כשבאים לקרוא קלאסיקה כמו הטירה ועוד משל <mark>קפקא</mark>, מין תחושה של מכובדות באה על הקורא. הנה ארוע ספרותי עומד לחלוף מול פניו, עומד הוא להיות עד לעוד ארוע תרבותי שאלפים היו עדים לו לפניו ועתה יהיה הוא עד לו עצמו ועיניו, שואב לתוכו את קרירות הפסגה ובא על סיפוקו.
ק. (<mark>קפקא</mark>? קצל'ה? קישקע? קומן סנס? לא ברור) הוא מודד קרקעות והוא מגיע לכפר שבראשו טירה, שם יהיה מפקח על הקרקרעות. ק. נשוי, אבל עובדה זו זניחה לסיפו

קראתי לפני שנים ותהיתי, איך לא נתתי כבוד לאחד הקבצים האהובים עליי? אז ובכן חברים עשינו זאת. להגיד שלקפקא היו דאדי אישיוז זה אנדרסטיימנט. לא באמת ידעתי באיזה משפט לפתוח את זה, שכן קפקא היה לי להשפעה ענקית לקראת סוף התיכון, שזה מדאיג. אבל אולי נראה לי שבא לי להדגיש את הצד שלי בעניין. דיוויד פוסטר וואלאס ז"ל כתב על זה מסה שלמה. אבל <mark>פרנץ קפקא</mark> כותב ממש מצחיק.


עזבו את "המשפט" ששחור יותר מתקופת סוף

״שום דבר לא קורה, אף אחד לא בא, אף אחד לא הולך, זה נורא!״ אסטרטגון, ׳מחכים לגודו׳.


ולו נאסוף עצמנו בגפנו והפלג נפליגה במחוזות העבר וההווה, בין ארצות ותקופות העולם, ננוע בין תרבויות חשוכות ושפות אבודות, אחד כקפקא לא נמצא. <mark>פרנץ קפקא</mark> הוא דמות ייחודית ונבדלת בספרות העולמית, ולמעשה מדובר בדמות יוצאת דופן לכל אורכה של קשת האמנות. הפקיד הצ׳כי דובר הגרמנית, היהודי השדוף והבודד, איש הביטוח הלאומי בפרא

"הטירה" - <mark>פרנץ קפקא</mark>
לקח לי כמה חודשים לסיים את "הטירה" של קפקא.
זה לא שלא נהניתי מהספר. ההיפך, זה היה מרתק, ולכל אורך הדרך הוקסמתי ונפעמתי מהתיאורים הבלתי מציאותיים שכתובים באופן כל כך מציאותי.
הסיפור מתאר את מאמציו של ק', שהוזמן לטירה כדי לשמש כמודד, אך אינו מצליח באמת לשמש בתפקידו. לכל אורך הספר הוא מנסה בדרכים שונות לדבר עם מישהו מהטירה, לתקשר ישירות עם מישהו, אך זאת ללא הצלחה מרובה.
הטירה

לפעמים זה נדמה שמשהו לא בסדר איתך, אם אתה מרגיש ש<mark>פרנץ קפקא</mark> מבין אותך דרך הכתבים שלו. הילד המתוסבך של הספרות, הדאדי אישיוז, הרומנים הכושלים, החלום הגדול להיות סופר שהתנפץ ע"י המשפחה שציפתה למקצוע מכובד ובטוח. כל אלה התאחדו יחדיו לפרץ הרגשות שנקרא כתבים של קפקא. עולם אפל, בירוקרטיה מתסכלת ומתוסכלת. אדם אחד שתמים מספיק כדי להסתמך על הסובבים אותו ולהיות בטוח שהוא נאהב, עד שהאשליה מתנפצת ובסוף באיזשהו

שיעור ספרות. אנו קוראים סיפור חדש. הסיפור נקרא " הגלגול" מאת <mark>קפקא</mark>. המורה נותנת הסבר קצר מיהו <mark>קפקא</mark> ומיד לאחר מכן אנחנו מתחילים בתהליך הקריאה.
"עיקבו אחריי" היא מורה ואנו מצייתים לה. אנחנו קוראים את הסיפור בנחת כאשר קולה של המורה נישא ברקע ומדגיש את מוזריותו של הסיפור, את ייחודיותו ובעיקר את הכאב הטמון בו. כאב רב שנועץ בי את טפריו ומסובבם כאילו היו סכין משוננת היטב.
עיניי מתחלחלות ואני מרגישה שאי

צלצול הטלפון המתכתי עורר בי חלחלה. "סטימצקי, שלום", ענה קול נשי מן העבר השני של הקו. "שלום", אמרתי, "ברצוני להגיש תלונה". "תלונה? אינני מתעסקת בתלונות, רק בהזמנת ספרים". "ובכן, בזה מדובר, בהזמנת ספרים. ספרים שהוזמנו לפני זמן רב ולא הגיעו. מדובר למעשה בספר ספציפי. אורך האיחור איננו מתקבל על הדעת. ברצוני אפוא להגיש על כך תלונה". "נראה שלא קלעת לדברי. אני, אינני בעלת האישורים והסמכויות לעסוק בתלונות.

אין ייאוש ותסכול גדול מחוסר ידיעה, או מאידך מאי וודאות בנוגע לחופש שלנו כבני אדם לנוע בחופשיות. אדם לא בהכרח צריך כבלים, מנעולים או כלוב פיזי כדי להרגיש שהחיים סוגרים עליו. מספיקה הידיעה הפנימית שאינו יכול להתהלך בעולם ולעשות ככל העולה על רוחו. ואם אשמה מוטלת עלינו גם אם איננו אשמים, מיד מבקשים אנו לדעת מה האשמה. איך אפשר להעלות על הדעת להיות אשם ולא לדעת במה מואשמים. ולו רק כדי להגן על עצמנו מכא

אין כמו לקרוא מילים הכתובות ישירות מהלב, ללא מטאפורות או סיפורים.המכתב שכתב <mark>פרנץ קפקא</mark> לאביו. אמנם יש החולקים על האם הדברים הכתובים הם אמיתיים, אבל אני מרגישה ללא צל של ספק שרק מישהו שחווה את זה יכול היה לכתוב זאת כך.קראתי אותו לפני זמן מה וזוכרת שהיה לי קשה לקרוא את המכתב.המכתב מחבר אותך לקפקא כילד חסר אונים אל מול אביו וגרם לי לעצב רב בזמן הקריאה.ומה שעצוב עוד יותר הוא להבין מן הכתוב את ההשפעה על