי שאלה - למה יש עשרות תרגומים ליצירה ספרותית אחת מסכנה? זה נכון שעברית משתנה ויחד עמה הצורך להנגיש את הקהל לספרות, אבל ארבעה תרגומים שונים בפחות מחמישים שנה זה בעייתי ולא נחוץ.
לפני שאעביר את דעתי על הסיפור, אפתח בהתוודות - קראתי את היצירה בשפת המקור. לא התעסקתי עם אף אחד מהתרגומים לשפת הקודש. יש לי תחושה שלא הייתי יכולה לנצח במלחמת התרגום. עולם של זאבים טורפניים, הלא כן?

היצירה עצמה נהדרת. קשה להאמין שקונרד, מהגר מפולין שלמד אנגלית בשלב מאוחר בחייו, הצליח להגיע לרמת שליטה מדהימה שכזו באנגלית. אולי העובדה שהוא למד אותה כשפה שניה עזרה לו לראות אותה בכל יתרונותיה בצורה שדובר ברמת שפת אם לא תמיד רגיש מספיק כדי להבין. כך או כך, הדיוק שמאפיין את הכתיבה שלו, יחד עם שפע הפרטים והתיאורים בו, הותירו אותי המומה. תרתי משמע.
יחד עם ההערכה הכנה שחשתי כלפי הסופר, לא אוכל לומר שהייתה זו חוויית הקריאה הקלה ביותר שעברתי.

אך חווית הקריאה עצמה, החשיפה לעולמו של מרלו ולסיפורו, הזוועות והמסירות שזכיתי לחוות דרכו בהחלט הצדיקו את ההשקעה מצידי. אני עוד אחזור לקונרד, ולספר זה בפרט.

קאמי כבר מזמן בוחן את עניין החיים אחר המוות בגוף ראשון יחיד, אבל אולי הוא יסכים איתי שהציטוט בו פותח "הכוח האחר" של יהודית הנדל הוא גישתו האבסורדית של צבי מאירוביץ': ״לעבוד -זה לקבל את מרותו ורצונו של איזה כוח אחר, עליון, בשעה שאתה כל בוקר נתקף יאוש שאין להביעו במילים.״

את קאמי קראתי בעבר, ובכל זאת, יש משהו מרגש בכל פעם לפגוש בו. כמו מן ידיד ותיק, כן להחריד אבל כזה שחף ממניירות, כך אני חשה את קאמי בא לדבר איתנו על העולם. "המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד" נכתב בשנת 1940. כן. אתם כבר זוכרים מה היה אז באירופה. מה עמד לקרות אז בצרפת. קאמי חוזר במסה זו אל גדול הפילוסופים המודרניים, ניטשה, ובעצם מנסה דרכו לברר מהו העולם ללא אל ובאיזה אופן יכול האדם לשאת את חייו משהוא התפקח, כביכול, מרעיון העולם הבא. החיים הם עניין מורכב ביותר מרגע שאדם עומד על דעתו, ושם מתבצעת פעמים רבות מספור "החמיקה": כוונתו של קאמי היא שמרגע שהבנו שאנחנו כאן, ולא בגן העדן - השאלה היא האם אנחנו מנסים לעשות כל שביכולתנו כדי להדחיק זאת ולחמוק ממבט ישיר ומפוקח אל האמת, או - וזו האלטרנטיבה שקאמי מבקש לשאת על נס, האם ננסה בכל זאת להישיר מבט אל אבסורד החיים כהווייתו. קאמי בוחן את אפשרות ההתאבדות בחינה פילוסופית, ובעצם דוחה אותה ומניח מעבר לה את האפשרות מצד אחד לקבל שכך הם פני הדברים ובו בזמן למרוד בכך.

"צלילות-הדעת, שנועדה להיות עינויו, משלימה בעת-ובעונה-אחת את ניצחונו. אין לך גורל שאי-אפשר להתגבר עליו על-ידי הבוז."

הדיבור על אבסורד החיים ועל החיים כאבסורד מבקש בעצם את הנוכחות בחיים עצמם כמו שהם, מבלי להתנחם בכך שאולי בגלגול אחר, אחרי המוות או בעולם הבא יתרחש תיקון כלשהו לאבסורד הזה. "מה הוא למעשה אדם אבסורדי? האיש אינו עושה דבר למען הנצח בלי לשלול אותו. ולא מפני שהגעגועים זרים לו. אבל הוא מעדיף על פניהם את אומץ-לבו ואת כוח-שיפוטו. אומץ הלב מלמדו לחיות ללא ערעור ולשמוח בחלקו, כוח השיפוט מורה לו את גבולותיו. מודע לחירותו-עד-מועד, למרדו חשוך-העתיד ולתודעתו האבדה, הוא ממשיך את הרפתקתו בימי חייו."

מה אני אגיד לכם, אם קאמי היה פרסומאי, ואם ככה היו משווקים את החיים - אני חושבת שלא רק אני לא הייתי קונה. שויין. אבל כולנו כבר כאן, לקוחות של החיים הללו, ואפילו ניתן לומר בהכללה, לקוחות די מכורים. אז אם כבר רכשנו את המוצר, קאמי ילחש לנו באוזן שעדיף לדעת איך להשתמש בו או איזה שימוש עלול להיות רעיל.

קאמי משרטט 3 דמויות שעשויות להיות לא מושלמות אך אבסורדיות וראויות והוא מונה שם את הדון זו'אן, הכובש והשחקן. שתיים מתוך שלוש הוא בהחלט שיחק בחייו, ולגבי הכובש, גם אותה אפשר לומר ששיחק, שכן עם הכיבוש הנאצי הצטרף קאמי לכוחות ההתנגדות הצרפתיים כנגד הכיבוש, אם כן, קאמי ניסה בדרכו לחיות את חייו באורח אבסורדי, וגם מותו, הלא מתוכנן, היה כה אבסורדי. שכן, בעוד כרטיס העליה לרכבת בכיסו, הוא נסע עם חברו והמוציא לאור של כתביו, השניים מתו בתאונת דרכים.

כתבתי די הרבה, לא אכביר כעת בציטוטים נוספים, רק במשפט יחיד, יקר
ובהמלצה למי מכם שחש אבוד בתקופה הזו - לחזור אל הספר הזה, ואולי גם להבין למה :)

"לו היה העולם ברור, לא הייתה האומנות קיימת"
(האם לא בגלל זה כולנו כאן?)

"הסופר בחר לו מעשה קידוח אחד בארץ הנגב, אסף חלוצי ישראל סביב צינור קידוח סרבני, בפעם הראשונה, דומני נזקקה הפרוזה העברית מתוך אהבה לחלקי מכונות, לכלים ולמכשירים, למונחים טכניים, למהלכי עבודה מפרכי גוף ונפש – הם הועלו בקפדנות מרובה וידיעה - ובפעם הראשונה ה"טכני" שבזה הובא לידי מגע אינטימי ביותר עם גופו של אדם. כל רחשיו – מאווייו , עם הפתטי שבו,....מגע זה הולך ומרחיב את איזור השפעתו, עד שכלי העבודה בידי האדם נקשר, דרך שליחי ביניים רבים ושונים, באיזו פרודת אוויר השטה לה חופשית, כביכול, בחללו של עולם, פסיכיקה ונוף, תנודות האקלים, נשימת הצמחיה והאפרים, דיבור מעורטל משהו של פועלים מגיסי לב בכוונה, כל מלוא העין עד לאופקים הרחוקים על אדמה או באוויר – יאספו בחיבוק הזרועות הליריות של המשפט". כך כתב על "בפאתי נגב" מבקר הספרות ע. זוסמן ב-7 בדצמבר 1945 בעיתון "דבר".

במקום נידח בשולי הנגב עומלים שישה חלוצים - ריגאי, משה, שאול, יואל, זלצמן וחיים - על קידוח באר-מים. הסיפור הזה עוקב אחרי עבודתם הקשה, לעיתים סיזיפית, תלאותיהם, מחשבותיהם ומה שמתרחש בחייהם במהלך שני ימי עבודה ולילה אחד. הסיפור נכתב ב-1945 ומוקדש לישראל, אחיו הבכור של הסופר, שנספה בתאונת דרכים בנגב ב-1942 כשעבד עבור קק''ל.

בדומה ל"אפרים חוזר לאספסת" שלו, הסיפור משלב תיאורי טבע ואווירה ארוכים למדי ובשפה מליצית תוך כדי מעברים ל"עלילה" במקרה הזה הווית העבודה הקשה של אותם חלוצים והמחיר אותו הם משלמים.

אל חצי תריסר פועלים קשוחים אלה מצטרפות דמויות נוספות, חלקן חיות במחנה האם של הקודחים וחלקם בדואים מתושבי הסביבה. דמויות יוצאות דופן הן זו של הקבלן מדושן העונג טוביה ונהגו ורנר. כל אלה משתייכים להווית "כיבוש השממה": ראשית, משא ומתן עם בעלי האדמות על מכירתן, אחריהן השלב הקריטי יותר מציאת מים - תנאי הכרחי לעלית התיישבות חקלאית ולבסוף קבוצות החלוצים הממתינות לעלות על הקרקע ולישב את הארץ.

הספר הזה אינו קל לקריאה ומצפה לריכוז מלא של הקורא. "ספר קטן וצנוע זה...ייבטל בוודאי בקהל הספרים הרועשים שבקרית הספר שלנו. הקורא הרגיל לספרות 'מעניינת' ו'מושכת' יינגף אולי בדף הראשון במספר מילים לא ידועות , במשפט מורכב וזורם לא כרגיל – ויפסוק את פסק דינו. עלול גורל הספר להיות כגורל גיבוריו – אלה מחדשי נופי הארץ, חולמי חלומות בישראל, מוציאי מים מצחיח – והבטלים כבר משהו בקהל המתרברב, המתהדר והלוהג של אנשי עסק ומזל, אך כערך מחדשי הנוף ומחדשי העם הללו, אשר בלעדיהם לא היינו פה אלא העתקה עלובה של ציוויליזציה נטולת נפש, כך גם ערכו של הסיפור עצמו". כך הגדיר זוסמן את היצירה הזו.

ואכן אילולא למדתי מנסיוני עם "אפרים חוזר לאספסת", הייתי זונח את הספר כבר בעמוד הראשון. הרבה לא מתרחש כאן במובן של עלילה. הסופר עושה מעין ZOOM IN בזמן ובמקום לחוליה בשרשרת ההתיישבות, לפרק קצרצר בחייהם של הגיבורים, בסביבת בראשית – עוד חוליה בשרשרת "בניין הארץ והפרחת השממה".
עוד קושי הוא ההתמודדות עם אוצר המילים הכרוך במפרט הטכני של ציוד הקידוח. אבל משמתרגלים אליו הוא הופך לחלק מחוויית הקריאה ואינו מעיק עוד.

אחת מהמעלות הגדולות של ס. יזהר היא היכולת לשלב את התיאור הטכני המדוקדק, עם העבודה הקשה, הגיגי הפועלים על תכלית חייהם וכל זאת בשעה שסביבתם מתוארת במלוא הדרה (גם אם מדובר בסך-הכל בגבעות צחיחות של הנגב ), את משחקי האור והצל במהלך היום, וכמובן צינת הלילה המדברי. התיאורים ובעיקר בנית הדמויות משכנעים מאד ומסייעים לקורא להחליק אל תוך עולם של אותם קודחים.

היבט מרתק במיוחד, בעיני, הוא שרטוט קרעי המחשבות והרהורי הגיבורים. כך יואל תוהה בינו לבין עצמו, הרחק ממשפחתו ובמהלך העבודה הקשה: "...הן האדם אינו כחמור זה ליטול רגליים ולרקד על פני השדות, נוהק להנאתו בחשיפת-שיניים. אדם טורח. נכון? טורח וטורח. לשם מה? נימוקים ונימוקים. נימוקים רבים ואין גם נימוק אחד טוב. הנימוקים באים בדיעבד ולאחר המעשה....והולך אדם סמוי-עיניים ומנמק ומנמק. אלא מה? אלא שבטרם פנה אדם כה וכה, ועודנו במיטב עלומיו, וכבר סבוכות רגליו....ומתי יספיק...את העיקר שבחיים. ומתי יחדל להתנצל, כמי שבא לאחר מעשה ומתפאר כי לכך התכוון? תחת זאת למה לא לקרוא יום אחד שמיטה לכל: די. לא חייב לאיש ולא נושה מאיש ולהד''ם. וחי לו כמו שהוא בלא סיסמה, סתם: בלא איכפת, ולחדול מבקש להרבות תועלת בעולם....לעשות מה שחומד הלב....ולמה לא להביא לילדים רק מה שישמח ליבם, ורק לאהוב חזק את זהבה...". אבל קרעי מחשבות אלה לא באמת תהיינה לשם תכלית, אלא מעין הרהורים לא בשלים והמסקנה היא בלתי נמנעת, כמעט דטרמיניסטית: "...ועולם כאן, ממש כאן....כאן ישבו וכאן יטרחו, והעמק יעמיקו את חור הקידוח, כי לכך נועדו...".

נושא נוסף המעורר עניין בסיפור הזה הוא הצגת הערבים – במקרה הזה הבדואים. בסיפור מופיע החשש הערטילאי מהערבים: מכך נובע הצורך לשמור על נקודת הקידוח. גם הרופא המטפל בפצוע תוהה האם נפגע על ידי ערבים. עם זאת, בסיפור עצמו הבדואים אינם מוצגים כלל כמעוררי חשש. סוחרים איתם, עובדים עימם, ונעזרים בהדרכתם כאשר תועים בדרך. אחד מהם מתלווה לצוות ומסייע. אין למעשה דמות ערבית מאיימת. יתרה מזאת, דרך החיים שלהם, השונה כל כך מהאקטיביזם הציוני, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בזווית הראיה הצרה של סיפור זה, מהלכת קסם מסוים על מקצת החלוצים: "....רוחשים וחיים להם! (הבדואים – ד.ס.) וכמה טוב לדעת שהוא יסע מכן בעוד רגע והם ישארו להם כאן לתמיד, הם והאבטיחים שלהם.....מי הוא שסיפר פעם איך הולכות שיירות גמלי-האבטיחים בלילה, בדיממת לילה, על פני שבילים לבנים, בהתעלות נשמה, בקול שירה ארוך ומתנה, בצלילי זוגים כבושים ורוטטים....רטט של ליל אהבה?". ומסכם את ההתרשמות יואל: "...מין מקום שכזה! אדם מתעייף? – רובץ ונרדם תחתיו, נם כל צרכו – קם וממשיך בחייו". ואכן הניגוד בין החלוצים האקטיביסטים, אלה הבאים לכבוש את השממה באמצעות קידוחים שנועדו "לאלץ" את האדמה הצחיחה לספק מים לחקלאות שלחין מתוכננת היטב לעומת הבדואים המתמזגים בנוף ובאקלים ומגדלים את תוצרתם באמצעות חקלאות פלחה.

בדומה ל"אפרים חוזר לאספסת". גם כאן יש קשר עדין בין גבר לאישה. שאול נמשך ליופיה של צילה, תוספת חדשה לכח-העזר בנקודת הקידוח. התרקמות היחסים ביניהם מתוארת באופן פיוטי ביותר על ידי ס.יזהר.

ע. זוסמן, באותו מאמר בעיתון "דבר" השווה את הפרוזה של ס.יזהר ליצירותיו של אורי ניסן גנסין (1879-1913) מראשוני הסופרים העבריים שכתב בסגנון זרם התודעה. בעיניו כתיבתו של יזהר דומה לציוריו של צייר מהזרם האימפרסיוניסטי.

השורה התחתונה: סיפור, או שמא תמונה קסומה, מההווי החלוצי. הקריאה לא קלה, אבל, בעיני, שווה לשרוד את העמוד הראשון המאתגר.

אפתח ואומר כי קראתי ספר זה יחד עם עוד מקבץ שירים הנקרא אל תרחק.
אתמול היה בבית ספרי שיעור ספורט, כרגיל אינני מומחית גדולה בתחום זה ובעודי מחליפה רגליים בשיפוע חול שמתי רגלי במקום לא נכון לה וכתוצאה מכך נקעתי אותה, אך לא בזה עניני בביקורת זו.
כאשר אינני מוצאת דבר לעשותו, שבה אני אל ספרי ומחברותי (משום היותי גם חובבת כתיבה עד מאוד), לביאליק ולרחל, ליונה וולך ולשאר. כן, כזאת אני, הספרים הם חיי, הם שעיצבו את דמותי ושאיפותיי. הפעם לא יכלה לחמוק ממני זלדה, כול עולמה נגלה לפני. זלדה לא רצתה להיות משוררת אך בלא ידיעתה נפשה התאימה לזה כל כך! היא רצתה להיות לציירת, אך מה ההבדל בין השניים? השירה עוסקת בתיאור של הסביבה וכך גם הציור, השירה מגלה את הדמיונות הכי כמוסים שלנו וכך גם הציור, זאת אני יודעת כי גם אני אוהבת את שניהם. במקבץ שירים זה יש מכול העלה על רוחו של אדם: מן העצב לשמחה, מן העני לעשיר ובעידנינו הדבר החשוב הוא לעצור רגע, לחשוב, לא לרוץ - וזה בדיוק מה שהספר הזה גרם לי.
וגם הנקע ברגל.

הסופר סטנדאל אמר פעם שצרפתי זה איטלקי בדיכאון. גם אני כמו סטנדאל חש חיבה גדולה לאיטליה. מעבר ליופי המדהים של הארץ עצמה(מהצפון עד הדרום), יש משהו ברוח האיטלקית שמאוד מזמין ומחבר אותי אליה. אני מצטט מהספר: "באיטליה רווח שילוב אופייני של ציניות וטוב לב, ספקנות ואזלת יד עם חיבה יתרה לחיים שאננים". אם לא די בכך, תמיד אהבתי את התוצרת המוטורית האיטלקית – לנצ'ה, אלפא, ווספה, דוקאטי, מוטו – גוצי... אולי אין להם לרוב את האמינות היפנית, אך יש להם שפע כה רב של חן ואופי, שפשוט סולחים להם על הכל...

סקרנותי בקשר ליהדות איטליה התעוררה לפני שנים, עת שביקרתי לראשונה ב'בית הכנסת כמנהג רומה' שבירושלים. במהלך חיי נחשפתי יותר לתולדות יהודי אירופה מבוקובינה ועד פורטוגל ואפילו על יהדות המזרח(שלבושתי אני לא מספיק מכיר לעומק) ידעתי יותר מאשר על יהדות איטליה.

הספר מתחיל את ההיסטוריה בתקופת רומא העתיקה. אז, לפני נפילת מצדה, מנתה אוכלוסיית היהודים בעיר רומא כ- 50,000 נפש מתוך אוכלוסייה כללית של איטליה בת כ-6 מיליון תושבים. לשם השוואה, בזמן כתיבת הספר (1978) מספר היהודים באיטליה לא עלה על 35000 מתוך אוכלוסייה של 55 מיליון.
עד שנת 135 לספירה בערך, היו חיי היהודים באיטליה שלוים,מאושרים הם היו בעלי השפעה ניכרת. לאחר מכן הם הפכו לפליטים. מאז היחס כלפיהם הלך והורע בהדרגה וגם ההתפשטות של הנצרות לא סייע לשיפור המצב.

היהודים הסתדרו היטב עם הגותים, הכובשים הברבריים של רומא, שהיו עובדי אלילים ולא מיהרו להתנצר. בעיקר הגן עליהם המלך תיאודוריך . אולם לאחר מותו, התגברה השפעתה של הכנסיה הנוצרית שוב והיהודים נחשבו אויבים לכל דבר.

הקנאות הדתית הנוצרית הכתיבה את סדר היום בכל הקשור ליחס ליהודים למשך עוד שנים רבות קדימה. עם זאת, במדינה כמו איטליה גזרות רבות לא נאכפו בצורה קפדנית או כלשונן. האנטישמיות של ההמונים שאמנם חיה ובעטה לא הגיעה לאותה רמת רוע כמו למשל בגרמניה, ספרד או צרפת.
למרות ההסתה של הכמרים, יהודי איטליה ידעו תקופות לא מעטות של פריחה . בימי הביניים המוקדמים והאמצעיים שגשגו קהילות ישראל בדרומה של איטליה. למשל היה להם חלק בפתיחתו של בית הספר לרפואה בסאלרנו. בין בוגריו היהודים הרבים נמנה גם שבתי בן אברהם דונולו, שחיבר את "ספר הרפואה" המפורסם. בספר מובא גם לא מעט מידע המבוסס על רישומי מסעותיו של בנימין מטודלה – סוחר ואינטלקטואל יהודי - ספרדי חשוב.

עם התבססות השלטון הספרדי בדרום איטליה, המצב של היהודים הורע בהדרגה. גירוש ספרד של 1492 לא היה רק מקסטיליה ואראגון, אלא גם מכל אדמות שהיו שייכות לה, לרבות דרום איטליה. מאז התרכזו היהודים בעיקר בצפונה של ארץ המגף. אולם גם שם חייהם לא היו קלים כי ההשפעה הספרדית הרעילה הייתה חזקה בייחוד במדינת האפיפיור, שכללה את העיר רומא . רשע במיוחד היה האפיפיור פאולוס הרביעי שהטיל על היהודים גזרות קשות מנשוא והכריח אותם לחיות בגטאות צפופים. בשלב כלשהו הורשו יהודי רומא לעסוק במכירת סמרטוטים משושמים בלבד, מה שהפך את קהילת רומא לענייה וחלשה ביותר מכל קהילות איטליה. עם זאת, היו קהילות בהם היהודים נהנו מרווחה כלכלית וחברתית כמו טרייסטה וליבורנו.

בכלל, מהספר מצטייר כי השנאה ליהודים באיטליה קודמה בעיקר על ידי מדינות אחרות – בימי הביניים על ידי ספרד ובמאה ה-20 על ידי גרמניה.

בעת החדשה החלו יהודי איטליה לאט, עם עליות ומורדות לצבור מעמד וכבוד באוכלוסייה. רבים מהם לקחו חלק פעיל בתהליך האיחוד- ריסורג'ימנטו. אולם רשויות הכנסייה לא נכנעו בקלות. למשל ב-1858 נחטף הילד היהודי בן ה-6 אדגארו מוראטה מהוריו והוטבל לנצרות. חטיפות מעין אלה המשיכו עוד מספר שנים לאחר מכן.


כשמוסוליני עלה לשלטון, לא הייתה למפלגתו משנה מיוחדת ביחס ליהודים. אם כי לאנטישמים הכבדים והמוכרים הייתה נטייה לתמוך מיד בפשיסטים. היחס ליהודים לעתים לווה בחשד כי מרביתם נחשבו לאנטי – פשיסטים(אם כי היו ביניהם גם כאלה שהצטרפו לשורותיו). אולם, אפשר לומר כי כי דוקא בימי הפשיזם ובייחוד בשנים 1930 – 1934, זכו היהודים לזכויות ופריחה כללית חסרי תקדים. הדוצ'ה לא רק שלא היה עוין ליהודים, אלא נהג להיפגש באופן קבוע עם נכבדים יהודים ואף ציוניים כמו סוקולוב וויצמן. הייתה לו גם מאהבת יהודייה – מרגריטה צרפתי.

בשלב כלשהו קיווה מוסוליני ליהנות משלל המלחמה על גבה של גרמניה וניסה לרצות את היטלר. בסוף שנות ה-30 הוא החל לקדם חוקים אנטי – יהודיים . רוב האוכלוסייה עם זאת, לא ממש שיתפה פעולה עם הגזרות והם נאכפו בצורה רפה. מעבר לכך –למרבה האבסורד, איטליה הפשיסטית, בת בריתו של היטלר קלטה בפועל פליטים יהודים מכל רחבי אירופה וארגונים יהודים סייעו להם להתאקלם. הידוע ביותר הינו
DELASEM או Delegazione per l'Assistenza degli Emigranti Ebrei

כשמוסוליני הופל, הנאצים כבשו את איטליה ואת הארצות המשתייכות אליה, דוגמת האי רודוס ובמהירות החלו להוציא לפועל את "האקציות" שלהם. יהודים רבים הצטרפו לתנועות פרטיזניות ושילמו בחייהם. בישראל האישיות המוכרת ביותר ביניהם היא אנצו סרני.

לאחר השואה החל פרק חדש ביחסים בין איטלקים ליהודים. רוב האיטלקים חשו הזדהות וחמלה כלפי היהודים. אולם עד מהרה החלו האנטישמים בתירוץ המוכר של "אנטי – ציונות" על מנת לתת דרור לשנאתם. ישראל והיהודים בכלל נשפטו באמות מידה מחמירות ביותר. הקהילה היהודית האיטלקית תמכה בישראל מהיום הראשון להיווסדה. היא עשתה זאת בעבודה עם דעת קהל, עזרה חומרית וגם באמצעות עליה של ממש לישראל ולקיחת חלק בבנייתה והגנה עליה.

הספר דק יחסית, אך הוא מכיל המון מידע. הוא יצא לאור ב-1978, כתוב בשפה ארכאית, אך בהירה, מובנת ולא יבשה .
השכלתי ונהניתי ממנו – הוא לא מתיימר להיות מקור מידע מפורט, אך נותן סקירה טובה ובעיניי מספקת לכל אדם שמבקש להרחיב את השכלתו מבלי להכביד.

"האם לחיים יש עלילה?" הדיון הזה של המספר עם חברו הוא כמו הרמה להנחתה לקוראים, שמרימים גבה ותוהים: האם לספר הזה יש עלילה?
לאט, אחרי כמה פרקים ראשונים, הולך ומסתמן שיש לספר עלילה. שיש עלילה לחייו של המספר.
והשאלה הזאת, שאלת העלילה של החיים, היא העומדת במרכז העימות בין המספר, רופא כפרי בערוב ימיו, לבין התרנגול שלו, פדרו.
התרנגול חי את היום, כל יום, כאילו הוא אחד ויחיד. הוא ממצה כל רגע וכל הנאה שניתן להפיק ממנו לעומתו האדם, מחפש משמעות. מסתכל על הרצף, על האתמול ועל המחר, ומחפש עלילה: נרטיב שיסדיר את סיפור חייו.
הרופא חווה טרגדיה בצעירותו, טרגדיה שעצרה את חייו. מאותו רגע הוא שקע בעבר, לא הצליח להתנתק ממנו ולהפיק מה שניתן משארית חייו. בערוב ימיו הוא מצליח להגיע להשלמה ולפיוס כשהוא רואה את עצמו כחלק משרשרת של דורות, כחלק מהטבע, מהיקום.
משהו ממנו יישאר ספוג בעולם כמו שבו עצמו ספוגים הקודמים לו.
לא הבנתי את עניין התרנגול, דווקא, מכל בעלי החיים, חלק מפניני החכמה של הספר נראו לי קצת קלישאתיים אבל יש לשער שהיו חדשניים יותר כשהספר יצא לאור.
בסך הכל היה לא בלתי מעניין, קריא ודקיק מספיק כדי לא להמאיס את עצמו.