“לאחר תום הקריאה, נזכרתי במילותיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' "הכיבוש משחית". נראה לי שבספר זה הביע ג'וזף קונרד דעה דומה לזו שחרץ ליבוביץ' כשבעים שנה מאוחר יותר. "לב המאפּלייה" הוא כתב יד מהמם (במובן המקורי של הביטוי), סוחף ועוכר שלווה שיוצא נגד הקולוניאליזם האירופי בכלל, ובפרט נגד שלטונו הרצחני של המלך לאופולד השני, מלך בלגיה, בשטחים שנקראו אז (כמה אירוני), "קונגו החופשית", אבל הוא אומר הרבה יותר מזה.
זהו סיפור בגוף ראשון של יורד ים בריטי בשם מרלו, שיוצא בשליחותה של חברה מסחרית בלגית למסע מסויט על סיפונה של ספינת נהרות רעועה במעלה נהר קונגו, כשהמשימה היא למצוא ולהחזיר למשרדי החברה את סוכן השנהבים המצליח ביותר שלה, מר קורץ, שנראה ש(בלשון נקייה) קצת 'ירד מהפסים'. המסע אל תוך לב היבשת חושף בפני מרלו את אומללותם המפלצתית של הילידים תחת עול השלטון של האדם הלבן התרבותי והנאור לכאורה; אך בעיקר את פריכותו של מעטה המוסר האירופי, שבמקום שבו אין אוכף לכלליו ולחוקיו, הוא מתפורר ומגלה את שורש מהותו של האדם: אכזר, תאב כוח, תאב ממון, אנוכי וחסר כל זיקה למשפחה או לידידים, בקיצורו של עניין - פרא גמור.
אפשר לראות בנובלה מחאה על הדוגמה הגרועה אי-פעם לקולוניאליזם (תוצרת מלך בלגיה ובניגוד לדעת ממשלתה), ואפשר לראות בו מסע פסיכולוגי אל תוך נפש האדם. מסע פסיכולוגי זה הוא שהזכיר לי את אמירתו של ליבוביץ', ולאו דווקא בהקשר הפוליטי. אי אפשר מבחינה היסטורית להשוות בין המצב בשטחי הגדה ובין השלטון הבלגי בקונגו שהסתיים לפני יותר מ-110 שנים. פוסט-קולוניאליסטים טענו כנגד הספר, והאשימו את קונרד בניכוס סיפורה של קונגו, הטמעת נקודת המבט האירופית המתנשאת על האדם השחור והצגתו כפרא עלוב ואלים. אני חושבת שהתייחסות שכזו מצידם היא אנכרוניסטית ומתעלמת מהרקע של הכותב ומהתקופה שבה הוא נכתב. קונרד אכן היה אדם אירופי לבן. הוא לא היה קרוב לאוכלוסייה האפריקאית בשום צורה, לא הכיר את מנהגיה לעומקם ולא דבר את שפתם (הוא עצמו היה יורד ים במשך כמעט עשרים שנה, קודם בצי הסוחר הצרפתי ואחר-כך בזה הבריטי, וביקר בקולוניות באפריקה). הרושם שהספר הותיר בי הוא שקונרד חרד להיגיינה המוסרית והנפשית של האדם האירופי, שניזוקה לדעתו מעודף כוח, עדיפות טכנולוגית ושררה; זאת בדומה לליבוביץ', שלא חש קירבה מיוחדת לפלסטינאים אלא דאג לחוסנם המוסרי של החיילים והאזרחים היהודים בישראל.
אגב, תכף לאחר שסיימתי את הקריאה צפיתי לראשונה בסרטו הידוע של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו", שהוא עיבוד חופשי ומונומנטלי לספר. היה מעניין מאוד לראות את נקודות ההשקה בין שתי היצירות, ואני חושבת שקופולה הצליח להעביר את תחושת האימה הפנימית שבספר, וזאת מעבר לאימת המוות שבמלחמה. אף שאהבתי מאוד את הסרט, אני שמחה שקראתי קודם את הספר.”
