בגדול, אהבתי. כמה כיף לטוס במנהרת הזמן אלפיים חמש מאות שנים אחורה ולדמיין איך בדיוק התגלגלו האירועים ההיסטוריים של אותה תקופה, בסיפור הנקודתי על אסתר המלכה, מרדכי היהודי והמלך אחשוורוש שהתדמית של השיכור מסיפור המגילה דבקה בו. הסיפור כאן די נצמד למקורו במגילה וזאת יאמר לזכותם של שתי המחברות המוכשרות.
בעיניי, הבונוס הגדול מהספר הוא השמות והביטויים הפרסים ושחזור די אמין של חצר המלוכה באותה תקופה מה גם שחלק מהדמויות הן דמויות אמיתיות. יישר כוח לד"ר תמר עילם גינדין ולמעיין אשכולי על ההשקעה הרבה בספר. בהצלחה עם הספרים הבאים בסדרה ובכלל.

הספר נכתב על אחד הנושאים היותר מעניינים אותי, לפחות : ברוריה התנאית האלוהית שהייתה יחידה ומיוחדת בדורה. רפאל כהן מביא את סיפורה של דמות נערצת ומעוררת השראה של אישה שעסקה בלימוד תורה ובהנחלתה לאחרים בעולם שבו גברים נהגו בדרך כלל ללמד תורה.
ברוריה התנאית הייתה בתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון ואשתו של רבי מאיר בעל הנס, שניהם חכמים שחיו במאה ה-2 לספירה. בני תקופתה קיבלו אותה ואף חלקו לה כבוד רב על חוכמתה, למדנותה ופועלה אבל דורות מאוחרים יותר בעיקר יהודים מומרים למיניהם, בהשפעת הנצרות הטילו בדמותה ובמעשיה דופי ואף הכפישו והמציאו עליה סיפור שלא היה ולא נברא. המחבר דואג להפריך את הטענות המאוחרות הללו על ידי ציטוט ממקורות ראשוניים והוכחות שכל ההשמצות עליה היו מזימה של נוצרים להכפיש נשים למדניות ובקיאות בתורה.
עד שסוף סוף ישנה אישה שבקיאה בתורה ובמשנה וגם מלמדת תלמידים במקום להעריך אותה ואת מעשיה, באים זדים ומתנכלים לה ולמשפחתה ומאוחר יותר ממציאים עליה סיפורים מצוצים מהאצבע.
הסיפור על ברוריה כתוב בספר או אולי עבודה אקדמית של מר רפאל כהן שיסלח לי אם אינני מדייקת בהגדרתי את מהותו של התוכן הנ"ל וטוב שמישהו מקדיש מזמנו וידענותו על דמות חשובה ומעניינת מההיסטוריה הדי רחוקה שלנו ( 1800 שנים ) שלפעמים מופיעה בכמה גרסאות. לרוב היסטוריונים ואנשי אקדמיה מתייחסים ומתרכזים יותר בגברים שהיו מנהיגים וגדולים בתורה אבל ברוריה הייתה יוצאת מן הכלל בתקופתה ומבחינה דתית רוחנית גם בתקופתנו.
התודה למר רפאל כהן על הדמות והנושא שהביא לידיעתנו ועל התיקון שעשה לסיפורה וחייה של ברוריה התנאית.

אין לי חתול בבית, גם לא כלב או כל חיית מחמד אחרת אבל אילו הייתה לי, הייתי רוצה שתהיה כמו "ברוטוס", חתול הכשף של אייבי ויילד המכשפה הכי עצלנית ever.
ולמה דווקא חתול מכושף ולא לאמץ חתול אשפתות קטן ולהציל אותו מגורל של שיטוט בין הפחים לקושש שאריות אוכל שנזרקו על ידי שכני הבניין או נשמות טובות שדואגות להניח בצד (לא משנה איפה) קעריות אוכל ( יותר נכון צלחות חד פעמיות) עם שאריות החמין של שבת, למען רווחתן של חתולי השכונה ?
ובכן, אין מה להשוות בכלל את חתול הפח השתקן והמתרפס שלפעמים מיילל בלילות בקולות מעצבנים ל"ברוטוס" השמנמן, יהיר, ציני ורעב תמיד, הפותח את פיו לא רק כדי לקבל טונה או חטיף חתולים או כדי לאיים, לנשוף, לנדנד: "אוכללללל" אלא גם לדבר, כן בדיוק, ולא רק ב'חתולית' "מיאו" אלא בלשון בני אדם, כמוני וכמוכם.
חתולנו הנחמד יכול להוציא מפיו נאומים בשפת אמו של שייקספיר מצוחצחים ומבריקים לעילא שלא יביישו פוליטיקאי משופשף בכנסת או יותר נכון בפרלמנט הבריטי.
מצד שני הוא יכול לקרוא בשם חיבה אוהב לבעלת הבית המכשפה הבלונדינית-מתולתלת והמטורפת על כל הראש שלו "כלבה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) ו"איש טוב" לבן הזוג החתיך, קוסם מושלם שלה.
אם עדיין לא השתכנעתם לאמץ חתול מכושף ורעב-תמיד, זה בסדר. תמיד אפשר להשיג את הטרילוגיה "מדריך העצלה לקסם", לקרוא ולהתענג על שלל הדמויות המופיעות שם, שהן בעיקר מכשפים עם "רשיון" או בלי, ליהנות מדיאלוגים שנונים, ציניים ומצחיקים להפליא ועל הדרך לפתור בעיות של "שחור" (במרוקאית צחה) ושלל קסמים רעים וטובים.
הספרים הנ"ל רעננו לי את ראשית הקיץ הבא עלינו לטובה וקראתי אותם במהירות האור כמעט. 3 ספרים ב-3 ימים.
לאוהבי פנטזיה ולא רק.

ויה ג'מיטו/דומניקו סטרנונה

את הכתיבה של סטרנונה הכרתי מ-3 ספרים קודמים שלו שקראתי : שרוכים, תעלול, שבועת אמונים ואהבתי את הכתיבה והסגנון. סטרנונה נוהג להתמקד ביחסי קרובי משפחה : בני זוג, הורים-ילדים, בין חברים אבל לא יותר מדי. למעשה, סטרנונה מתמחה ביחסים גרועים ביותר בין הורים לילדים וסביב הנושא הכאוב והדומיננטי הזה שהשפיע על ילדותו, נערותו ובעצם על כל חייו.
המספר סוקר את חיי הוריו, היכרותם, נישואיהם, ילדיהם, עיסוקם, ומשפחותיהם והכל למעשה, דרך עיניו ובעיקר מפיו של אביו: פדריקו.
לדומניקו (מימי) הצעיר היה ביש המזל להיוולד לאב דומיננטי, קשקשן חסר תקנה, אגוצנטרי עם הפרעות אישיות קשות והתפרצויות זעם ואלימות הן פיזית והן מילולית שפגעו בכל הסביבה, ולאימא כנועה וצייתנית המשתדלת לרצות את בעלה הרגזן והאלים בכל דרך אפשרית ובכל זאת חוטפת ריקושטים בעיקר מכות והאשמות פראיות על דברים שלא היו מעולם.
פדריקו סטרנונה, יליד נפולי, עבד כמנהל רכבות אבל היו לו שאיפות של אמן, ליתר דיוק, צייר מתוסכל. מצד אחד הוא התפאר והשתחצן בכך שהוא אחד הציירים הדגולים שקמו לעולם ומצד שני הוא האשים את כל הסביבה בכישלונות שלו להפיק מתחביבו האובססיבי ממון והכרה בינלאומיים.
כאמור, הילד, מימי, הושפע מדבריו והרצאותיו הטרחניות והבלתי פוסקות של אביו והשתדל לרצות את אביו בעל המזג האלים והמתפרץ אבל כל ההתנהגות ההפכפכה, מלאת ההתרברבות העצמית של אביו והשקרים שסיפר לאחרים ובעיקר לעצמו, המאיסו את אביו עליו והוא אף חשב בתור נער, לרצוח את אביו וזה לא בגלל תסביך אדיפוס : )
סטרנונה משלב בסיפור על תולדות משפחתו וחייו בעיקר את העיר נפולי, על בתיה, רחובותיה, אנשיה, כיכרותיה והחיים התוססים בעיר שאפשר בקלות לדמיין אותה ומי שמכיר את העיר יותר טוב ממני בוודאי, יכול לראות בעיני רוחו את הרחובות, השכונות והבתים בהם חי והסתובב סטרנונה בילדותו.
בעודני קוראת על נפולי ותיאורי העיר, 'נפל לי אסימון' שהנה אני חווה מין דה-ז'ה-וו, ומי מיטיב כל כך לתאר בפרטי פרטים את העיר היפה והעתיקה הזאת , על שכונותיה העלובות ועל חיי העניים שם ועל אלו שפחות עניים. ? האסימון נפל בדיוק על הסופרת האיטלקית המוכשרת (בעיניי) אלנה פרנטה, כן, האימא של הקוואטרולוגיה : החברה הגאונה ו"שלישיית אחיותה". הפלא ופלא.
הסגנון והתיאורים כל כך דומים בספרים של פרנטה לבין ספרו של סטרנונה. כשנכנסתי קצת לעומק החיפוש אחר סטרנונה בין גברת ויקיפדיה לבין מאמרים שהתפרסמו על הסופר והסופרת הבנתי ששני המוכשרים הם לא פחות מבני זוג,נכון. ולא רק זאת אלא שנטען שאלנה פרנטה שהוא בעצם פסבדונים של הסופרת המהוללת , הוא הפסבדונים של סטרנונה בכבודו ובעצמו או שהוא כתב את הספרים יחד עם זוגתו.
כמובן שסטרנונה הכחיש את הטענה ואפילו התבדח עליה. אבל אלנה פרנטה הסופרת טרם התגלתה או גילתה פניה, למרות שיש טענה שהיא בעצם זוגתו אניטה ראג'ה, אשר בעיסוקה היא מתרגמת מגרמנית לאיטלקית ולהפך.
בשלב הזה של הספר התחלתי לחשוד שגם אם אלנה פרנטה = אניטה ראג'ה המתרגמת הן אותה גברת בשינוי שם, למה שדומניקו סטרנונה בן זוגה של הגברת לא יכול להיות סופר במסווה של סופרת , כלומר, דומניקו סטרנונה = בעצם הוא אלנה פרנטה או אולי ,
אניטה ראג'ה + דומניקו סטרנונה = אלנה פרנטה ? ? ? אולי.
אם כך או אחרת בכתיבה של סטרנונה ניכר כאב ועצב על ילדותו ונערותו, המוסווה על ידי כתיבה הומוריסטית ותיאור ציני של הדמויות המופיעות בספר .
בסוף הספר עורך המספר מסע לעבר עברו פיזית כשהוא חוזר לאותם מקומות בנפולי העיר שהיו חלק מזכרונות ילדותו ונעוריו , כחלק ממסע להתפייס עם העבר ובעיקר עם אביו הזקן והחולה.
הספר מומלץ לאוהבי הכתיבה של סטרנונה, לאלו שאהבו את סדרת החברה הגאונה, את נפולי העיר וספרות איטלקית.

אם יש מישהי שגרסתה לסיפורי התנ"ך הם 180 מעלות הצידה מכוונת הסופר האמתית זאת גברת טלה בר. מבחינת דמיון פרוע ליצירת רומן היסטורי דווקא לא אכפת לי לעוף יחד עם הסופר/ת לאינסוף כמעט אבל לצפות להצמדות מסוימת, לא יותר מדי, לסיפור התנכ"י אבל לקבל משהו שמתכתב עם מד"ב וסיפורים ששומעים לפני שינה מפי איזו סבתא שיכורה (חס וחלילה לא הסופרת וטפו טפו טפו), לזה ממש לא פיללתי.
אילו הדמויות התנכיות היו קמות לתחייה עם בוא המשיח וקוראים בלשון הקודש המחודשת את הספר הנ"ל, היו מבקשים נפשותיהם למות, על אחריותי.
ההתחלה דווקא מבשרת טובות. הסיפור מובא מפיה של מיכל בת שאול, הנולדת מיחסי אישות פולחנים של שאול שהופך למלך בעתידו עם אחת מכוהנות עשתורת, האלה הקדומה של עמי כנען, כלומר, אמירה גלויה שמיכל הייתה צאצא לכנענית ובן לשבט ישראלי. יכול להיות נכון או שלא. באותה תקופה עבדו בני ישראל לבעל ולאשרה/עשתורת.
מיכל הילדה עוברת לביתו של שאול המלך ושם גדלה עם נשותיו האחרות וילדיו מאותן נשים. ילדותה לא קלה באין אם קרובה לה, רק איזו סבתא שגם היא אחת מכוהנות עשתורת ושאול אביה שעובר מהפך מעלם יפה תואר וגבוה, אכפתי ורגיש למלך שרוח רפאים מתעתעת משתלטת עליו והוא עבד נרצע למצבי רוח המשתלטים עליו וגורמים לו להתנהג באלימות ובמוזרות (מתנבא, מאבד את ההכרה וכו')
הנשים האחרות של שאול לא מאמצות את הילדה אל ליבם כך שילדותה של מיכל עוברת עליה כילדת טבע המלווה את אביה בשיטוטיו באזור.
ואז, פוגשת מיכל בזכותו/בגללו של אחיה האהוב, יונתן, את הנער האדמוני, יפה העיניים, דוד בן ישי, הרועה המפליא לנגן (אין לי מושג על מה בדיוק)
כאן אין אף אזכור לדו קרב לאור השמש לבין דוד לגלית או שאר מעללי דוד בטרם נשא לאישה את מיכל ברשותו של שאול. דמותו של הנער היפה והכריזמטי אבל אנוכי ואופורטוניסט מוגשת על מגש לפני מיכל הנערה הצעירה, המקבלת אזהרות מסבתה ואמה לבל תתאהב בו, אך כפי שידוע לרבים מאתנו : שכל לחוד ורגש לחוד.
מיכל מתאהבת בדוד כפי שאחיה יונתן מתאהב בו.
מכאן המשך העלילה הופכת להזויה ביותר וקשר בינה לבין הסיפור התנכי קיים אבל קלוש למדי. טווית היחסים והקשרים בין הדמויות המופיעות בהמשך הכוללת גילוי עריות בוטה, הדגשת הצד האפל והשטחי של כל דמות, חוסר האמפטיה שנוצר אצל הקורא (אצלי למשל) לכל דמות פשוט פגע בי ובאהבת הרומנים ההיסטוריים שלי.
חשתי ריחוק ואדישות כלפי העלילה המתוסבכת. לא הבנתי, למה לעזאזל, היה צריך להמציא תיאוריות כל כך מופרכות על הנרטיב התנכי.
אולי זאת ההרגשה האישית שלי אבל לא נראה שהסופרת אהבה אפילו אחת מהדמויות שהיא יצרה. כולן כאחת יצאו קורבנות של הדתות שהאמינו בהן. האמונה בה' והאמונה באלוהות הנשית הכנענית.
התחושה שלי לאחר קריאת הספר שאני בכל זאת אוהבת את הסיפורים התנכיים המקוריים, על הדמויות שמתוארות על כלל התכונות הטובות והרעות שלהן.
הסופרים של אותה תקופה או תקופה מאוחרת יותר, הנציחו לדורות הבאים את מהלך ההיסטוריה של עמנו, לא חסו ולא הסתירו אפילו דברים חמורים וקשים שקרו.
למרות כל אלו אנחנו עדיין אוהבים ומזדהים או כועסים על הדמויות בתנ"ך.
כאן ועכשיו אני די כועסת על הסופרת, על ההחמצה בבניית הדמויות, על חלק מהעלילה המזעזעת עד מופרכת, על כך שאילו סיפורי התנ"ך היו נכתבים כפי שהיא כתבה, כמעט אף אחד לא היה הופך לאוהב תנ"ך מושבע. נהפוך הוא.

לאחר ביקורים קצרים בארצות רחוקות כגון : צפון קוריאה (כן, כן), המאה ה-6 בביזנץ הקדומה ועוד כהנה וכהנה מחוזות מעניינים, נסעתי במנהרת הזמן, להציץ בשכונה הקרובה לביתנו, מזרח ביירות, למשל (רק 4 ש' נסיעה במכונית מאצלנו, שכונה בקריית אתא, אילת רחוקה יותר)
אני בשכונה נוצרית במזרח ביירות בתחילת שנות ה-80 והימים ימי מלחמת שלום הגליל (רק שלום זה לא היה) יחד עם בסאם וז'ורז' ונג'יב חברי ילדות צעירים שהתגלגלו לפלנגות הנוצריות הפועלות שם.
והימים ימי מלחמת אזרחים שאינה נגמרת, נוצרים נגד מוסלמים, נגד פלסטינים, מתנדבים מארצות אפריקה המוסלמיות שבאו לעזרת הפלסטינים וגנרלים וחיילים ישראלים שבאו לעזור לנוצרים שם. יד כל בכל ובכל פינה בעיר, מלמעלה מטוסים ישראלים מפציצים שכונות בביירות. למטה פגזים, פצצות, רימונים ויריות. גופות, חלקי גופות, מתים, פצועים וצעירים נואשים ועקשנים נלחמים במלחמה שאין לה סוף ואין לה תקווה.
בסאם וז'ורז' מבלים את חייהם בעישון (גם חשיש) ושתייה כיד השכרות, הצקה לבחורות, אווירת אכול ושתה וזיין ותהרוג כי מחר תמות ממילא.
ככה זה בשכונה הלוונטינית שלנו : או שהורגים או שנהרגים.
ז'ורז' עובד עבור מפקד של אחד המיליציות, כלומר, חטיפות של אנשים ועינויים כדי להוציא סודות וכסף ובסאם 'גיבורנו' עובד בנמל וגם בהברחות וכל מיני עסקים לא הכי כשרים, חוסך פרוטה לפרוטה כדי להימלט לחו"ל מאימת המוות השורר בכל פינה.
בכל יום נהרגים חברים, ההורים, שכנים. צמד החברים מתייתמים אף הם. בסאם נבגד על ידי חברו הטוב ז'ורז' ולאחר שהוא מבין שהוא יכול לסמוך רק על עצמו, הוא מגיע להחלטה סופית לעזוב.

ארבע עשורים עברו מאז מלחמת של"ג, מה השתנה בביירות ? הרבה אבל שלווה ושלום לא חזרו לשכונותיה. המנהיגים התחלפו אבל התסיסה ומאבק המתמיד בין העדות הלבנוניות לא הסתיימו. הצרות התחלפו באחרות ורק הפוגה זמנית בין מלחמה למלחמה. בינם לבין עצמם, בינינו לבינם.
אנחנו והם : מעבר לגדר. שכנים קרובים ביותר, עם הפוטנציאל הגדול ביותר לשכנות הכי טובה וקרובה אבל אין.
אנחנו נשארנו בשכונה הלוונטינית, בסאם מצליח להגר לפריז, לא בדיוק בדרך חוקית. לפחות שם הוא מוגן ממוות במלחמה עם כל הזכרונות שלו מביירות ומילדותו ונעוריו.
אנחנו נשארנו כאן לשמור על גבולותינו ולראות אולי יום אחד נוכל לנסוע ולטייל ברשות ובאהבה מעבר לגדר ולשתות איזה קפה ערבי קטן במסעדה ביירותית ואולי לפגוש שם
את בסאם ולצרף אותו לשולחננו. אמן !

אחד הספרים היותר מזעזעים ומטלטלים שקראתי. תוכנו של המחברת הכחולה קשה לקריאה ולעיכול, אף פעם לא קל לקרוא על ילדים מנוצלים מינית, מוכים, מושפלים, רעבים נמכרים לעבדות ומדוכאים באף חברה אנושית, במיוחד מה שמתרחש בארצות העולם השלישי : אפריקה והודו. אני מודה שהרגשתי סערת רגשות בעודי קוראת את הזוועות שילדות וילדים חווים בהימכרם לזנות על ידי הוריהם, דמם ובשרם, באותה מידה חשתי חוסר אונים מוחלט כאזרחית ישראלית ממוצעת בהיזכרי בילדות הנוחה יחסית שעברתי אני או ילדיי לעומת הילדים ההודים האומללים האלו.
המחבר טווה בכישרון רב ובשפה פשוטה את חייה הדלים והמעונים של ילדה צעירה על פני שנות התבגרותה, מגיל 9 ועד 15, במעגל הזנות, אליו נגררה ונמכרה בעל כורחה על ידי אביה, מולידה, זה שהיה אמור לגדל אותה ולהגן עליה, הוא שהפקיר אותה לעולם אכזר ומרושע כדי להפיק רווח כספי מיתרונותיה של בתו הצעירה עד מאוד.
קשה עד מאוד להבין את המניע הכספי למעשיהם של הורים אלו למרות שאני מודה שלא הייתי יודעת מה לעשות במקומם ובאפשרויות שעומדות בפניהם.
בכל זאת אני רוצה להאמין שהייתי מוצאת פתרון אחר להרוויח כספים ולא על ידי מכירת ילדיי למסחר אכזרי ונוראי כל כך.

אם היו אומרים לי שאקרא בימי קיץ חמים ומהבילים אלו ספר פנטזיה (חצי) ופארודיה מקאברית (חצי) וגם אהנה ממנו, לא הייתי מאמינה.
שנים שחברתי גלית הרמת-גנית לשעבר וראש העינית בהווה מנסה לשכנע אותי באמצעי שכנוע נמרצים ועקביים לקרוא פנטזיה ומד"ב למיניהם אבל אני ממשיכה בשלי - לא !
זה לא שלא קראתי מעולם פנטזיה. בוודאי שכן, אבל יש גבולות שאני לא מוכנה לחצות במודעות מלאה לחומר הנקרא פנטזיה/מד"ב והספרים, מהסוגה דלעיל,
כלולים בסייגים שהגבלתי את עצמי.
אני בהחלט נהנית לקרוא פארודיות טובות אך מעטות מסוגן שנכתבו אי פעם אבל שילוב מוצלח של שתי הסוגות, טרם קראתי.

והנה, ביום בהיר אחד בשבוע שעבר, בספריה עירונית קרית אתא, כמובן, הידועה לתפארת בזכות אחד מכוכבי סימניה ובזכותי מזה 8 שנים אחרונות, החזרתי כמה ספרים לדן (בשבילי) ומסמר עקרב (לקוראי סימניה) בעודי מתלבטת אם לקחת עוד ספר או לברוח מהר הביתה אל מאות הספרים הלא קרואים שיש לי על המדף, פנה אליי חביבנו ושאל : נכון שבזמן האחרון את נוהגת לקרוא ספרים של סופרים ערבים ? אכן כן ! הייתה התשובה, והנה בחיוך מנצח חוזר דן מאזור הספרים החדשים והניחוחים בארומה של הדפסה ישר מהמכבש ומושיט לי ספר עם כריכה מעניינת עד מאוד וכותרתו מגוחכת להפליא : פרנקשטיין בבגדאד.

לכאורה, היש דבר והיפוכו יותר מצירוף המילים הנ"ל ? מה למומיה אירופית שהפיחו בה חיים במאה ה-19 ומטילה חתתה על הציבור לבין בגדאד של השנים האחרונות ? מה לפרנקנשטיין שם אשכנזי מובהק, לבגדאד - עיר ערבית שהיא סמל ומופת לתרבות מזרחית מזה אלפי שנים ?

מסתבר שיש ויש. קשר הדוק בין המושגים הללו נוצר הודות לאחמד סעדאווי סופר עיראקי בעל דמיון פרוע ופורה וכשרון כתיבה לא קטן שכתב רומן משובח, המשלב בתוכו מציאות קשה של כאוס, מלחמה של כל בכל ושאר פורענויות שנחתו על העם העיראקי ב-26 שנים האחרונות לבין אגדה אורבנית שנולדה במוחה הקודח של סופרת אנגלית צעירה מהמאה ה-19 מרי שלי שמה, הנ"ל השתתפה בתחרות כתיבת סיפורי אימה ויצרה את ספר המד"ב הראשון בשם פרנקנשטיין, דרך אגב, השם הוא של יוצר המפלצת ולא של המפלצת עצמה.
בספורה של מרי שלי – מפלצת שנוצרה מחלקים של בני אנוש בידי סטודנט צעיר פרנקנשטין שמו לצורך הבנת תיאורית המוות, בתחילה היצור טוב לב ועוזר להציל אנשים ממוות אבל בשלב מסוים היוצר (פרנקנשטיין) מאבד שליטה על היצור שהופך לעצמאי בפעילותו בשטח וגורם לנזקים לרצח ולפורענות בגלל תסכול אישי מיחס הסביבה אליו.

אצל סעדאווי , יוצר אחד מתושבי שכונת בתאווין בבגדאד, יצור המורכב מאבריהם של נרצחי פיגועים שמתרחשים מדי יום ביומו בעיראק ומקפחים את חייהם של רבים וטובים שאינם מעוניינים במלחמות, המורכב מאיברים של נרצחי הפיגועים ומטרתו של היוצר להפעיל את המפלצת המכוערת הנ"ל כדי לנקום באותם מבצעי פיגועים ושולחיהם. אך אוי ואבוי ,היצור שרוחו של אחד הנרצחים נדבקה (מלשון דיבוק) אליו משנה את פעילותו ומתחיל לפגוע בחפים מפשע מכיוון שגורמים עוינים למיניהם ויועצי זדון (אסטרולוגים למיניהם) למנהיגים עיראקים מושחתים משתלטים על מחשבותיו ושולחים אותו לבצען.

במציאות של מלחמות ומוות שקשה להגיון להכיל ולקבל ובוודאי קשה אף יותר לשים להם קץ, יוצר סעדאווי דמות פלאית מיתולוגית, סוג של סופרמן אבל מהסוג המכוער והמפחיד כדי לנקום בכל האחראים למצב הנואש שנמצאים בה תושבי עיראק אחרי עידן מלחמת עיראק השניה.

למרבה הפלא, הצלחתי לחבב את הדמות של המומיה הנ"ל (הנקראת 'מה שמו', בערבית זה נשמע יותר טוב :' שו איסמו'), בגלל האמפטיה לרוח הנרצח שהתלבשה על הגוף המפלצתי. הרוח חסרת המנוח של שומר במלון שאיבד את חייו בפיגוע אבל רוחו עדיין משוטטת ברחבי השכונה ומתבייתת ברגע המכריע על גוף הסמרטוטים האנושי שאחד מאנשי השכונה, סוחר רהיטים עתיקים בפרנסתו ומספר סיפורים בדויים ממוחו הקודח והשיכור, יצר.
למפלצת יש אבא (כפי שלג'פטו היה את אביו הנגר) ומסתבר שיש גם אימא, עוד דיירת וותיקה של השכונה שאיבדה את בנה במלחמת עיראק–אירן לפני עשרים שנה. כשהמפלצת באה להתארח בביתה היא משוכנעת שרוחו של בנה המת שבה אליה הביתה.
מעשיו של מה-שמו מתפרסמים ועוברים מפה לאוזן ומכאן לשם גם לעיתונאי שרודף אחר סוחר העתיקות ו"אביו" של המפלצת כדי לחלץ ממנו את הסיפורים, כנ"ל אנשי המודיעין והאמריקאים בבגדאד מכיוון שהם חושדים שיוצר המפלצת הוא בעצם הרוצח.
מבולבלים ? מבטיחה שאחרי קריאת הספר הנ"ל הכל יראה הגיוני. אדרבא, אין דמות אחת מיותרת ואין עלילה מופרכת . הכל נרשם בתודעתי ובזיכרוני לאחר שסיימתי לקרוא עם הרבה חיוכים על השפתיים והצדעה דמיונית לרעיון ולביצוע של סעדאווי. מברוק עליכ יא כאתב עבקרי !

והתודות ממני אל : אחמד סעדאווי – הסופר המוכשר.
הוצאה לאור שהרימה את הכפפה : כנרת זמורה דביר
למתרגמת : ברוריה הורביץ.
ולאחרון אבל הכי חביב למסמר עקרב שהציג את הספר בפניי לראשונה ובזכותו
קראתי, החכמתי ונהניתי מאוד.

שלושת הכוכבים שהואלתי ברוב טובי להעניק לספר הם לא בגלל הסיפור יוצא הדופן של מהטה הארי, הדמות המפורסמת והידועה לשימצה
ולא בגלל מעלליה האגדתיים של רקדנית "אקזוטית" או הופעותיה בפני קהל אירופאי דקדנטי של תחילת המאה ה-20 ערב מלחמת העולם הראשונה. הם גם לא בגלל 'תפיסתה לכאורה' בידי הביון הצרפתי בעיצומה של המלחמה ובוודאי לא בגלל שהוצאה להורג באשמה מופרכת וקשה להוכחה על היותה מרגלת לטובת הגרמנים.

אינני פתיה ולגמרי נדיבה להעניק לספר הנ"ל את שלושת הכוכבים שלא ממש מתאימים לכתיבה כל כך רדודה ושטחית ל"רם אורן" של הברזילאים :) סליחה ומחילה, רם אורן.
ובוודאי ובוודאי לא בזכות יממה וקצת לא רצופה במיוחד שהצלחתי לקרוא את הספר בן 173 העמודים, על כך לא מגיע פרס או צל"ש מיוחד לספר.

הכוכב השלישי שזכה הסופר הנ"ל שדמויותיו שטוחות יותר משלטי פרסומת התלויות בראש חוצות וכתיבתו יבשה יותר מצנונית באמצע קיץ ישראלי נטול גשם, אלא אך ורק בזכות הפרק האחרון בספר בו מופיע מכתבו-וידויו של עורך הדין שהגן על הדיווה המזדקנת
והפאתטית באמצע שנותיה. המכתב אותו הוא מייעד לה אך יודע שלא ישלח אף פעם מכיוון שהיא כבר הוצאה להורג על ידי כיתת יורים, מספיק היה במכתב הנ"ל, כדי לבסס עליו את כתיבת הספר. הוא כל מה שהספר הנ"ל היה צריך להביע הן ברגשות, הן בתמצות תולדות חייה הסוערים וקצרים ומבחינות מסוימות טראגיות.
תוכנו וסגנונו של המכתב המס את לב הקרח הלא רחמן שלי כשאני קוראת ספרים בכלל וברמה בינונית ומטה בכל קנה מידה בפרט.

מבחינתי, זהו ספר מיותר. אפשר לגשת ישר לקריאת המכתב ואחר כך להחזיר אותו לספריה ומי שממש קנה אותו - פשוט להעביר אותו
ל"קורבן" הבא.

תודה מיוחדת ועמוקה לדן היקר, מספריה עירונית קרית אתא שדאג לרכוש את הספר הנ"ל וגם לשמור עליו במיוחד לכבודי.