הספר מעניין, מתאר את הפערים בתרבות הודו בצורה מופלאה, והוא קל ונוח לקריאה.
אבל בשום נקודה בספר, לא הצלחתי באמת להתחבר לאף דמות, כאילו מתחילתו ועד סופו נשארו הדמויות זרות בעיניי,
ומי כמו קורא טוב יודע כמה זה חשוב להרגיש שאתה כל כך מזדהה עם הדמויות שהן נכנסות לך מתחת לעור.
לא הצלחתי. די חיכיתי לסיים אותו ולעבור לספר הבא.

****



למכחישי שואה, למכורי שואה, לשטופי שנאה עצמית, לאלה שבטוחים שאפשר להשוות ושראוי לעשות זאת, לנואמי נאומים, לבורים ולמלומדים, לאלה שלא מסוגלים להכיל מורכבות ומביטים רק אל הצד השני, לפרוגרסיביים, צדקנים וטהרנים משטיחי אסונות, לאלה שבטוחים שרע יותר כבר לא יכול להיות, לאלה שמכנים אחרים בקלות מזוויעה "פאשיסטים" או "נאצים" מבלי להבין דבר, לאלה שבטוחים באופן חד משמעי ונטול כל שיפוט שהאמת והצדק הם לצידם, ושמוסר הוא עניין אבסולוטי, לאלה שטוענים בעיניים רושפות שלעולם לא עוד, לאלה שבטוחים שלהיסטוריה איכפת באיזה צד הם עומדים, למאמינים בטוב האנושי ולבטוחים שיצר האדם רע מנעוריו, לתמימים ולחולמים, לחוגגים ולמבועתים, למפסידים ולמנצחים. לכולם. הספר הזה מיועד לכולם.

"נוטות החסד" הוא ספר חסר תקדים, בדיוק כמו המלחמה האיומה שעל אודותיה הוא נכתב. מעולם לא קראתי, ואינני חושב שנכתבה יצירה כזו, שמעמידה בסימן שאלה את כל מה שטוב בעולם, שמקובל להאמין בו, שמחזיקה את עיני הקורא בה פעורות במלקחיים כמו את עיני הגיבור של "התפוז המכני", ומאלצת אותו להביט בעל כרחו באמת המכוערת, שורצת הפשפשים, שנפערה לעולם בשנים המזוויעות ההן, ימי מלחמת העולם השניה. העולם התהפך בשנתו אל הצד השני, ומעך מבלי משים מיליונים על גבי מיליונים של בני אדם, במין צמצום אוכלוסין שכמעט בלתי אפשר להבין כיום, בעיניים של מי שכבר שבעים שנה לא ראה מלחמה. היום אפשר לקנות מילקי בברלין וסושי בטוקיו. היום אפשר להיות יהודי או הומו או צועני או נכה או חולה נפש. ואולי, אני חושש לומר, כשתנועת המטוטלת ההיסטורית שאי-אפשר לעצור לעולם תגיע לקיצה, אולי שוב יהיה מסוכן להיות משהו.

קראתי את הספר הזה פעור פה. פעור פה מתדהמה, שמישהו הצליח, בגיל שלושים ושמונה, לכתוב משהו כזה - בארבעה חודשים. יצירה שהיא בראש וראשונה ספרות עוצמתית, סוחפת, מבעיתה. שניכרת בה כנות החשופה למקומות האפלים ביותר בנפשנו. זאת תוך כדי הפגנת ידע בלתי אפשרי, אנציקלופדי ממש, במוזיקה, היסטוריה, שירה, אנתרופולוגיה, בלשנות, פילוסופיה, פסיכולוגיה ותחומים נוספים - בלא שהקורא יחוש באיזשהו טון דידקטי, יבש או סתם מיותר. גיבור הספר, כמו בגירסה מעוותת של פורסט גאמפ, חולף במסע ה"עלייתו ונפילתו" שלו, דרך כמעט כל אבני הדרך במלחמת העולם השניה - באביאר ואוקראינה, ליל הבדולח, הקווקז, סטאלינגרד, אושוויץ וצעדות המוות, ברלין המופצצת ועוד - מבלי שזה ירגיש מומצא, מזוייף או מאולץ. נדמה כי השטן בכבודו ובעצמו לבש את גופו של קצין אס.אס., אוברשטורמבאנפיהרר מקס אואה, חווה את מה שחווה ואז השתלט על גופו של סופר יהודי אמריקאי חמישים שנה אחר כך ואילץ אותו להקיא את הסיפור האיום הזה החוצה.

למרות שאני עוצר את עצמי מלצעוק מרוב התרגשות, שהרי אני כבר לא נער בן 15 בהופעה של בריטני ספירס, החלק השלישי בטרילוגיית אנגלספורס הקסומה כבר כאן וזה דורש צעקה. אז וואו. איזה כיף.
ואחרי ששיחררתי צעקה ולמרות שאני קורא בסופ"ש - מישהו פה צריך לעבוד כדי לקנות אוכל וספרים - לא יכולתי להתאפק והתחלתי לקרוא כבר ברביעי בערב. ואז בחמישי לא הלכתי לעבודה. בכל זאת 752 עמודים. וכשסיימתי לקרוא הדלקתי סיגריה של אחרי, כזו ששמורה לאירועים מיוחדים, והתחלתי לחשוב על חוסר הצדק במערכת היחסים שלי ושלנו עם השבדים. אנחנו מפרגנים להם וקונים כל ספר שיש עליו חותמת "תוצרת שבדיה". אפילו את איקאה קיבלנו בזרועות פתוחות ונדמה לי שמדי שנה אנחנו נותנים להם כמה נקודות באירוויזיון. ומה הם עושים בתמורה? שונאים אותנו. שיבושם להם. נחיה בלעדיהם. אבל מה בער להם לסיים את הסדרה המופתית הזאת אחרי שלושה ספרים? ככה עושים לי? לנו?
כדי לא לספיילר את העסק, לא אכתוב יותר מדי על העלילה, רק אציין את הנקודות הבאות:
* אהבתי והזדהותי עם אנה-קארין לא נמוגה אלא רק התחזקה.
* בניגוד לשני הספרים הראשונים בסדרה, שעסקו יותר בדינמיקה חברתית, הפעם הנבחרות עושות הרבה מאוד קסמים.
* כתיבה מופתית מצד אחד ותרגום לא מתנשא מצד שני מעניקים חוויית קריאה שמתאימה לכל גיל.
* אנגלספורס היא לא מקום שהייתי רוצה לגור בו יותר משבוע.
אם עוד לא קראתם את הטרילוגיה המושלמת הזאת, זה הזמן. קראו בעצמכם ואז תנו לילדכם (אם הם, נגיד, בני 14 ומעלה. בכל זאת יש בספרים כמה סצנות סקס עדינות). הם יודו לכם.
הלוואי שזה לא באמת נגמר, אם כי אחרי שהביאו את הסדרה הזאת לשיא - והמפתח הוא בהחלט הטוב, החכם, המתוחכם והמפתיע ממבין השלושה - אולי עדיף להסתפק בכך.