שנת 1964 בספרים

ב' ואנוכי יושבים על הדשא החדש והירוק שלי.
ב' מעשן את הסיגריה המי יודע כמה שלו להיום ואני עושה קסמים עם שפתיי בסיגר הקובני שנשלף מהיומידור שלי.
בינינו, על השולחן, מונחים שני דברים שאי אפשר להפריז בחשיבותם: בקבוק ואלפוליצ'לה מבציר 2010 והאישיות שלי.
על הואלפוליצ'לה אנחנו מסכימים לגמרי, ללא אומר. אט אט יורד המפלס ואנחנו נואקים אנחות עונג שקטות ונושמים לאיטנו
את מקלות הרעל שלנו.
על האישיות שלי יש קצת יותר דיונים, לכאן ולכאן וכאשר נותר רק רבע בקבוק, ב' פוסק את פסוקו:
"אתה וירדו (Weirdo)".
למסקנה הזו הוא מגיע אחרי עוד אחת מהשיחות הללו בהן אני מסביר שוב בסבלנות שאין לי פייסבוק, אני לא רואה ריאליטי, אין לי כרטיס אשראי, הטלפון שלי טיפש מאוד ושאני חושב עם המוח, בועט עם הרגל ומקיים עם הזין, להבדיל מכ-90 אחוז מהאנשים שעושים את הפעולות הללו עם הסמארטפון ועוד משוכנעים שהם מתקדמים.
למזלי, עדיין וירדוז כמוני יכולים לחיות בבטחון יחסי. כי וירדוז כמו אטיקוס פינץ' סיכנו את החיים שלהם בהיותם וירדוז ולא רק זאת, אלא שזו הייתה הנורמה במדינה שנחשבת למתקדמת מכולם - וירדוז כאלו היו מסכנים את חייהם על בסיס יומיומי. ואני חושב שזו אולי אחת הנקודות העיקריות שמובאות ומובעות בספר הנפלא הזה - איך זה להיות וירדו במקום שהוא לכאורה מתקדם אבל למעשה נטוע עמוק בלב המאפלייה.
אז לכל מי שלא חזר לספר הזה (לאלו שלא קראו - לכו לשפשף את הסמארטפון) כל יום הוא הזדמנות נפלאה לחזור אליו, ולו רק כדי לזכור שבלי וירדוז יהיה רע, מר ובעיקר אכזר.
קרקעית הוואלפוליצ'לה התייבשה, עננים קובנים משובחים אחרונים נמוגו עם רוח הערב.
"כוס אמק", אמר ב'. "שוב נגמרה לי הסוללה".

יתרון/ מעלת האנוכיות (the virtue of selfishness) הייתה אסופה של 19 מאמרים קצרים שפרסמו איין ראנד ונטנאל ברנדן ב'אובייקטיביסט' , מגזין לנושאי כתיבתה של איין ראנד על המצא האובייקטיבי ולבסוף הספר התפרסם ב 1964 והיה רב מכר.
הספר דן במעלה האנוכית הגורמת לאדם לפעול מתוך אינטרס שימור עצמי, במקום התורה האלטרואיסטית המצדדת בהקרבה עצמית למען וטובת החברה. וכן הספר דן בנושאים שונים של אותה עת

פרק 1- 'האטיקה האובקטיביסטית'- ראנד ממיינת את תפקיד האדם, בניגוד לבעלי חיים. האדם פועל לא לפי אינסטינקט מיידי ודחף, בשביל לשלוט בטבע ע"פ תנאיו של האדם הוא פועל לפי עקרון הנאה, בניגוד לסבל. הנאה ע"פ טיבו. האדם צריך לחשוב, לתכנן את מעשיו ואז לפעול להשגת מטרותיו- מחסה, אוכל בגדים.
היא נוגדת את המחנה האנטי אינווידואלי- אלטרואיזם- הפוסק שאנוכיות ויצר החיים הם רשע, והטוב האלטרואיסטי בה מהקרבה עצמית. אלטרואיסטים למשל מספרים סיפורים על ארס וחורבן- ' מה תעשו אם יהיה סירת הצלה רק לאחד'.

פרק 2- 'בריאות נפשית מול מיסטיקה והקרבה עצמית, נתנאל ברנדן'- האדם הטוב בעיניו בעל 'ביטחון עצמי, מתוך 5 עקרונות- שאדם יפעל לפי הסיבות של ההיגיון האישי שלו, שליטה על המציאות, שמסע נפשו יהיה בעל השגה בעולם הזה, שהאדם יהיה גאה ביכולתו לחשוב ולחיות ושהאדם יהיה נאמן למטרותיו.
מולם משווה ברדן את המשוגעים הנירוטים והאלטרואיסטים, הפועלים ע"פ גחמה ללא סיבה כלשהי.

פרק 3- 'האטיקה של מצבי חירום'- במצב של שריפה או שיטפון זה בסדר שאנשים משתפים פעולה ופועלים ע"פ כללים אלטרואיסטים של שיתוף להציל אחד את השני באסון המסכן אותם. זאת בניגוד ללאכיל ולתת נדבה לכול אחד ולשכן במצב רגיל, שזאת תיהיה הקרבה עצמית.

פרק 4- ' הקונפליקט של האינטרס האנושי'- ישנם 4 גורמים באינטרס של האדם, לעבודה לדוגמא- מציאות,קונטקסט, אחריות, ומאמץ.
לדוגמא ששתי אנשים מחפשים עבודה- המציאות פוסקת לאן יפנו, הקונטקסט – שאיש עסקים זיהה את הצורך בעבודה במקום מסוים. אחריות- שהאדם יפעל ויגלה אחריות אישית, במקום לדמיין איך חעשו את זה בשבילו ומאמץ- שהאדם שיקבל את העבודה יפעל כמיטב יכולתו.

פרק 5- 'האם לא כולם אנוכיים?', נתנאל ברנדן- הצורך באנוכיות אישית מצריך 2 תנאים- שהאדם יעמיד אירכיה של הערכים מהחשובים לזוטרים והשני הסירוב להקריב ערך למשהו חסר ערך. ולא, לא כולם אנוכיים, יש דוגמא לבן שלומד מה שאמא שלו לפי גחמת השכנים רוצה שילמד וזה הורס אותו.

פרק 6-'הפסיכולוגיה של הנאה', נתנאל ברנדן- העקרון להרגיש בנוח בחיים. למשל להנות מהמוכר והצפוי, בניגוד לנירוטים שמשתכרים במסיבות .

פרק 7- 'האם החיים לא מצריכים פשרה?- למשל בסחר של קנייה ומכירה. ראנד פוסקת שזה מרושע להתקפל לפי גחמה בפשרה משותפת.

פרק 8- "אך אדם חי חיים רציונליים בחברה לא רציונלית?- ראנד פוסקת שהדרך היחידה זה לאכוף מידות צדק בסוגיות מורל. לא ליפול לאמות המידה העקומות של זמנה שעבריין לא ידע יותר טוב, שפוליטיקאי טבע בצע פועל למען האינטרס הציבורי.

פרק 9- 'הקאלט של מורליות אפורה'- ראנד תוקפת שכול אלה שאומרים שאין שחור ולבן, יש רק אפור הם שחורים בעצמם- באתיקה ובמורל. אומנם זה רמז פסיכולוגי לאיכן הם עומדים בסוגיה, אבל באתיקה לא יכול להיות אפור- יש רק צדק ורשע.
ראנד מסיימת את הפרק כך- "אתה לא חושב בשחור ולבן" – "youre damn right I do!".

פרק 10- 'האטיקה הקולקטיבסטית'- המיעוט הקטן ביותר בעולם הוא האינווידואל, ככה שאין לתת לרוב לאכוף זכויות של עניים או נכים לטובת הכלל .

פרק 11-'בוניי האנדרטאות'- ראנד מביאה את האנדרטות כמו הפירמידות או פרסום גדולתם של פוליטיקאים סובייטים , בעוד המוני בריה"מ מתו ברעב. היא מסיימת בגידוף של כול אלה בחברה חופשית הקוראים לממן פרויקטים ציבורים יפים ומרשימיים לטובת האינטרס הציבורי ואומרת להם שישאלו אנשים ישירות אם הם מוכנים לשלם על המונומנט לטובת הכלל?

פרק 12-'זכויות אדם'- מתוך שלוש עקרונות- הזכות לחיים- שאדם יוכל לכלכל עצמו בעבודה פרודקטיבית. זכויות קניין- הזכות להחזיק ולמכור נכסים
הזכות לביטוי חופשי- הזכות של אדם להגיד את מה שהוא חושב, ללא פחד מפעולת גמול מהשלטון.
כול מעורבות של למעלה מאדם אחד מעורבת בהסכמה וולנטרית של כל הצדדים.

פרק 13- 'זכויות קולקטיביות'- אין ראנד תוקפת את הזכויות החדשות של המימשל הליברלי בשנות ה-60, שפגעו בזכויות היסוד של כול אדם.

פרק 14'-הטבע של ממשל'- הממשל והשלטון מחזיק במונופול על אמצעי השליטה של כוח והגנה על אזרחים מפני פושעים ומדינות זרות.

פרק 15- 'מימון הממשלה בחברה חופשית'- ראנד מצדדת במימון וולנטרי מתרומות, דמי לוטו וכדומה במקום מיסוי על כול הכנסה באופן כוחני למען השלטון.

פרק 16- 'הזכות הנעלה של סטגנצייה', נתנאל ברנדן- החיים מצריכים פעולה להמשיך ולשרוד ולא מאפשרים סטגנצייה, עמידה במקום. כך מכונות והעסקת אנשי מכניקה מומחים זה ייתקדמות לטובת הכלל של כולם , במקום להעסיק אנשים ללא כישורים או להעדיף להעסיק אנשים רק ע"פ ותק והתאגדות מתאימה בחוזה קיבוצי.

פרק 17- 'הפלייה'- הפלייה היא סממן חולה של כול חברה לא חופשית הנשלטת ע"י רודן. כך הדרום הפסיד לצפון המתועש במלחמת האזרחים. אבל- בשנות ה-60 מנהיגים שחורים התעקשו להפלייה מתקנת של שחורים במקומות עבודה, לדאבונה של ראנד.

פרק 18- 'אינווידואליזם שאינו במקומו', נתנאל ברנדן- קבוצות ליברטניות וכול מיני אחרים גזרה קופון מהמצא של ראנד, כך אין אינווידואל שלא תומך בעצמו בזכות עבודה פרודיקטיבית למשל או אחד שפועל לפי גחמות כמו 'באיש מהמחטרת' של דוסטוייבסקי.

פרק 19- 'הטיעון מהפחדה'- ללא סיבה והצדקה הצד השני מגחיך ומלעיג טיעונים רציונלים ע"י הפרכתם רק בטענה שמי שטוען או הטיעון עצמו לא במקומם ולא רלוונטים. דרך פעולה מקובלת בפוליטיקה.
דוגמא- "אתה לא חושב שקפטליזם זה שיטה מיושנת?".
"לא".
"אבל לא שמעתה מה שכולם חושבים?.
"לא, מה הם חושבים?".
"אה, לא משנה"
כך הצד השני מגחיך את העמדה המנוגדת. ראנד עומדת על כך שכול מי שניתקל בגישה שכזאת יסכם את עמדותיו בצורה נחרצת , בלי לעצור בטיעונים, כפי שהאופוזיצייה מנסה. דבר שגור ע"י מרצים באוניברסיטה מול דיון עם סטודנטים.
וכך שמי שצודק ישמור את צדקתו לאורך הדיון וידע שהוא צודק.

הספר יתרון האנוכיות, the virtue of selfishness נקרא באופן שוטף בעיניין רב והיה לרב מכר שיצא ב 1964.

"האדם הוא תכלית לעצמו", איין ראנד

"כל המבצע הזה נראה בעיני כהפגזה של תותחים ענקיים שבאה לפרוץ מנעול זעיר, אשר ניתן לפריצה באמצעים אחרים, שקטים, פשוטים ונוחים יותר" (עמוד 78).

דומה שהרומן הבלשי "מפתח הזכוכית" שכתב דשיאל האמט (הוצאת מזרחי, 1964), סופר בלשי אמריקני הנחשב, לצד ריימונד צ'נדלר, כאחד הבולטים שביוצרי דמות "הבלש הפרטי הקשוח" (Hard Boiled Detective), מתחיל מהאמצע. הקורא טובע תוך שניות בים השמות והאירועים וקשה להבין בהתחלה מי הוא מי. למרות זאת מדובר בספר מתח מוצלח. עלילת הספר סובבת סביב הבחירות לסנאט האמריקני כאשר, פאול מדוויג, עסקן פוליטי חשוב בעיר בחוף המזרחי מבקש שמועמדו לסנאט, הסנאטור הנרי, יזכה בבחירות. את הקלפים טרף מותו המסתורי של טיילור, בנו של הסנאטור, שנרצח ברחוב בלילה גשום. 

כאן נכנס לתמונה חברו הטוב של מדוויג וגיבור הספר, נד בומונט, "קלפן מושבע, מהמר מקצועי, ואיש סודם של הפוליטיקאים" (עמוד 180). בומונט , שהפך "חוקר מיוחד מטעם משרד התובע המחוזי" (עמוד 51), הוא גבר ציני, חד־לשון ושנון הפועל בסביבה העירונית המאוכלסת. כמו המחבר, גם הוא לחם במלחמת העולם הראשונה ובדומה להאמט, שבצעירותו שימש כבלש בחברת החקירות הידועה פינקרטון, גם הוא הפך לבלש לעת מצוא בספר. במלחמה, ככל הנראה, הפך בומונט לטיפוס קשוח, המיומן בשימוש באקדח. כך למשל, כשתקף אותו ברנש בשירות סוכן הימורים שביקש להתחמק מתשלום חובו לבומונט, ניתנה בידו "שהות להכניס את ידו לכיסו ולשלוף משם את אקדחו של ג'ק. אמנם הוא לא הספיק לכוון את הכלי כיאות, בכל זאת לחץ" (עמוד 55). הכדור שירה "חדר לירכו הימנית של הברנש האילם. הלז ילל ונפל על רצפת הפרוזדור" (עמוד 56). 

בומונט שביקש להגן על חברו מדוויג, שהפך חשוד ברצח, נקלע למזימה שמטרתה לפגוע במעמדו ובקשריו הפוליטיים של מדוויג, וגם שלא ברצונו הופך מעורב רומנטית עם מושא אהבתו של מדוויג, ז'נט הנרי, אחותו של הנרצח ובתו של הסנאטור. האמט כמו האמט הפך את כל הסלט הזה לספר מתח מהודק וכתוב היטב.

סיפור אהבה מרתק המתרחש בן אליזבת, אמריקאית צעירה לבין ג'ראלד חצי סיני וחצי אמריקאי.
הם נישאים, חיים בפקין שבסין, בתקופה שבה סין הייתה תחת שלטון קומוניסטי.
ג'ראלד בוחר להישאר בסין, בעוד אליזבת ובנם רני נאלצים לחזור לאמריקה.
ג'ראלד חי בפחד מתמיד מפני השלטונות. הקשר היחיד בינו לבין משפחתו
הם מכתבים בודדים שהוא מצליח להבריח בדרכים עקלקלות.
מומלץ בחום.

"הגיאוגרפיה היא נשמת אפה של המלחמה" (עמוד 41).

רומן המלחמה הקצר "בל יעלה השחר" מאת פט פרנק (הוצאת דשא, 1960) תיאר את קורותיה של פלוגת נחתים (מארינס) מדיוויזיית הנחתים הראשונה המהוללת במלחמת קוריאה בקרב הנסיגה ממאגר צ׳ואסין. הספר נפתח כשהפלוגה בעיצומו של מסע הנסיגה בגבעות הקפואות של קוריאה לעבר הנמל שבו עוגנות ספינות הצי במטרה לפנותם למקום מבטחים. הפלוגה משמשת בתפקיד הקשה והמסוכן של משמר אגפי לרג׳ימנט הנחתים כולו.

גיבור הספר, קפטן סם מקנזי, הוביל את פלוגה ד׳ בלחימה מאז הנחיתה באינצ׳ון ועד עתה. מקנזי הוא קצין נחתים ותיק. "הוא סיפר להם על גוודאלקאנאל, על הג׳ונגל המסריח ועל ההתקפות המטורפות של הבנזאי" (עמוד 21). מקנזי יודע שלאנשיו קר, הם עייפים, יש מחסור בתחמושת ואספקה, והמצב נראה רובו ככולו חסר סיכוי. "הם לא דמו כלל לפלוגה של מארינס. ואפילו לא לשרידיה של פלוגה. חיילים כגון אלה לא נראו מעולם על מגרשי המסדרים של קאנטיקו ולג׳ן. אך הם היו מארינס, על אף הכל. הם היו מזויינים, יכלו עוד לעמוד על רגליים ולצעוד, הם ילחמו, והם מסוכנים" (עמוד 18).

הדרך שבה הוא מבקש לשמור על מורל גבוה היא באמצעות הבטחה שבעוד רגע, ואז ברגע שאחריו, יפתחו את בקבוק הסקוץ׳, אותו בקבוק ויסקי שאשתו אן נתנה לו בטרם יצא לקרבות במלחמת העולם השנייה. אז אמרה לו אן שהוא יידע מתי הרגע הנכון לפתוח אותו, ומקנזי מצדו תמיד חשב שיגיע מועד חשוב ומתאים יותר. עתה, דומה שהרגע קרב ובא.

דמות אחרת היא זו של הסרג׳נט ג׳'ון אקלנד. "עוד לפני מבצע צ׳ונגגין הועיד אותו מקנזי לקבלת עיטור הצטיינות, וראה בו מועמד מתאים לקצונה" (עמוד 6). אקלנד התגייס לנחתים במלחמת העולם השנייה, כמו מקנזי, ולקח חלק בנחיתות באותם איים נידחים ובלחימה ביפנים. "אני הייתי במקום ושמו איוו" (עמוד 35), סיפר לאחד מחבריו. איוו הוא קיצור לאי איוו־ג׳ימה. אקלנד ומספר נחתים נוספים הם אלו שבעזרתם הצליח מקנזי לקדם את הפלוגה לעבר הנמל הכסף.

מקנזי ידע שמסע הנסיגה הוא מרובה סכנות, משום שהצבא הסיני ירדוף אחרי כוחות הנחתים על כל צעד ושעל. אך הנסיגה היתה סיכון מחושב מצד הפיקוד האמריקני. קפטנים, הסביר מקנזי בספר, אינם לוקחים סיכונים מחושבים. "קפטנים עלולים רק לשגות, ותו לא. גנרל עשוי ליטול על עצמו סיכון מחושב. אם עולה הדבר יפה בידו, אין מכנים עוד את הפעולה כ'סיכון מחושב'. היא הופכת 'מבצע מתוכנן כהלכה'. אך אם נכשלה הפעולה, היא הופכת שוב להיות 'סיכון מחושב'." (עמוד 122). על מקנזי ומקביליו, מפקדי הפלוגות בדיוויזיית הנחתים הראשונה, הוטל לוודא שהפיקוד הבכיר לא שגה הפעם.

פרנק, סופר מוכשר, היטיב לתאר תלאות הפלוגה ורגעי הקרב הקשים. כך למשל, כאשר תקפו הסינים את האגף של הרג׳ימנט נערכה הפלוגה לבלום את המתקפה. "פלוגה ד׳ קצרה את גל המסתערים הראשון. מקנזי הורה לא לירות עד שהסינים יקרבו כדי מאה אמות, אך מעט לפני כן החל אחד המקלענים שמאחוריו לפלוט אש מחמת עצבנות, ודי היה בכך כדי לגרום לכל הפלוגה כולה ללחוץ על ההדק" (עמוד 142).

אך הפלוגה לבדה לא היתה מצליחה לבלום את גלי הסינים שהסתערו על האגף, לולא זכתה לסיוע אווירי צמוד ממטוסי קרב של הצי שהמריאו מנושאת המטוסיים "מפרץ לייטה", והטילו פצצות נאפאלם לעבר העמק. "מקנזי לא הבחין במטוסי הקרב הצוללים, אלא לאחר שהגיעו לנקודה בה שחררו את מטענם. ופתאום התנשאה חומה של אש במקום בו היה לפני רגע גל של אויבים מסתע־רים. חומת האש לא כבתה ולא הומכה, שכן האש של פצצות הנאפאלם היא אש דביקה. היא נדבקת לכל דבר ולא מרפה ממנו בטרם אוכל כליל. שם, במישור, היו המוני בני אדם עולים בלהבות. היה זה המחזה המלחמתי האיום ביותר שראה" (עמוד 143).

זהו ספר קטן, כתוב היטב שתופס בקורא ולא מרפה עד לרגע הסיום ובו לבטיו של אקלנד האם לפתוח או לא לפתוח את בקבוק הסקוץ׳. מפקד חיל הנחתים, הגנרל אלכסנדר ואנדרגריפט, כתב על הספר שלהערכתו הוא "ירתק את אנשי המארינס ושאר החיילים במשך שנים רבות". זו הערכה קצת מופרזת, אבל גם כך וגם כך מדובר ברומן מלחמה מצוין.

סיפור ממקור ראשון של תולדות איש כהה עור בדרום ארה"ב בשנות ה - 30 של המאה הקודמת, אשר מנסיעה תמימה ברכבת אחר חיפוש עבודה, מצא עצמו מסתבך בפרשיה ידועה שהעלילו עליו (מספיק מילה אחת של לבן נגדך וזהו נגזר גורלך, הוא מעלה נקודה זו)
מכאן חייו פשוט מידרדרים, הוא מוצא עצמו בבית הסוהר שזה עולם הזוי בפני עצמו, אלימות, סכינים כל הזמן מכל מקום ללא התראה, סחר בנערי ליווי בתוך בית הכלא, אורח חיים ועבודת פרך כאילו העבדות עוד לא נגמרה , מכות והצלפות
פשוט עצוב ובלתי יאומן מה עבר על הבן אדם.
נסיונות הימלטותו ואיך שהוא מנסה להסתדר עם המצב. מומלץ.

#
קראתי בשנים האחרונות כמה מספריו של פוקנר, כולם בתרגום חדש, והוא הפך לאחד מחביבי המובהקים. איכשהו התרגום של שרון פרמינגר ("בבוא מותי", "אור באוגוסט", "הבוזזים") הצליח "לפתוח" את סיפוריו של פוקנר ולגרום לי להתאהב. גם התרגום של רחל פן את "12 הסיפורים" שלו, היה חינני ומושך. הספר הזה עוד לא זכה לתרגום מחדש, לצערי. הוא יצא לאור ב 1964, בתרגומה של אחת וירה ישראלית במלים ומבנה משפטים כבד מאד, והתייחסות ירֵאת-כבוד ורצינית מאד. גם הקטעים הקומיים בסיפור – וכדרכו של פוקנר הם תמיד צמודים לקטעים די מחרידים – מקבלים התייחסות רצינית. וזו, כך נראה לי, לא הדרך לתרגם את פוקנר ולחשוף את יכולותיו הספרותיות. בעבר הרחוק קראתי את "בשוכבי גוועת" (שתורגם מאוחר יותר ל"בבוא מותי") הספר לא השאיר בי שום רישום ולא זכרתי דבר ממנו.

למרות האמור לעיל והעברית הארכאית והחפה מכל סלנג שהיה מתאים פה מאד, לא קשה לקרוא ולהבין את הספר. זה סיפור שמספר בגוף ראשון נער שהוא כבן 14 בתחילת הסיפור. התקופה היא תקופת מלחמת האזרחים ומעט השנים המבולבלות שאחריה. הנער הזה הוא בן למשפחה מכובדת, אביו גיבור מלחמה דרומי מהולל. הוא חי בתחילת הסיפור בבית האחוזה עם סבתו וכמה עובדים כושים, שמעמדם אינו ברור. צמוד אליו כאחיו חי רינגו, נער שחור בן גילו. רינגו זה הוא בעל תפיסה מהירה מהגיבור (הלבן), מתמודד היטב עם שינויים מהירים, זקוק רק לרמז קל באשר לכיוון פעולתו ובניגוד לגיבור החנון - הוא אינו מוגבל על ידי חוקים, תקנות או כנסייה. הרומן הזה מורכב משבעה סיפורים המסופרים כרונולוגית, ומצטרפים יחד לסיפור שלם, הגדול מחלקיו. הוא מתאר הלכי-רוח, סביבה, מנטליות.

פוקנר נולד בסוף המאה ה-19 ונפטר די צעיר ב 1964. מלידתו עד מותו חי ויצר בדרום ארה"ב (וזכה ב'נובל' ופעמיים ב'פוליצר', שבמקרה שלו אני לגמרי מסכימה עם ועדות הפרסים). מזה נובע שאת מה שאנחנו מכנים בקצרה "גזענות" (שהיא כמובן מורכבת ביותר) הוא לא הכיר מקרוב ולא חשב שהוא כזה. אי אפשר, כמובן, להתייחס לסיפורים שנכתבו עד אמצע המאה העשרים (כולם עוד לפני שהפציעה רוזה פארקס ושינתה את הכללים, לפחות הכללים המוצהרים) כמו שהיינו מתייחסים למה שהיה נכתב היום. ובכן: בכל מה שקשור ליחס לכושים, לנשים, לעשירים, לעָמך, לפוליטיקה ולוויסקי – פוקנר לא עומד בכללי התקינות הפוליטית הנהוגה היום. ועם זאת הוא מצליח לבטא משהו טהור שקל להזדהות איתו. בעיקר כי הוא לא זוהם בזיוף התקינות הפוליטית שנוקטים בה באופן הצהרתי, ומסרבים להכיר בפער שבינה לבין מה שבאמת חושבים.

מכירים את התחושה הזאת שאתם מסיימים לקרוא ספר, ובמשך כמה ימים אח"כ אתם עדיין מתגעגעים אליו?
מתגעגעים לכתיבה, לדמויות מסוימות, למקום, אולי לזמן או לאווירה; לא יכולים עדיין לעבור לקריאה של הספר הבא, ורק רוצים עוד קצת לשהות בגעגוע הזה, מתקשים להיפרד?
אני אוהבת מאוד את הכתיבה של פוקנר. התאהבתי בו במקרה לפני כשלוש עשרה שנים, ובינתיים האהבה הזאת בעינה עומדת. מידי פעם אני חוזרת שוב אל ספריו שתורגמו לעברית, ואחדים מהם קראתי כבר פעמיים. התכנים שהוא בחר לכתוב עליהם עצובים, התקופה שעליה הוא כתב רחוקה וזרה, הכתיבה שלו בדרך כלל קשה לקריאה ולהבנה, אבל הוא מקסים אותי בכל פעם מחדש. הוא מהסופרים האלה שמחמיאים לאינטליגנציה של הקוראים שלהם, ולא מוכנים להאכיל אותם בכפית; כאילו אומר לנו, 'לא אכפת לי אם אתם לא אוהבים את הכתיבה שלי, לא מעניין אותי אם לא הבנתם מה שרציתי לומר, אבל אם אתם רוצים בכל זאת לנסות ולהכנס לעולם שבניתי - עשו מאמץ!'.

אז, כאן מתאמצים בכיף :)

פוקנר בנה עולם, ורוב עלילות ספריו מתרחשות בעולם הזה. מצד אחד, אין ב'עולם' הזה שום דבר על-טבעי (אף על פי שאפשר לראות את ההשפעה העמוקה שלו על הריאליזם הפנטסטי של גבריאל גרסיה מארקס). הסיפורים שלו מתרחשים במרחב הקונקרטי של דרום ארה"ב, בדרך כלל במאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20. מצד שני, בעיר הבדיונית ג'פרסון, השוכנת במחוז הבדיוני יוקנפטאווה יש צד מיתי חמקמק. הוא מתאר אנשים ובעלי חיים בצורה עגולה וריאליסטית, אבל הקורא חש שהם גם הרבה מעבר לזה. לדוגמה, הסוסים ב"חומסים", הדב ב"רד משה", הקולונל סרטוריס או איש החידה סאטפן, הם כולם דמויות בשר ודם, אבל גם בעלות רובד מיתולוגי סימלי שלא תמיד קל לזיהוי.

מבין ספריו של פוקנר שקראתי, "הבלתי-מנוצחים" הוא הנגיש ביותר והקל לקריאה. זהו אוסף של סיפורים שממשיכים זה את זה כפרקים של ממש, ערוכים לפי סדר כרונולוגי, והם ממעטים בקפיצות בזמן קדימה ואחורה או בכתיבה מעורפלת. הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי נער לבן בן הדרום העמוק של ארה"ב, בן למשפחה עשירה ומכובדת, במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית ובתחילת "תקופת השיקום" שבאה לאחריה. יידע כללי על הסיבות למלחמה, על מהלכיה ועל תוצאותיה, בהחלט עשויים לעבות ולהעשיר את חווית הקריאה, אבל אפשר להבין את ספר גם בלעדיו.

לא קל, אבל הכרחי, להתמסר לספר גם מהבחינה הפוליטית-חברתית, ולהימנע משפיטת הדמויות וההתרחשויות לפי אמות המידה המוסריות שלנו בהווה. פוקנר מתאר בספר חברה גזענית באופן עמוק כל-כך, שהיא כמעט ואינה מודעת לכך. עם זאת, היא גם מלאת חמלה לכולם.
אחת השאלות המרכזיות של הספר: עד כמה יש לנו את הזכות המוסרית ליטול את חייו של אדם אחר, ואיך מסיימים את מעגל הרצח והנקמה, רלוונטית לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הבחירה של פוקנר לעסוק במהות האנושית, בשילוב עם כתיבה מופתית ויכולת פנומנלית לספר סיפור, הופכים אותו לקלסיקה שהוא.

בעיניי, "הבלתי-מנוצחים" הוא ספר מומלץ למי שמעולם לא קרא את פוקנר ומעוניין לנסות ולהכיר אותו.

אוסף סיפורים שפורסם כרומן. פוקנר במיטבו, למרות שהמבקרים אוהבים לציין שהוא פחות "קשה" ו"מאתגר" מספריו האחרים.
אהבתי את הספר, ואת הקרשנדו והעצמה שגדלה מסיפור לסיפור עד לסיפור החותם : "ריח של ורבנה" שהוא יצירת מופת. חשוב לקרוא לפני קצת רקע על פוקנר כי מדובר בעוד טפח מהמיתולוגיה שיצר הסופר על מקום הולדתו במסיסיפי, בארצות הברית. למי שיש הכרות קודמת עם הסופר (הקול והזעם, אבשלום אבשלום!, רד משה) לא יתקשה בכלל להתמצא בסיפור ובתקופה.
התרגום יכול להיראות מיושן היום, אבל הוא מעולה. זו עברית של פעם שמתאימה לדעתי לרובד של האנגלית במקור.
בקיצור: מומלץ ביחוד למי שכבר קרא את פוקנר.

לאביב השכן, הילד הממושקף מהקומה השנייה, הייתה ספריה בבית. בתוך החדר שלו, פרוס ומתוח על פני כל הקיר המזרחי אשר מול המיטה, היה ממוקם מעין ארון עץ עם מדפים, עליהם ניצבו צפופים ומסודרים בקפידה ספרים על גבי ספרים. היו שם כל ספרי 'השביעיה הסודית', 'חבורת הבלשים והכלב', סדרת 'חסמבה', ספרי אריך קסטנר, בעצם כל מה שרק היה ניתן לחשוב עליו אז, והכל ממוין וממוספר על פי סדר כרונולוגי.

בנוסף, הייתה לו מחברת שורות עבה בה הוא היה רושם איזה ספר הוא השאיל, באיזה תאריך, ולמי (הוא נהג לתת הארכת זמן של שבועיים בערך). בתנועה רבת חשיבות הוא נהג לזקור את קצה אצבעו, להסיט למעלה את משקפיו העבים, וללהג כדרכם של ספרנים בוגרים, לספר פכים ואנקדוטות מהרגליהם של הקוראים המחליפים, כמו למשל אודות גרוס בן השכנים, שאמנם למד זה מכבר בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי, אבל נהג לקרוא עדיין אך ורק את האותיות הגדולות והמנוקדות של 'תוכידס'.

אצל אביב התודעתי לראשונה לספר 'התיש אצל הספר'. מדובר היה באסופת סיפורים אותם כתב אריך קסטנר עבור כתבי-עת של ילדים ובשביל העיתון 'ברלינר טאגבלאט'. הסיפורים היו אניגמטיים משהו, מוזרים, חידתיים, ויחד עם זאת מרגשים ונוגעים ללב. הרגשתי כי הם אינם מובנים מאליהם וכי המהות מעניינת יותר כשלא קיים הסבר רציונלי לדברים.

את הספר קראתי פעם אחת, פעמיים אולי, החזרתי אותו לאביב, ומאז, משך שנים, לא ראיתי אותו עוד למרות שחיפשתי אותו שוב ושוב. מכל הסיפורים שהיו בספר, סיפור אחד לא נתן לי מנוח: היה זה סיפור על ילד בשם יואכים, אשר נשלח מביתו בערב חג המולד בכדי להביא צנצנת חרדל, והלך ולא חזר ללא כל סיבה מיוחדת. הדבר הזה, כלומר חוסר סיבה הגיונית ומוגדרת של הליכה אל עבר הלא נודע וקטיעת קשר בסיסי בין ילד להוריו (במיוחד אם קורה הדבר בגרמניה של בין המלחמות), הטריד אותי כבר אז בתור ילד, וגם שנים לאחר מכן, בתור אדם מבוגר.

השנים חלפו, כבר הייתי סטודנט ב'בצלאל', ועדיין חיפשתי אחר הספר, הפעם בחנויות לספרים משומשים בירושלים. אפילו קשר עם אביב, אותו ילד ספרן, יצרתי באותו הזמן (הוא סיים אז כבר את לימודי הרפואה), ושאלתי אותו אודות הספר ועל גורלו של יואכים האומלל, אבל הוא טען שאינו זוכר בבירור ספר שכזה או סיפור דומה לזה שתיארתי, והעלה השערה כי מדובר היה בקטע מספר אחר של אריך קסטנר, 'הכיתה המעופפת', אם בכלל.

ואז, לאחר שנים של חיפושים, קיבלתי טלפון מחנות של ספרים משומשים ירושלמית במרכז כלל, וקול אדיש הודיע לי כי הספר ימתין לי מספר ימים עד יום חמישי. בו ביום מיהרתי אל החנות ושם חיכה לי כרך ישן בצבע אפרפר-ירקרק של 'התיש אצל הספר'. כבר באוטובוס בדרך חזרה הביתה, פתחתי אותו בידיים רועדות ושם חיכו לי מספר הפתעות: ראשית, לילד אותו זכרתי לא קראו יואכים אלא פליכס. שנית, לא היה מדובר בחג-המולד אלא בחג החנוכה (כלומר, יעקב עדיני, המתרגם שתרגם את הספר בשנות השישים, כתב שבני המשפחה הניחו את מתנות החג אל מול החנוכייה ורק אז הלכו אל החדר הסמוך וישבו לאכול את נקניקיות החזיר שלהם). ושלישית, וזו גם ההפתעה העיקרית, הייתה סיבה לכך שאותו פליכס לא חזר. הוא היה ילד מוכה. אביו בעט בו ושלח אותו להביא צנצנת חרדל בערב חג המולד (חנוכה, כלומר), מעט לפני שנסגרו החנויות, אבל בגלל היותו נער חולמני, הוא לא שם לב שחלף הזמן והחנויות הוגפו. בכל אופן, הוא לא היה מוכן לשוב הביתה ללא החרדל. "היום" כך כתב קסטנר, "הוא לא יכול לעמוד בפני סטירות לחי".

אבל פליקס חזר לבסוף, לאחר חמש שנים, בערב חג-המולד (או שוב, בליל חנוכה תרצ"ב, על פי עדיני המתרגם), והוריו המבוגרים, שישבו ואכלו מאז נקניקיות ללא חרדל לזכרו, שמעו את הדלת הנפתחת והרגישו בצעדים מתקרבים מאחור אבל חששו להפנות את ראשיהם פן זה לא יהיה הוא. ואז הגיח קול מרעיד ואמר: "ובכן, הנה החרדל, אבא." ויד נשלחה בינות לשני הזקנים והעמידה צנצנת מלאה חרדל על השולחן. ההורים בכו מרוב אושר. או כפי שסיפר קסטנר: "האם כבשה פניה בקרקע ושילבה ידיה. האב הגביה קומתו ליד השולחן, הפנה, על אף הדמעות שבעיניו, ראשו מתחייך, הרים זרועו, הנחית סטירה מצלצלת על לחיו של האיש הצעיר ואמר: אכן זה ארך זמן רב מדי, חסר לב שכמוך. שב!"

(מתוך: אריך קסטנר, 'התיש אצל הספר', 1965, הוצאת יזרעאל, תל-אביב)

הייתי לפני כמה חודשים בשוויץ הצרפתית; מכיוון שאני קורא גם בצרפתית קניתי שם כמה ספרים וזה היה אחד מהם. מדובר כאן במין פארסה על החיים הקרתניים בעיירה קטנטונת בצרפת. באיזור שבו מגדלים בעיקר גפנים ליין (בוז'ולה) עיקר העלילה הוא בקשר ל-מַשְׁתֶּנָּה שראש המועצה מחליט להקים במרכז הישוב ממש ליד הכנסיה... מַשְׁתֶּנָּה זו שהופכת להיות מיד סלע מחלוקת בין שתי קבוצות תושבים קודם כל הגברים ה"מתקדמים" שבאים להשתין בה להנאתם ולא תמיד זוכרים מיד לרכוס את מכנסיהם ולפעמים חושפים איזשהו איבר...
ובין המתפללים החסודים של הכנסיה שהן בעיקר נשים צנועות ובייחוד אחת מהן - בתולה מזדקנת שמנסה לארגן התנגדות נחרצת לכך דרך הכומר המקומי ו עוד גורמים בעלי השפעה בפוליטיקה המקומית... תוך כדי כך אנחנו מקבלים פירוט לא מחמיא של של דמויות מסוימות בעיירה עם הצדקנות כלפי חוץ. למשל הכומר הקתולי המקומי שכידוע אסור לו להתחתן מוצא את פורקנו המיני באופן קבוע בעזרתה של סוכנת הבית האדוקה שלו
אבל נוסע להתוודות על חטאיו בעיירה הסמוכה לכומר שם (שעושה בדיוק את אותו דבר מהכיוון השני...) או האשה הכי יפה בעיירה שכל הגברים באים לחנותה רק כדי להציץ בה ובעלה בטוח שהיא שומרת לו אמונים אבל גם לה יש סידור קבוע בעיר אחרת עם מאהב שבו היא עושה לו קרניים... העימות הזה מגיע לשיא אלים, בשעת התפילה בכנסיה ומאז הכל מתגלגל עד למחוזות האבסורד... יש קטעים מסוימים שמעט התיישנו בספר הזה שפורסם בשנות השלושים של המאה הקודמת אבל בסך הכל הספר מאוד קריא ולעתים גם מצחיק והוא הפך בצרפת לקלסיקה... הוא יצא דרך-אגב לפני שנים רבות גם בתרגום לעברית בשם "שערוריה בקלושמרל"

" כשישבתי אותו בוקר בהיר, משתומם למראה הכוח הרב שחלף לעיני. מבולבל מסאון מטס ציפורי-הפלדה, מרעש רכב- הברזל שחרש את הכביש, ומשתאה על הארגון המופלא, שלכד את שורות הצועדים והפכן לחומת-אדם רבת עוצמה, חלף הרהור חרישי בליבי:
כיצד הגענו לכך? כיצד החזיקו מעמד הדורות הראשונים ללא " ווטורים" ו" מיסטרים", ללא תותחנים מתניעים וכלי- רכב משורינים? הלא בודדים ומעטים היו ונשקם העיקרי- ולפעמים- גם היחיד- אומץ לב, אהבת מולדת וידיעת אופיו של העם השכן?"

אהבתי להיסטוריה היא סימן ההיכר שלי. גם כשלא ידעתי על קיומה של אהבה זו העבר הרחוק ריתק אותי.
המחשבה על ימים רחוקים איפשרה לדמיון שלי להרקיע שחקים. בכלל, הייתי ילדה שמאוד אהבה לדמיין והדמיון שלה עבד שעות נוספות ולכן לא הפתיע אותי שנמשכתי לקרוא ספרים עם ניחוח היסטורי.
החל מהאסופית, ג'יין אייר, גאווה ודעה קדומה, מי מבין את בטסי ועד אובלומוב ואבא גוריו. לאורך השנים האהבה שלי אל העבר, אל הלא נודע התעצמה ובלעתי בשקיקה כל פיסת מידע מעניינת ולא מעניינת תוך כדי הרהור פנימי: האם הייתי מסוגלת לחיות בתקופה כזאת או אחרת?
הייתי רואה עצמי כחלק מן הדמויות, מניחה את דמותי בנעליהן וחווה את החוויות שהן חוות בהנאה ובחשש גדול כאחד, עד לתומו של הספר.


בשלושת השנים האחרונות נחשפתי אל ספרים העוסקים בספרות העברית והאמת שהמעבר הזה מספרות מתורגמת לספרות עברית היה הדרגתי אך הצליח להפתיע אותי בכל זאת. עד לפני שש- חמש שנים מיאנתי בתוקף לקרוא ספרות עברית כי פשוט לא הצלחתי לדמיין את האירועים לנגד רוחי, את הדמויות, את המאורעות.
בשלב מסוים העקשנות הזאת נשברה ומצאתי את עצמי שואבת אל קרבי ספרות עברית. בין אם ספרי שירה או פרוזה.

האם להכביר במילים? עולם רחב נפרש בפניי ותחושת הפטריוטיות התעצמה. חשתי גאווה עזה על שהנני חלק מן העם הזה, חלק ממדינתנו היפה. ספרים אלה גרמו לי להכיר במדינה ובאזרחיה צד שלא הכרתי, טפח נוסף בהיסטוריה הישראלית.

ספר זה שהביקורת נכתבה בעקבותיו הוא ספר ביוגרפי- אוטוביוגרפי. הוא מביא ממקור ראשון את הסיפורים השונים על המתיישבים הראשונים ועל מקימי המושבות השונות שברבות השנים הפכו לערים מפותחות ולא ניתן להשוות בין מה שהן היו אז, אדמה צחיחה וטרשית לבין הערים היפות והמרשימות כיום.
הספר מחולק למספר נרחב של סיפורים שדרכם אנחנו מתוודעים אל האנשים המיוחדים שהקימו את אותן המושבות. אנשים שלא היה להם מה להפסיד וחשבו שבארץ יוכלו לבנות את ביתם בשלווה ושקט, הרחק מגילויי אנטישמיות ושנאה. אך דמיון לחוד ומציאות לחוד. בפועל מה שקרה היה שאותם אנשים שבאו להתיישב בארץ גילו שהתמונה שהעלו בדמיונם רחוקה שנות אור ממה שציפו וקיוו לו. נהרות זורמים ומפכפכים הפכו למדבר צחיח ולאדמה נוקשה. יערות עד שינו פניהם לאפרוריות מבהילה.
אם לא הייתם מכירים את ההיסטוריה של ההתיישבות בארץ לבטח הייתם חושבים שהם היו נסים כל עוד נפשם בם כמובן שהם לא עשו זאת. למרות השוני הגדול בין מה שחשבו לבין מה שהיה בפועל המתיישבים הראשונים החליטו להישאר ולהקים בתים ולהפיח חיים בשממה וכך היה, האשליה והשגעון קרמו עור וגידים- באמצעותה של עבודה קשה ורבת שנים וכמובן קורבנות לא מעטים- הוקמו היישובים הראשונים ואט אט נתמלאה לה הארץ.

הסיפורים בכרך הזה מתארים את הקושי, הכאב והשמחה בהקמת ההתיישבויות. אנחנו נחשפים אל מחלת הקדחת שרווחה ביישובים השונים וגדעה את חייהם של רבים. חלק מהמתיישבים הייתה להם אפשרות לעזוב הכול וללכת אבל ליבם לא איפשר לעשות זאת. הם פשוט לא יכלו לחיות עם המחשבה שהם ינטשו את מפעל חייהם שעמלו עליו זמן כה רב.
לצד הקשיים אנחנו נחשפים אל דמויות יוצאות דופן. חלקן מיסטיות ואגדיות ברושם שהותירו אחריהן. הבולט ביותר הוא דאדו אבו יוסוף, יהודי "בדואי" שהגיח יום אחד ביישוב ירוחם והחליט ללמד את המתיישבים הלכות שמירה. אבו יוסוף זה היה דמות חידתית שהילכה קסם על שאר המתיישבים בכריזמטיות ובכושר הלחימה המרשים שלו וכמובן- התעקשותו להשתמש אך ורק בנשק קר.
מלבד היותו לוחם מהמעלה הראשונה ידע גם לזמר זמירות ובאמתחתו החזיק באופן קבוע ספר שירים ערבי.

וכמובן, כפי שהגיח אל המושבה הצעירה כך גם נעלם, כלעומת שבא, כשעקבותיו אבדו ואין יודעים מה עלה בגורלו.

פעמים רבות כינו את המתיישבים הראשונים משוגעים מכיוון שחלקם עזבו בתים נוחים ונצמדו אל הרעיון שכרסם במוחם: ליישב את הארץ, להרגיש מהי עבודת כפיים ומגע האדמה המרגיע את עצביהם לאחר יום עבודה מפרך בעיסוקים שונים ומגוונים, משלחי יד רבים מספור.
צמד אנשים שהחשיבו אותם כמשוגעים לדבר היו שמואל לרר, שלמרות שגר בירושלים, גמלה ההחלטה בליבו לעבוד כל השבוע בבניית המושבה ואחר כך לשוב אל חיק משפחתו, בסוף השבוע. כמובן שאישתו לא ראתה זאת בעין טובה והחליטה שעל אפו וחמתו של בעלה היא ושבע עשרה ילדיה יצטרפו אל הבעל ויתרמו את תרומתם בבניית המושבה ופיתוחה של הארץ.
האיש השני הוא ברנדט שעזב בית נוח אף הוא והחליט לקחת עימו את אישתו ובנותיו, למרות הפצרותיה של האישה שהדבר יזיק לבנות מבחינה בריאותית.

הם מה שנקרא- הסתערו אל עבר המטרה בכל אונם. וכפי שכתבתי קודם לכן, שילמו על נחישות שגעונית זו מחיר יקר לא פעם, לא פעמיים ואף לא שלוש. ואף על פי כן, הם דבקו במטרתם. דבקות מעוררת השראה מחד גיסא אך אף מעוררת תהיות רבות על טיב בריאות נפשם מאידך.


בסופו של יום, בין אם הם הגזימו בדבקותם הכמעט אובססיבית והפראית בבנייתה של הארץ מאפס [ חלומות באספמיה היו מכנים את נכונותם] הם עשו שירות גדול לעם ישראל. הנחת היסודות איפשרה לתקומתה באופן סופי של מדינת ישראל.