“לפעמים כשהשמים מתחברים לי עם העננים וכרי הדשא עם פרות ועזים עליהם נראים לי כל כך מזמינים ,(במיוחד בבקרים) אני לרגע משתעשעת לי במחשבות על לגנוב כמה רגעים בין כל ההתחייבות הרבות ולשקוט לרגע במרחבים היפים הללו. בדרך כלל הרגעים הללו במכונית וממש בא להקפיא את התמונה הזו של החיים הרוחשים ולצאת לרגע ולנגוע.
ובכן זהו ספרון קטנטן על המרחבים והחופש שבנדודים ,עם ציורים לכל סיפור. הציורים נראים כאילו המילים עצמן לקחו מכחול וצבעי מים וטבעו בנייר רישומים זעירים של תוגה, אושר, אהבה, געגועים, כמיהה, תשוקה. אהבת מולדת.
כשמסתכלים על רישומי המכחול הללו יש הרגשה שבכל רגע עלול לרדת גשם שיתערבב עם הצבעים וימחוק הכל. והיות שזהו ספר מסע ותמונות הנוף מתחלפות כמו בנסיעה הכל עלול להתרחש בכל רגע נתון כל עוד הנודד יודע שישנן שעות שבו העולם יפה ללא גבול. והצבעים מתוקים והאוויר זורם..
ויש שעות של מרה שחורה כשהכל אפור ללא רוח חיים וללא כל אנרגיה להמשיך. וכנודד יש געגוע למיטה חמה ,לבית, למגע ,לליטוף לשיגרה ברוכה של המולת ילדים אישה וגג אדום על הבית עם תבשיל קדירה מתבשל.
הספר מורכב מאסופת סיפורים, והמיוחד בסיפורים הללו שהם מתארים מסע נדודים עם תרמיל על הגב ורגליים שנושאות מחשבות על מהו בית בשבילנו האנשים, בין לבין המחשבות של הרמן הסה הוא מנדב לנו כמה תובנות משמימות על טריטוריה על גדרות של החיים על חופש בדידות ובחירות שאנו עושים. אין נכון או לא נכון יש רק את מה שמדויק לכל אחד מאתנו.
ציטוט מופלא ,הוא מסביר את ההבדל בין איכר לבין נווד.
"כי אני נפרד, מחר אוהב גגות אחרים ובקתות אחרות. לא אשאיר כאן את ליבי, כדרך שכותבים במכתבי אהבה. לא, לא! את ליבי אקח אתי. אהבה זקוק לו גם שם ,מעבר להרים האלה, בכל שעה.כי נווד אני ולא איכר. אני מעריץ גדול של אי נאמנות ,של שינוי של דמיון. אינני מחשיב את הרצון לרתק את אהבתי במסמרים לאיזה שהוא מקום עלי אדמות.
לדעתי כל מה שאנו אוהבים ,רק משל הוא. אני מתחיל לחשוד באהבה הנאחזת במקום אחד והופכת להיות נאמנות ומידה טובה.
טוב לאיכרים! טוב לבעלי הרכוש, טוב למיושבים, לנאמנים, לבעלי מוסר. אני יכול לאהוב אותם, להעריץ אותם ואף לקנא בהם." "אי אפשר לחיות את שניהם, שאני נווד לא איכר, מחפש ולא משמר"
סיפורים שכתובים בפיוטיות גדולה למי שאוהב שפה שכזאת...”
