קצת לפני גיל 30, כשהכרתי את מי שהפך ברבות הימים לבעלי, באחד הדייטים הראשונים שלנו, אמרתי לו חצי בצחוק-חצי בקצת פחות בצחוק שאני רוצה חבר כדי שבגיל 30 יהיה מי שישלח אותי לעשות צניחה חופשית לראשונה בחיי. הוא לקח אותי יותר מדי ברצינות וליומולדת 30 עשיתי את מה שהפך לדבר האמיץ ביותר שעשיתי בחיי. תכלס, היה כיף, אבל אני את האדרנלין שלי מעדיפה לקבל מדברים אחרים. וחוץ מזה, אדרנלין זה לחלשים. אפשר לחיות גם בלי זה, אם תשאלו אותי. וכל ההקדמה הזאת כדי להגיד שבתור פחדנית עם קבלות, קשה לי להבין אנשים שחיים מאדרנלין, או אנשים שמרגישים חיים רק במצבים של דופק מואץ וחוויות של כמעט מוות. אחד מאלה הוא ניב דרוקר, בחור שקראתי ריאיון איתו בעיתוני השבת לפני שבועיים. הוא קיבל את החיים שלו במתנה אחרי שכמעט הלך קפוט באחד הג'ונגלים של בוליביה, בריו מניקי. אבל הוא נשאר בחיים כדי לספר ולכתוב על החוויה הבאמת מטורפת ועוצרת הנשימה שעבר שם. כן, לפעמים החיים מספקים את התסריטים הכי מפחידים שיש. והריאיון איתו השאיר לי טעם של עוד אז קניתי את הספר שלו – ספר מרתק שקשה להניח מהידיים, בעיקר כי כל כולו מציאותי. ניב דרוקר נסע כמו צעירים רבים בגילו לטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה. הוא הגיע עם מטען של הרפתקנות ורצון לצאת ל"אקספדישן" – מקום שאף אחד לא היה בו לפניו. בבוליביה הפנו אותו אל שאול, בחור ישראלי שמכיר אותה כמו את כף ידו ויודע לייעץ לכל ישראלי הרפתקן שמגיע אליו. במשרד של שאול ישב עידן, עוד בחור ישראלי, מבוגר מניב בשנתיים, שרק חיכה שיגיע פרטנר הרפתקן כמוהו. שאול המליץ לניב ועידן לצאת לטרק בריו מניקי, נהר המניקי, בלב הג'ונגלים, מקום שאולי רק האינדיאנים המקומיים מכירים, וגם זה בספק. הוא הפנה אותם לבחור מקומי שיוכל לעזור להם ולקשר בינם לבין מדריך שייצא איתם לטרק. בסופו של דבר הם מצאו אינדיאני מקומי שטען שהוא מכיר את המניקי, והוא צירף לטרק גם את בן דודו. ביחד הם יצאו לטרק ששום תסריטאי לא יכול היה לחשוב עליו. הם נכנסו ללב הג'ונגל, הראות שלהם הייתה מוגבלת לכמה מטרים קדימה, הם נאלצו לפלס לעצמם דרך באמצעות המצ'טה, הדרך הייתה כל כך מסובכת וההתקדמות שלהם הייתה כל כך איטית עד שבשלב מסוים, המדריכים (שהתגלו כחאפרים מקצועיים שלא מכירים את האזור) נטשו אותם כדי להציל את עצמם והשאירו את ניב ועידן בלי מפה, בלי אוכל ובלי תקווה שיצליחו לשרוד. המניקי התברר כנהר סוער במיוחד עם מערבולות וזרמים תת-מימיים מטורפים שעובר בתוך קניונים ענקיים ובלתי עבירים, עם ראות כמעט אפסית. הם נאלצו להתמודד עם תולעים שחודרות לגוף ואוכלות אותו מבפנים, עם נחשים, תנינים וכמה התקפות של צרעות שחורות ואכזריות. הם כמעט טבעו, כמעט גוועו ברעב וכמעט הפסידו לאיתני הטבע. אבל בסופו של דבר כוח הרצון שלהם ניצח, וגם העובדה שמשלחת חילוץ של חברת הביטוח יצאה כדי לחלץ אותם לא הזיקה. קשה למישהי כמוני שכל קשר בינה לבין הרפתקנות מקרי בהחלט להבין את ניב ושכמותו. ועוד יותר קשה לי להבין איך למרות החוויה שעבר, הוא המשיך לטייל עוד כמה חודשים בדרום אמריקה. אבל הספר כשלעצמו מותח לכל אורכו, למרות שהסוף ידוע מראש, והסיפור הוא כאמור סוג של המציאות עולה על כל דמיון. אין ספק שהחוויה הזאת שעברו שני המוצ'ילרים היא החומר שממנו ספילברג יכול להרוויח הרבה כסף. בשורה התחתונה – ספר לא שגרתי ומומלץ.

כבר חשבתי שהשנה הזאת תסתיים בלי איזשהו ספר ראוי לציון. קראתי הרבה ספרים, רובם בסדר, כמעט אף אחד לא נשאר איתי. והנה הגיע הספר שהיה הטוב ביותר שקראתי השנה, ואחד הטובים שקראתי אי פעם. עד כדי כך. ספר מושלם, פשוט מושלם. תענוג צרוף. אני מדברת על "בני בולטימור" שכתב הסופר המחונן ז'ואל דיקר, אותו אחד שכתב עוד ספר שהפך לאחד המומלצים שלי, "האמת על פרשת הארי קברט". מרקוס גולדמן הוא סופר שמנסה לכתוב בלא הצלחה יתרה ספר על משפחתו. הסיפור מתחיל בשנת 2012 כשמרקוס עוזב את ניו יורק ושוכר בית במקום שקט ומבודד בפלורידה כדי לכתוב את הספר. אבל העבר לא מפסיק לייסר אותו, להציק לו, להטריד אותו. הוא שקוע בזיכרונות על המשפחה המפוארת שהייתה לו ואיננה עוד. מתחילת הספר ידוע שהיה איזשהו אסון שהיווה קו פרשת מים במשפחת גולדמן. מאז האסון חייו של מרקוס התפרקו, הוא איבד את אהבת חייו אלכסנדרה, והוא אמנם הפך לסופר מצליח, אבל המשיך להתרפק על העבר שהיה ואינו עוד. העבר הזה כלל את כנופיית הגולדמנים, מרקוס ושני בני דודו, וודי והילל. הילל היה בן דודו הביולוגי ואילו וודי היה נער מצוקה שדודיו של מרקוס אימצו לא רשמית למשפחה. מרקוס גדל במונטקלייר, למשפחה לא עשירה בלשון המעטה, בטח שלא יחסית לדודיו שחיו בבולטימור. מרקוס תמיד קינא, גם אם לא במודע, בחייו של הילל העשיר. הוא בילה עם בני הדודים שלו בכל רגע פנוי, יצא איתם לחופשות משפחתיות, הם היו חבריו הטובים ביותר ואנשי סודו, והוא גדל והתבגר ביחד איתם. ביחד הם טוו חלומות ותקוות ושאיפות, והעתיד של כל המשפחה ושל כל אחד מבני הדודים היה ורוד ומבטיח. ואז הגיע האסון שסיים את הכול. מרקוס מאשים את עצמו ומאמין שיכול היה למנוע את האסון. הוא לכוד במעגל של אשמה וגעגועים. הוא מנסה בכל כוחו לכתוב את הספר, אבל תמיד חוזר לאותו עבר שלא מניח לו. נקודת המפנה בכתיבת הספר של מרקוס היא מפגש מחודש עם אלכסנדרה, אהבת חייו בעבר וגם בהווה. המפגש איתה מספק לו השראה ומאפשר לו לחקור לגבי העבר המשפחתי שלו ולמצוא את הקלוז'ר שכל כך היה זקוק לו. מרקוס מגלה שההיסטוריה המשפחתית שלו מבוססת על הרבה שקרים, שכל שקר בתורו היה טריגר לאיזשהו כדור שלג, לאיזה אפקט דומינו, לאיזה אסון. הספר נכתב מנקודת מבט נוסטלגית של מבוגר שהיה רוצה לחזור להיות ילד, לחזור ולהתאחד עם בני הדודים שלו, "הגולדמנים", ולייסד מחדש את כנופיית הגולדמנים. מצד שני, כתיבת הספר שולחת אותו למסע מפוכח לגילוי האמת. קיים בספר ניגוד חזק מאוד בין העבר הכביכול מושלם, המפואר, העמוס בהבטחות לעתיד מושלם, לבין ההווה שהוא התנפצות כל החלומות. ז'ואל דיקר חושף לאט לאט את הזרמים התת-קרקעיים הקטנים מתחת לבסיס האיתן והיציב של המשפחה. כל פעם מתגלה עוד סוד ועוד סדק, עוד תפר שנפרם במארג הכביכול מושלם, והוא עושה זאת בכישרון אדיר, שואב את הקורא פנימה לתוך הדינמיקה המשפחתית, וכל פעם שומט עוד קצת את הקרקע מתחת לרגליה. סיימתי את הספר ממררת בבכי. איזה סיום מפואר לספר מפואר. כמו שכבר אמרתי, פשוט ספר מושלם שאסור לפספס!!!

בוקס בבטן, זו התחושה שמשאיר אחריו הספר הזה. גם מחנק, עצב גדול, מועקה. כבר שבוע עבר מאז שסיימתי לקרוא אותו, והוא עדיין לא יוצא לי מהראש, מטריד ומציק. הספר הזה ישב על מדף הספרים לקריאה שלי וחיכה לתורו. בתחילה קצת חששתי ממנו בגלל הנושא הטעון. אחר כך הייתי בהיריון ולא רציתי להציף את עצמי במחשבות שספר כזה יכול לעורר. ולפני שבוע אזרתי סוף סוף אומץ. אפשר להגיד על ספר כזה שנהניתי מהקריאה שלו? האמת שנהניתי מאוד. ליונל שרייבר היא סופרת מחוננת ואחת הטובות שקראתי בחיי. הכתיבה שלה מושכת כמו מגנט. התאהבתי בה עוד ב"עד כאן" ועכשיו, אחרי שקראתי את הספר הזה, אני סוג של מעריצה אותה. לא הרבה סופרות היו מסוגלות להוציא תחת ידן ספר כזה בגלל הנושא הכל כך טעון ובגלל שהוא רחוק מלהיות "פוליטיקלי קורקט". הספר נפתח בהקדשה של ליונל שרייבר לבן זוגה: "לטרי, תרחיש אימים אחד שלמרבה המזל, לא התממש במהלך חיינו המשותפים". הספר הזה הוא הרבה יותר מכל תרחיש אימים. יצר האדם טוב מנעוריו? לא במקרה של קווין, בנם של אווה ופרנקלין. אבל מה קדם למה? אולי העובדה שאווה חצ'טוריאן מעולם לא רצתה להיות אימא גרמה לה ללדת בן שקשה עד בלתי אפשרי לאהוב אותו? בן שיומיים לפני יום הולדתו ה-16 מבצע טבח בבית ספרו, טבח שמונע מכל כך הרבה שנאה, טבח שמתוכנן לפרטי פרטים באכזריות ובציניות שרק הוא מסוגל להן, טבח שהוא לא מביע עליו לא חרטה ולא צער. האם כל זה התחיל כי אווה לא רצתה להיות אימא? אבל בסוף היא הפכה אימא לתינוק ששניות ספורות אחרי שיצא לאוויר העולם סירב לינוק ממנה, תינוק שהטיפול בו וההתמודדות איתו היו קשים מנשוא, תינוק שבלתי ניתן ליצור איתו את הקשר הטבעי שקיים בין אם לתינוקה, תינוק שניצני הרוע החלו לנבוט אצלו בגיל רך, תינוק שהפך לילד חכם ובוגר מכפי גילו שמתח את הגבולות וניסה להרע ולהכאיב. הולדתו של קווין גרמה לקרע הולך וגדל בין אווה לפרנקלין. אווה ראתה בו רוע ואכזריות ולא הצליחה לסלול את הדרך אל לבו, בעוד שפרנקלין סגד לקווין ולא היה מוכן לייחס לו את התכונות שאווה ראתה בו, וכך הם הלכו והתרחקו. הספר כולו הוא מכתבים שכותבת אווה לפרנקלין, בעלה, כאשר קווין כבר נמצא בבית הסוהר, מרצה את עונשו. המכתבים מגוללים את השתלשלות העניינים וכוללים וידויים עצובים וכנים עד כאב של אימא לבן פסיכופת שמנסה להבין מה השתבש ואיפה הכול התחיל, אימא שלא מגלגלת את האשמה הלאה אלא מסתכלת בצורה מאוד מפוכחת על חלקה בעניין, אימא שלא הייתה מסוגלת לאהוב את הבן שלה. אמנם סוף הספר ידוע מראש, אבל הוא עדיין עוצר נשימה, מפתיע ומטלטל, אחד הסופים הטובים והקשים שקראתי אי פעם. כבר כתבתי בעבר על ספרה הקודם של ליונל שרייבר, "עד כאן" שהוא לא מומלץ למי שמחפש ניקוי ראש. זה "אנדרסטייטמנט" במקרה של "חייבים לדבר על קווין". הוא לא מנקה את הראש כי אם ממלא אותו במחשבות טורדניות. אבל זהו ספר שלטעמי הוא חובת קריאה של סופרת מעולה ואמיצה.

חכם סיני אמר שנישואים הם עבודה קשה. צריך לתחזק, לטפח, לחדש ולרגש. ושגרה היא האויב של הרגש. על אחת כמה וכמה כשנכנסים ילדים לתמונה. איך אפשר לשמר את אש הזוגיות בוערת ועוצמתית כשהשגרה המעייפת נותנת את אותותיה, ואותן תכונות שכל כך אהבת בבן הזוג הופכות להיות אלה שמהן את סולדת. יעל אלדר, גיבורת הספר, עוברת תקופה לא פשוטה בחיים. היא מדגדגת את גיל 40, מנהלת חיי נישואים שקטים ורגועים מדי עם בועז. יש להם בן ובת. היא המפרנסת העיקרית, עורכת של מדור הלייף סטייל בעיתון יומי. בעלה פרילנסר לעת מצוא ובעיקר "עקר בית". היא עסוקה בפרוייקט צדדי שנקרא "זוגות בזיג-זג", מראיינת זוגות ומנסה לברר מה גורם להם להישאר ביחד כל כך הרבה זמן. מתעסקת באהבה כל הזמן, אבל בחייה האישיים, האהבה הפכה לדבר מובן מאליו וזניח. ואז מפציע בחייה דרור פלג, יבואן יין נהנתן ופלרטטן. היא נמצאת בדרכה לשבוע האופנה בניו יורק ופוגשת אותו במטוס. שיחת החולין והחלפת כרטיסי הביקור הופכת למפגש לילי, והמפגש הלילי הזה מוליד רומן שממשיך גם לאחר שהם חוזרים לארץ. במקביל, היא חווה משבר בחיים המקצועיים שלה. זו תקופה שהעיתונות הכתובה נאבקת להרים את הראש מעל המים, העורך בעיתון מתחלף בילדון צעיר ותאב פרסום והיא תוהה לגבי העתיד שלה. משבר גיל ה-40 מכה ביעל בכל החזיתות והחיים שלה מתחילים להתפרק. היא מוצאת את עצמה מאוהבת כמו בת עשרה, מקנאת, משקרת לכולם ומוכנה לשרוף את כל הגשרים. עד הסוף הבלתי נמנע... לאחרונה אני קוראת הרבה ספרים שהם "נשיים" באופיים. אני מניחה שזה ספר שנשים רבות עשויות להתחבר לרעיון שבו. לגבי גיבורת הספר, יעל אלדר, אני בספק. לא אהבתי את האופן שבו היא הוצגה; היסטרית, אפילו פתטית, בכיינית, דרמתית. היה לי קשה מאוד להזדהות איתה. בעיקר רציתי להגיד לה: "אולי תתאפסי על החיים שלך כבר, לפני שאת מאבדת את כל מה שחשוב לך...?" ענת לב-אדלר שכתבה את הספר היא עיתונאית ב"ידיעות אחרונות". היא כתבה בעברה ספרי הדרכה, אבל זה הרומן הראשון שהיא כותבת. אלמלא קראתי ריאיון איתה בשבוע שעבר, הייתי בטוחה שיש בספר הזה אלמנטים אוטוביוגרפיים, אבל היא הדגישה בריאיון שהכול פרי דמיונה הקודח. אני חייבת לציין לגבי הסגנון שבו נכתב הספר, שמשהו שם היה לי מוזר מאוד. עד אמצע הספר לערך השפה הייתה קולחת, זורמת, משלב לשוני נחמד, לא עברית גבוהה מדי ובטח שלא נמוכה מדי. בחצי השני של הספר, ובעיקר בכל מה שנגע לסצנות המין שיש בו, המשלב קפץ בכמה רמות, השפה הפכה להיות מלאה בדימויים ובעברית בומבסטית ויומרנית. חוסר האחידות הזה צרם לי מאוד. מצד שני, זה לפחות אפשר לי ליהנות בחצי מהספר. זה לא שסבלתי מהחצי השני, אבל הוא פחות זרם. היו הרבה מקומות שבהם באמת שלא הבנתי למה הסופרת בחרה להשתמש במילים שהיא בחרה בהן, במקום להגיד את הכול בצורה פשוטה וברורה יותר. מעבר להערה הלשונית הזאת, ולמרות חוסר ה"זרימה" של החצי השני של הספר, חיסלתי אותו די במהירות. הוא "סיפק את הסחורה", אם אפשר לכנות זאת כך. הנושא מעניין, הזכיר לי קצת את "אשת איש" של שלי יחימוביץ' - בגידה מנקודת מבט של אישה שמוכנה להחליף שגרה נעימה ושקטה ברומן סוער ומסוכן. בסיפור משולב סיפורה של הסבתא רבתא של יעל, ננה ג'ולייט, שמתובל בהרבה ערבית עירקית ומוסיף נופך מיוחד לסיפור. בסופו של דבר נהניתי מהספר. לאחרונה שמעתי שסטטיסטית נשים בוגדות יותר מגברים. אז הספר מתיישב טוב עם הסטטיסטיקה. בשורה התחתונה - ספר לנשים, על נשים, על משבר גיל ה-40 הנשי, על פשרות, ויתורים והשלמה.

לפני יותר משנה, באוגוסט החם והלח, הייתי עסוקה בעריכת ריאיונות למשרת מטפלת עבור טל שלי, שהיה אז בן שלושה חודשים. הבית שלי היה נראה כמו תחנת רכבת, אחת יוצאת ואחת נכנסת. כאימא שכבר הספיקה לחוות חופשת לידה אחת ארוכה, נקרעתי בין הרצון שלי להחזיר לעצמי קצת את החיים ולהתעסק פחות בלוגיסטיקה של תינוק, לבין רגשות האשם האימהיים הטבעיים מאוד. לשמחתי ולמזלי אני עובדת מהבית כך שבכל מקרה הייתי שם כדי לראות אותו במשך היום ולבחון מקרוב את המטפלת שנבחרה. וזו הייתה הקדמה לספר שפשוט קרע אותי לגזרים. אין לי מילים אחרות לתאר זאת. הוא השאיר אותי ללא מילים וללא נשימה. בסופו של הספר פרצתי בבכי. זה הזמן להוסיף אזהרת תוכן קשה. קראתי בחיי ספרים קשים ומטרידים, כדוגמת "מוכרחים לדבר על קווין", אבל הספר הזה משאיר להם אבק. אולי כי זה באמת תסריט האימים והבלהות של כל הורה. הספר נפתח במותם של שני ילדים קטנים, כבר מתכון לספר עוכר שלווה. לאט לאט מתבהרת התמונה ומתגלות נסיבות מותם. זהו מעין "חיזור גורלי" רק שאת תפקידה של גלן קלוז מגלמת לואיז, מטפלת בגיל העמידה, חסרת אמצעים, דיכאונית ומסכנה. לואיז מתקבלת לעבודה (עם המלצות חמות מהמעסיקים הקודמים) אצל מרים ופול, לאחר שמרים מחליטה לחזור לעבודתה כעורכת דין. לואיז הופכת להיות קרן האור שלהם. אט אט היא משתלטת על הבית, נושאת בעול של כל משימות תחזוקת הבית, מטפלת בילדים במסירות, דואגת לאפשר להוריהם זמן פנוי, יוצאת איתם לחופשה ולעתים גם ישנה אצלם. לואיז מצליחה להחיות את הזוגיות של מרים ופול, אחרי שהתקשו לתמרן עם שני ילדים קטנים. אבל מרים ופול הם זוג אמיד עם ערכים ותפיסות שונים מאוד מאלה של לואיז, דבר שיוצר התנגשויות בין בני הזוג ללואיז. וכשמרים מתחילה לתהות על קנקנה של לואיז, זה כבר מאוחר מדי והם חצו את נקודת האל-חזור. לואיז כבר הפכה תלויה לגמרי במשפחה, וברגע שהיא מרגישה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים, היא בוחרת לבצע מעשה נואש ובעל השלכות נוראיות. הספר הזה, קשה ככל שהיה, לפת אותי ולא שחרר. לא יכולתי להניח אותו מידיי. כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר בכזו מהירות ו"הנאה". הספר העביר אותי מנעד שלם של רגשות והפליא לתאר את מערכת היחסים ההרסנית שנרקמת בין המטפלת לבני המשפחה. הדמויות בספר מאוד חיות, עגולות, שלמות. הכתיבה של לילה סלימאני מופלאה וקולחת. קל להבין כיצד הספר הזה זיכה אותה בפרס גונקור ליצירה הטובה והמקורית ביותר. ספר מעולה ומומלץ מאוד, גם אם מטלטל והופך קרביים. מניחה שכבר השתמשתי בביטוי הזה בעבר, אבל הוא מקבל משמעות חדשה אחרי קריאת הספר הזה.

לא עשיתי טיול של אחרי צבא, לא טיול קלאסי כזה של טרקים בדרום אמריקה או חיפוש עצמי בהודו. אני קצת פחדנית וקצת (הרבה) מפונקת, ותכלס מעדיפה סיבוב שופינג עירוני על פני התמודדות עם טבע, חרקים ומחלות אופציונליות. מצד שני, אני מודעת לכל מה שאני אולי מפספסת, ולכן מאוד נהנית לקרוא על זה. גם זו דרך לטייל במקומות. "נהר הפלאות" של אן פאצ'ט, מעבר לנושאים האתיים, הרפואיים והאנתרופולוגיים שהוא עוסק בהם, גם לקח אותי למסע לברזיל, ליערות הגשם ולאמאזונס המסתורי. וזה היה מסע נפלא שאפילו לא התלוו אליו עקיצות יתושים, לחות בלתי נסבלת ותנאים כמעט בלתי אפשריים. הספר הזה עושה את מה שספר טוב צריך לעשות – לוקח אותך למקום זר והופך אותו למרתק עד כדי כך שאתה לא רוצה לעזוב (לא פיזית, כמובן…) ד"ר סינג, פרמקולוגית שעובדת בחברת תרופות במינסוטה, מוצאת את עצמה נאלצת לנסוע לברזיל, לג'ונגלים של האמאזונס, כדי לחפש רופאה ומורה לשעבר שאמורה לפתח תרופה מהפכנית עבור החברה. נשות שבט הלאקשי שמתגוררות על גדות האמאזונס הן נשים מזן מיוחד: הביציות שלהן לעולם אינן מתיישנות ואינן נגמרות, והן יכולות להיכנס להיריון גם בגיל 70. חברת התרופות מנסה למנף זאת לטובתה ולפתח תרופה שתחולל מהפכה בטיפולי הפוריות. ד"ר סוונסון, הרופאה שנשלחה מטעם החברה לאמאזונס, נמצאת שם כבר כמה שנים, אבל הקשר איתה אבד. ד"ר סינג אינה המועמדת הטובה ביותר לנסוע לשם, אבל עמית לעבודה, אנדרס אקמן, כבר נסע לשם לפניה ומכתב שהתקבל דיווח על מותו שם ממלריה. אלמנתו מפצירה בד"ר סינג לנסוע והיא מתרצה. הנסיעה שלה היא מרתקת ויוצרת סיפור ודמויות חד-פעמיים. הסיפור הזה מוציא את הקורא מגבולות המוכר, מבלי לגלוש למחוזות הפנטזיה. הספר רווי במסתורין, הרפתקאות ומדע. הסיפור מרתק ושואב אותך החל מהמשפט הראשון. הכתיבה כל כך מלאת חיים, צבעונית וציורית, עשירה ובלתי נשכחת, ובפרט תיאורי הטבע שבה. והסגנון של אן פאצ'ט זורם, קצבי ומהנה. נמשכתי למורכבות של המסתורין הרפואי במעמקי הג'ונגל. התיאורים של פאצ'ט המחישו לי את החיים באמאזונס ואת מאבקו של אדם זר להסתגל לנסיבות הבאמת קיצוניות שם. יש שיגדירו את קצב הסיפור כאיטי, אבל הקצב בהחלט מתאים ומעביר את התחושה של חיים במקום חדש, שעות וימים על שפת הנהר האינסופי וקולות בעלי החיים, החיים ללא שעונים והשגרה היומיומית העצלה שמנוגדים לחיים המערביים. האתיקה האופפת את המחקר הרפואי היא מורכבת, וחבל שלא היה לה ייצוג גדול יותר בין דפי הספר. הספר מעורר שאלות אנתרופולוגיות קלאסיות: כיצד הנוכחות של זרים משפיעה על התרבות המקומית? האם אנשים מבחוץ צריכים להתערב במצבים שבהם ידע או כישורים "מערביים" עשויים לשנות את התוצאה? חבל שפאצ'ט לא הרחיבה בנושאים האלה. הבעיה הכמעט יחידה עם הספר הזה היא הסוף, שעמד בניגוד לקצב הנעים של כל הספר. הסוף הרגיש לי נמהר מדי, והסיפור הסתיים בצורה פתאומית ואפילו תמוהה למדי. זה כמעט הרגיש כמו מעין מדיטציה נעימה שאתה שוקע בה ומישהו מוציא אותך ממנה בחדות. אבל מעבר לכך, ספר מרתק שמומלץ בחום!