ובכל זאת, אני חייב לומר, ובאופן מפתיע - "נמסיס" עולה על "אדום החזה" אולי בכל פרמטר. הוא בעיניי ספר מבריק. סיפור בלשי שקשה מאוד לנחש את פיתוליו, אבל כשהם באים אתה חייב להודות שהם מעניינים, לא מתבקשים ויחד עם זאת מאוד לא סתמיים. הדמויות עגולות ואמינות, הן לא אומרות כמעט אף פעם את הדברים ה"נכונים" שהיית מצפה שיגידו, דמותו של מפקח המשטרה הארי הולה היא כמעט ההיפך ממה שהיית מצפה מגיבור ספרותי, ואפילו מאנטי-גיבור. הוא שתיין, הוא לא חכם במיוחד, אופיו פגום, הוא חלש פיסית, ממורמר לעתים, אין לו חוש הומור מושחז ויציאות שנונות - ברוב המקרים ממש להיפך - והוא מתפקד כמעט כמו מריונטה תחת שליטתם של נבלים כאלה או אחרים, ולא מבין דברים שהם כמעט מובנים מאליהם. התחשק לי לאחוז בכתפיים שלו ולצרוח: הלו! תסתכל לשם, טמבל! זה הוא! זה כל כך ברור, איך אתה לא רואה?!
נסבו מיטיב לתאר מצד אחד סיטואציות מורכבות עמוסות בפרטים כמו שוד בנק, ומצד שני רגעים שקטים וליריים כמעט, כמו מחשבותיו הנודדות של המפקח כשהוא מעשן סיגריה. הכתיבה שלו יכולה להיות כמעט משעשעת לעתים, בייחוד כשהוא מתאר מצבים טעונים אבל מצליח להשחיל בהם בדייקנות כירורגית רמזים קומיים דקים. מצד שני - כשהוא מותח, קשה לנשום.
אני בהחלט מוריד את הכובע. את הבא אני הולך לחפש גם באנגלית - התרגום של הספרים בעברית קצת נוקשה בעיניי וגם כאן המעבר בין תתי פרקים היה צריך להיות מובחן וברור יותר, כי אין שום אינדיקציה לעתים שעברנו סיטואציה בתוך הפרק, לפעמים תוך כדי שיחה שלא ברור אם הסתיימה.
דבר אחרון - רספקט ל"סטודיו דרום" על עיצוב כריכת הספרים (גם של "אדום החזה"). ממש מתחשק לחטוף את הספרים האלה, ופתאום המחיר המלא שלהם (קרוב למאה שקל למרות ששילמתי בפועל 70) נשמע שווה בהחלט.
****
שר הטבעות?
אלו הן מילים זריזות וחסרות משמעות בכל הנוגע למשחקי הכס תאווי הבצע. עם זאת, לא יכולתי שלא לקיים את ההשוואה עם "שר הטבעות" כמו רבים לפניי במהלך הקריאה, ואיפשהו התעורר בי הצורך להשוות את שני העולמות ולהיווכח בעושרם ויופיים של השניים. ואכן שני העולמות, כך גיליתי, אינם ברי השוואה אלא אם כן נקודת הפתיחה שלך נוטה לצד זה או אחר. אלא שאין טעם בהשוואה, ולא משום ששניהם שונים כל כך, אלא בזכות העובדה שהם נפרדים כל אחד לגופו. שניהם מעולים ומעוררי יראה, כאלה המושכים ומפחידים בעת ובעונה אחת.
מילה על התרגום:
בחוקרי את קורות הספר בעברית, התחוור לי כי קוראים רבים מצביעים בהאשמות על התרגום הלא יאה של הגברת עידית שורר. הופנו טענות על שינויי שמות מהמקור באנגלית (אגב, למה לכם לקרוא את אותו הספר, מהמם ככל שיהיה, בשתי השפות, יקיריי?) ואף המלצות רבות סיברו את אוזניי והאיצו בי לקרוא את המקור באנגלית. לצערי הרב, לא מצאתי את הספר באנגלית בחנויות הקרובות לביתי ולא הייתה בי כל כוונה לחרוג מהתקציב שלי לספרים, היות וזה כבר תם ונשלם, ולפניי עוד חודשים ארוכים וספרים רבים וטובים. על כל פנים, קראתי בעברית ולא הייתה אף בעיה אחת או מחלוקת בענייני תרגום. עם זאת, הבחנתי רק במקורות שונים בין המפה לכתוב בספר. במקרה שכבר סיימתם לקרוא, וודאי תראו כי המקום המכונה "נהרן" לא מופיע על המפה אשר מופיעה בתחילת הספר בציורו האדיב של האדון ג'יימס סינקלר. אלא שהמפה נבחרה להיות "מתורגמת" בתעתיק לעברית, כך שהשם נהרן (והרי לכם נהר+ן) נהגה כמו במקור בתור ריברן וניתן לראותו בבהירות יוצאת מן הכלל על המפה, בחלק הדרומי של שבע המלכויות, שמאלה מהארנהול, תחת המזלג האדום. מקווה אני שצדה עיניכם את המקום, כי אני ממשיכה הלאה. למרות זאת, התרגום אכן חסר במקומות מסוימים מאד ועד כה נתקלתי רק בבעיה אחת והיא "החרה החזיק אחריו". צירוף זה, מילותיו מובנות לי אם אפרקו, אך משמעותו הכוללת היא הנסתרת מעיניי – "החרה החזיק העורב"? יש בי תחושה חזקה כי הקורא שיבש את המשפט המקורי שאולי נכתב כצורת ביטוי ייחודית לאנגלית.
כתיבה סוחטת דמעות:
למעשה, הכתיבה, לפחות בהתחלה היא מעודנת למדי וסוחפת באופן יוצא דופן. בפתח הדבר אמנם התקשיתי בקריאה שוטפת והיה עליי לקרוא את המשפט הראשון כמה וכמה פעמים עד שאבין שהפראים מתים ושגארד הוא בא בימים – אך אני תולה את הדבר בהתרגשות מצידי, ולא מבעיה בתרגום או חלילה בכתיבה, המשובחת לאורך כל העלילה.
דימויים:
אנסה לדמות את הספר לוורד, עד כמה שלפי ראות עיני מדובר בדימוי דל ביותר, אך נסתפקה בזה, במחילה. ורד, צבעיו השונים יפים ומושכים את העין, הוא נסגר ונפתח בעדינות וכמעט בחרדת קודש ומשמש כל כך הרבה סמלים בעולם המודרני. למרות יופיו העדין למראה, הרי שהוא בולט בקוציו החדים והדוקרים, שמגיחים כמו משומקום ועוקצים עד זוב דם. בג'ורג' מרטין אין חמלה, אין קמצוץ מין הנפש האנושית השוכנת בך ובי, אך בשונה מהמרושעות שבדמויותיו מעוררות ההערצה, הוא חסר לב וכמעט לובש דמות מפלצתית של אל השולט בכל ביד רמה ומאזניו נוטים על צידם השלילי. הוא אכזרי וקר וחסר התחלה וסוף, אך עולה על כולם ומפצה על תכונות אלה בפרישת סאגה אפית יפה מנשוא וסיפור עלילה יוצא מן הכלל.
למן הרגע הראשון קיבלתי את הדמויות, גם הצעירות וגם הזקנות, מכל המינים והגזעים, כאמיתיות לחלוטין. אולי לא בעולמינו זה, אך אפשרויות לקום לתחייה באחת ביקומים מדהימים משלנו. הן בהחלט ניחנות במאפיינים אנושיים (ראשוני האדם) ואף בצורה אנושית למראית עין. הן לא היו הגיבורות הגדולות שידעו שבע המלכויות או הממזר הקטן ביותר שנולד אי פעם – כולן היו בלתי מושלמות וזה מה שעשה אותן כל כך אמיתיות וחיות ומוחשיות. והמוח שבדה את כולן הוא אנושי או על אנושי, מרטין הוא אשף. זוהי האגדה שעלתה על כולן והשאירה אותי (כמעט) בלי מילים.
ספויילרים:
הרצח הפתאומי של נד כמעט שבר אותי, הייתי כל כך מלאת תקווה להיחלצותו ממרחץ הדמים במדורי השטן אבל כפי שדיבר אצבעון את מילותיו של מרטין, "החיים הם לא שירה" ובחיים המפלצות, גם אלו הלובשות באורח מתעתע עין דמויות אנושיות, נצחות.
התרגשתי עם דאינריז בהריונה ונשביתי בקסם של החומה, תהיתי על קנקנו של סמאוול טארלי, ומחיתי בהיסח הדעת על בידוד שמות הממזרים (פרח, שלג, שחם) וכאילו אחת מהם, נמצאתי גם אני בווינטרפל הקפואה, חסיתי על החומה השחורה, בתאומים של לורד פריי וגם מעבר לחומה בחשכת הליל המואר בהבזק כחול פתאומי, מחוללת עם ילדי היער ונפעמת מאותם פלאים שהעניקו לספר הבלתי ייאמן הזה את שמו. משחקי הכס.
עם כל התלאות ושברונות הלב שהמשחקים צופנים בתוכם, קשה לשכוח שסאנסה וג'ופרי מיועדים לנישואים הם פחות מבני חמש עשרה, שהמלך ילד בן רוברט באראתיאון הוא לא יותר מבן אחת עשרה, שאריה המתיימרת להיות סייפת ושורדת לגמרי לבדה היא בעצם בת לורדים בת שמונה, שג'ון שלג האח השחור המוצג על החומה אינו אלא בן ארבע עשרה וכך גם רוב, המוביל צבאות ומדבר בקולו של לורד. הם אינם אלא ילדים (זה מה שהסדרה, אגב, לא מאשררת) ודמם בראשם.
עלילה שלא נראתה כמוה:
העלילה. אין בפי מילים, ולכן אין זמן רב כמדומתני. אך אומר זאת ולא אוסיף, לא מתוארים פרקי זמן אמנם בסיפור אך הרגשתי כי עברו מאה, מאתיים, שלוש מאות שנים, כאילו ספרי ההיסטוריה נכתבים מחדש שוב ושוב ובאותו זמן, שהדברים מתרחשים ביקום מקביל ובו הזמן עוצר מלכת. עם זאת, מסופקתי שהייתי מבחינה טוב יותר בשינוי שחל בדמויות שאינן אלא ילדים בגיל בית הספר, אם להקביל זאת לעולמינו אנו, אך הילדים הפכו גברים בפרק זמן בלתי מוחשי אך ככל הנראה קצר מנשוא, והילדות הפכו גברות (ובכן, חלקן).
