#
שני הספרים האחרונים שקראתי הגיעו לרשימת ה"לא שווים ביקורת". האחד בגלל בנליות ממאירה, ספר שלא היה לי משהו לא לעוס להגיד עליו, השני הפיל עלי כזה שיעמום, שלא הצלחתי לקרוא ברצף יותר מחצי שעה. הגיע הזמן לספר אמיתי, כמו שתובע ידידי שכאן. ואיזה ספר יותר אמיתי מ"הלב" של דה אמיצ'יס? סיפור שיצא לאור ב 1904 באיטליה שחוברה-לה-יחדיו לא מזמן. הגיבור, אנריקו בן ה-13, שגר בטורינו שבצפון איטליה, כותב יומן על שנה בחייו.

הספר מלא בכל טוב. רגשני למוּת, כמו שרק האיטלקים יודעים. עמוס בפטריוטיות ללא מרכאות, כמו שהעם שגידל והעריץ את מוסוליני אהב. מלא ביחס חומל לחסרי המזל החיים בעוני, בתנאי שאלה ידעו להעריך את מה שהם מקבלים מאלה שגורלם שפר עליהם, וינשקו בלי טינה את ידיהם של הנדיבים.

איטליה הפכה "איטליה" רק באמצע המאה ה-19. לפני כן היא היתה אוסף של נסיכויות ורוזנויות (וותיקן אחד...) שעברו מיד ליד בזכות רעבונן של שכנותיה לעוד ועוד שטח והשפעה כמיטב האימפריאליזם האריסטוקרטי במאות הקודמות. ליבי עם הילדים האיטלקים, שצריכים ללמוד את הבלגן הזה בתור ההיסטוריה של עמם. האיטלקים לא הצטיינו במיוחד בקרבות, גם לא בבחירת צד להילחם איתו. אך אין כמוהם בבניית נראטיב של גבורה, בו דמויות מופת לאומיות כמו גריבלדי וויקטור אֶמָנוּאֶלֶה, משפיעות על חינוך הנוער. דה אמיצ'יס מרבה בסיפורי גבורה ופטריוטיזם, שגיבוריהם הם ילדים שמעדיפים את מולדתם על עצמם ומשפחתם. בין לבין הספר מקפיד על הטפות חינוכיות לערכים חיוביים.

הספר כולל מה שכתב אנריקו בכל חודש, החל מ17 באוקטובר, היום הראשון ללימודים, וכלה ב10 ביולי, שהוא יום הלימודים האחרון. בכל חודש יש "סיפור החודש" שמספר המורה לתלמידיו, שבמרכזו ילד שעושה מעשים שלדעת הסופר ראויים לחיקוי. בין הסיפורים גם הסיפור הידוע לכל "מן האפנינים עד האנדים", בו מרקו בן ה-13 נוסע מאיטליה לארגנטינה לחפש את אמו שאבד איתה הקשר. על הדרך נפרשת איטליה של התקופה. המון עוני, המון אנשים (ונשים) שהפכו מהגרי עבודה בארצות עשירות יותר (כמו אימו של מרקו). ילדים צעירים שעובדים בעבודות מפרכות, כדי לסייע בפרנסת משפחתם. אנשים – בעיקר נשים – חולים ומתים בגיל צעיר יחסית והרמז שרומז הסופר לקוראיו הוא, שלבם הטוב והאוהב לא עמד להם וויתר בקרב על החיים.

"הלב" מדגיש ערכים שאף אחד לא ירצה להתווכח איתם: יחס חיובי לחלשים, חברות אמיצה גם כשאתה בכתה ז', כבוד למורים (חשדתי, בטעות, שדה אמיצ'יס היה מורה. למעשה הוא היה תוצר של חינוך צבאי וחיל תקופה מסויימת) וגם כמה ערכים שנראים היום מוזרים: מי שנולד עני צריך להתייחס בכבוד אל הטובים ממנו, תחנונים יכולים להביא לך פרוסת-לחם אם תדע איך לגעת בליבו של הנדיב ודברים דומים.

הספר חביב ואנכרוניסטי. מתאר תרבות שסיימה את דרכה, לטוב ולרע ממש מזמן. חלק מ"סיפורי החודש" שהופיעו בו מצאו את דרכם לסדרות טלוויזיה ונראה שהיפנים הצליחו לבטא הכי טוב את הרגשנות של דה אמיצ'יס. די מפתיע, כשחושבים על זה.

שאפו לכנרת רוזנבלום על הספר הזה. על הרלוונטיות שלו, על כל מה שהוא, וכן, גם על מה שפחות טוב, ועוד אחזור לזה.

משפחת בן טובים היא מה שנקרא מלח הארץ. שלושה דורות מפתח תקוה שהחלו את דרכם העסקית מכמה עצי פרי הדר, והלכו והתרחבו והסתעפו לעוד ועוד תחומים. תשתיות, נדל"ן, פיתוח ובינוי, ועוד ועוד. את השושלת התחיל איציק הגדול, וכשביקש את ידה של פנינה, קיבל לא רק את ברכתו של אביה, אלא גם את ההון הראשוני, זה שיהיה הבסיס לחברה שהקים, חברת אטלנטיס. שלא כמו היבשת האבודה, חברת אטלנטיס תמיד בתנופת צמיחה, ופניה תמיד קדימה ולמעלה. לאיציק ופנינה נולדו שלושה בנים: יהודה, עודד, וגידי. וזה האחרון, תמיד היה האחר, השונה. תמיד היו התלחשויות לגביו, עד שבעיצומה של מלחמת לבנון עלה על מטוס והשתקע בלונדון. לא חזר מאז, ומת שם בגיל יחסית צעיר. כעבור כמעט שלושים שנה תופיע בחורה צעירה עם תיק גב, ורצועה המחזיקה כלב אימתני, ועל צווארה שרשרת עם מפתח. זה המפתח למחסן הבנוי על הגג בחברת אטלנטיס. המחסן שהיה שייך לגידי, ואף אחד לא נכנס לשם מאז עזב. הצעירה מציגה את עצמה כאליס, בתו של גידי.


האחים בני טובים עדיין לא יודעים שהמפתח הזה יפתח לא רק את המחסן שעל הגג, הוא יפער סדק במשפחתיות שלהם, ויערער אותה מהיסוד.


רוזנבלום כתבה (וכל כך יפה ומוחשי) על שלושה דורות, על העברה בין דורית, על משפחה ומשפחתיות. על ההבדלים בין הדורות: הדור השני שנולד אל תוך הייחוס המשפחתי שכבר היה בנוי, אל תוך העושר, וידע לא רק לזהות מאיזה צד מרוחה החמאה, אף ליקק אותה בתאווה ונהנה ממנעמי החיים שהביאה איתה. בני טובים אוהבים את המשפחתיות שלהם הדוקה וצמודה. אם זה בחברה, וגם בביתם שנקרא הנחלה, שהיא שטח רחב ידיים ובו בנויים כמה בתים, כשבכל בית מתגוררת משפחה. הסמיכות הזו ניכרת גם בכתיבה של רוזנבלום. במשפטים צפופים, כמעט ללא מרווחים, אבל יש משהו סוחף בצפיפות הזו, ומצאתי עצמי נשאבת למשפחת בן טובים ורציתי ממנה עוד ועוד.

#
טאנה פרנץ' היא סופרת מחוננת שכישרון הכתיבה שלה מרשים מאד. כמו גלברייט היא שייכת לסופרים הכותבים ז'אנר של "רומנים עם מתח". להתייחס לספריה כאל ספרי מתח בלבד (ולהתלונן שהם לא ממש מותחים) זו החמצה. היא מספרת סיפור מרובד, עם מתח, דרמה, ועוד משהו, שלמען הנוחות אקרא לו גורם מקשר. זה דבר, שמאחד את כל הסיפורים והופך את העלילה לשלמה, גם כשהסיפור, כמו הסיפור הזה, הולך לכיוון של היפרדויות, פירוק השלם לחלקיו ותתי-חלקיו.

המספר והגיבור בסיפור הזה הוא טובי, איש יחסי ציבור במוזיאון, צעיר בשלהי שנות העשרים שלו, מוצלח ומצליח, שתמיד הרגיש – וצדק – בר מזל. הוא נאה, חכם, חברותי שאינו מבזבז את זמנו וזכרונו על זוטות שהוא לא יכול או רוצה לשנות. מוצאו ממשפחה "מסודרת", מלוכדת ופריווילגית שאיפשרה לו להנות ממזלו הטוב. כשהוא נופל קורבן לשוד אלים – הוא נתקל לראשונה בחייו במצב איתו הוא לא מצליח להתמודד, של פגיעה בגופו ובדימויו העצמי, ערעור על היותו "בר מזל" כמו שתמיד חשב.

פרנץ' מדגישה את הפער בין מה שחושב אדם על עצמו, למה שחושבים עליו אחרים. יש פה תיאור מעורר השתאות בדיוקו, של התנהגות אחרי פגיעת ראש. התערובת המבלבלת של תפישה שונה של המציאות, מעורבת בחרדה שאי אפשר להרגיע ובתגובות לא קוהרנטיות, יחד עם גוף שבור שבעליו מתבייש בו. פרנץ' בוחנת גם ביריונות, תכונה מאוסה שמתבטאת באופן שונה אצל אנשים שונים ופרנץ' טוענת שגם מי שאינו נוטה לבריונות יכול לאמץ אותה במצבים מסויימים ואף להפיק ממנה הנאה ושחרור.

לאורך הקריאה של הספר הארוך – 511 עמודים – לא חשבתי שצריך היה לערוך ולקצר. גם לא בחלקו הראשון שהאריך בהנחת התשתית לסיפור. אהבתי והתעניינתי עד... שפרנץ' כתבה פרק שעסק ב"מה קרה אחר כך". יש קוראים שאוהבים לדעת מה קרה אחרי שעיקר הסיפור סופר, אני מעדיפה להמשיך את הסיפור בעצמי. הפרק, כמו כל הספר, כתוב נפלא אבל לדעתי הספר היה טוב יותר בלעדיו.