• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
על ארבע

על ארבע

מאת מירנדה ג'וליי

הביקורת של תמר-מילים

תמונה של תמר-מילים
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
על ארבע

על ארבע

מאת מירנדה ג'וליי

הביקורת של תמר-מילים

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של תמר-מילים
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2025
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
Rachel
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 9 חודשים

“העלילה בקיצור: אמנית נשואה בנישואים משעממים משהו, במסע לגילוי עצמי, גילוי מיני, חושפני מאוד. לפעמים”

6/7
ביקורות על על ארבע
הבאה
אסתו'ש
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 חודשים•1 דקות קריאה

לא הצלחתי להבין את ההתלהבות מ"התופעה הספרותית" כמו שמכנים את הספר הזה.
אישה בגיל המעבר, רוצה שינוי, רוצה להפסיק להיות בפוזיציה אליה היא הביאה את עצמה במשפחה ובעבודה, ובמקום לנסוע לניו יורק היא נשארת במוטל המרחק חצי שעה נסיעה מהבית, ומפתחת רומן עם בחור צעיר.
לא הבנתי מה כל כך מרגש. לא מגעה בי הכתיבה, ולא התרגשתי מהסיפור.
אולי אני בדעת מיעוט, אולי אני הילד שצועק המלך הוא ערום?

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של maor
maor
תמונה של Tamar
Tamar
תמונה של גלית
גלית
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אהוד
אהוד
תמונה של Josefico
Josefico
תמונה של Hill
Hill
תמונה של אפרתי
אפרתי
16קוראים|גיל ממוצע53|56%נשים

על המבקרת

תמונה של תמר-מילים

תמר-מילים

ותיקה
חברה מזה 12 שנים
340 ביקורות•3 נבחרות•2,424 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של תמר-מילים
תמר-מילים
ותיקה
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות340
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה2,424
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת125ספרות מקורית82מתח ריגול והרפתקאות54

דיון על הביקורת

16 תגובות
תמר-מילים
תמר-מילים•לפני 9 חודשים

קולומטה - הסיפור הזה שיעמם אותי, זה הכול. בלי קשר לגילויי מיניות מול ציפיות וההפך.

ק
קולומטה•לפני 9 חודשים

לתמר

אני תוהה:למה כשגברים בספרים של אוסטר ופיליפ רות מחפשים את מיניותם וכיצד לשלב בין מיניותם וציפיות החברה ונכשלים אנו משבחים את הספר וכשנשים מנסות לעשות זאת- אנו, בעיקר הנשים (אולי כי הגברים לא טורחים לקרא) מגנים זאת?
איתי בהילוך איטי
איתי בהילוך איטי•לפני 9 חודשים

אתל - תודה רבה על ההסבר הממצה

פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 9 חודשים

אתל, סיכום מרשים.

נראה שטרנד ה-woke כבר מעבר לשיאו, כמו כל תופעה שמקצינה מעבר לפרופורציות. השאלה היא מדוע לקרוא את הספרים האלה? כמו שכל אחד יכול לסנן ואפילו להתעלם משטיפת המוח הפרוגרסיבית בחדשות ובפוליטיקה - בכוחנו גם להתעלם מה"ספרות" המגויסת הזאת במקום לעודד אותה. חבל לצרוך זבל ולהתאונן שככה זה.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 חודשים

אתל - תמצות מעניין ומועיל של ז'אנר ספרותי מאוס, שעד לתמצית שסיפקת לא ידעתי איך לכנות אותו. תודה.

אתל
אתל•לפני 9 חודשים

משאלת לב,

שמחתי לספק שירות לציבור, והכי שמחתי להעלות חיוך :) נתקלתי בסקירה שלך לספר של אוזמן היום בבוקר (לא זוכרת למה היא קפצה לי), ואז השאלה של איתי התחברה משמיים והייתי מוכרחה להפנות לביקורת המצוינת שלך. אני די בטוחה שכל הסעיפים שציינתי כאן כבר פורטו בצורה כזו או אחרת על ידי מישהו מהסימניה ונאספו לי בזיכרון, אז לפחות עכשיו פרקתי את זה ;) אהבתי את החידוד שלך בנוגע לרידוד של החוויה. זה לגמרי מבאס.
מִשְׁאלת לֵב
מִשְׁאלת לֵב•לפני 9 חודשים

אתל,

לאורך כל קריאת התגובה שלך אני כבר מתכננת להגיב: "וואו, אפשר בבקשה לשמור ולגזור, כדי שאוכל לצטט אותם בכל מקום אפשרי שהדיון הזה עולה?" ואז ראיתי שציטטת אותי, ושלחתי לך חיוך ענקי מבעד למסך. אני חושבת שזה אחד הסיכומים המקיפים והמדויקים ביותר שקראתי למאפייני הכתיבה והיצירה של התנועה הזו. ואגב, לא רק יצירה, אלא גם האופן שבו צרכני תוכן שהם woke מהדהדים בחזרה יצירות, בין אם טובות או גרועות. כבר קרה שיצאתי מסרט נפלא, חוויה מטלטלת ממש, והביקורות היחידות שהצלחתי למצוא עליו בגוגל זה: "איזה יופי שהגיבורה מרכיבה משקפיים והיא גם מתולתלת ושחומה ולא עונה על אידיאל היופי ונותנים במה לייצוג אתני ו ---" הבנתם. מרדדים חוויה איכותית ועשירה לרשימה של מחוות סמליות. אז אין פלא שאחר כך אנחנו מקבלים תכנים רדודים וריקים שאין בהם *דבר* מלבד מחוות סמליות, אם זה מה שחלקים צעקניים מאוד מהקהל אכן מסתפקים בו.
אתל
אתל•לפני 9 חודשים

איתי, יש כמה דוגמאות

שבעיניי מייצגות את ה-woke (מוזמנים להוסיף/להתווכח): 1. דמויות שהן דף מסרים. בספר הראשון שקראתי של אלי הייזלווד, החברה של הדמות הראשית לא הייתה בכלל בן אדם. היא הייתה דף מסרים מהלך. אישה שחורה (או איזשהו מיעוט אחר, לא זוכרת), חברה בכל התנועות שאתה יכול לחשוב עליהן (me too, נשים באקדמיה, שחורים באקדמיה, black life matters וכן הלאה). כמובן שהגיבורה הראשית העריצה אותה, אבל זה היה סיכום היחסים שלהן. היא פשוט לא הייתה אדם אמיתי, כי ב-woke אין מורכבות. 2. הזדהות ב-pronouns. קראתי ספר שבו אחת הדמויות ממש הציגה את עצמה לדמות אחרת כך: Hi, my name is Blahlah, and I use the pronouns Him and They או משהו בסגנון הזה. לא ברור לי למה זה נחוץ. אני אישית לא אבין איך אפשר להשתמש ב-They (רבים) לאדם (יחיד), ולא אבין גם למה זה כל כך חשוב לשלוט על האופן שבו אנשים מדברים עליך שלא בנוכחותך (!). זה קצת נרקסיסטי בעיני. אם מישהו רוצה לדבר עליי מאחורי הגב, אני לא יכולה ולא צריכה לשלוט במילים שבהן יבחר - זה שלו, ואני לא משטרת מחשבות. ברור שהייתי מעדיפה שיחשוב עליי דברים נחמדים, אבל הניסיון לשלוט במילותיו יגרור כנראה את ההפך... 3. להטבים בכמות לא פרופרציונלית לשיעורם באוכלוסיה בלי הצדקה עלילתית, או פשוט עיסוק מוגזם בנטיות מיניות שלא לצורך. אם כ-ל הדמויות להטביות (שוב, בלי הצדקה עליליתית), אז יש מצב שמישהו מנסה לדחוף לך אג'נדה, ולא בעדינות. בספרים רגילים (שאינם woke) לא טורחים לספר לי על חיי המין של כל דמות ודמות. הבחור שהגיבורה פוגשת במעלית יכול פשוט להיות סתם בחור. אז למה שיהיה לי אכפת בספר הספציפי הזה מה הוא עושה במיטתו? אגב, לי למשל אין בעיה לקרוא על סיפורי אהבה להטבים, אפילו נהניתי מכמה כאלה, אבל מדובר במינון הנכון לסיפור. ובדרך כלל ה-woke לא מצטיינים במינונים. מה שמוביל לנקודה הבאה: 4. סימון צ'קליסט. הרבה פעמים בספרים של woke אתה תראה סתם דמויות להטביות/בנות מיעוטים שלא באמת קשורות לעלילה ולא תורמות בשום דבר, אבל הן שם כדי לסמן וי על סעיף הייצוג, כדי שתחשוב שהסופר/ת שייכת לצד הנכון. אותה דמות תוצג בדרך כלל כיפהפייה מהממת וחסרת פגמים, כי למה לא. 5. כל בני המיעוטים הם טובים, כל הלבנים (הגברים בדר"כ) הפריווילגים הם הרעים. או בגרסה הפחות מוגזמת אבל לא פחות מעצבנת: כל הנשים הן גיבורות, כל הגברים הם בכיינים עלובים. שוב, אין מורכבות שנובעת, נניח, מהאופי של הדמות. 6. אמפתיה חסרת ביסוס וחסרת מחשבה כלפי הדמות המוחלשת כביכול. בספרים זה יכול לבוא לידי ביטוי בתרבות ה"מאמינה לך באוטומט" כשמישהי מתלוננת על פגיעה (אולי צריך להקשיב באוטומט, אולי צריך לא לשפוט באוטומט, אולי צריך להציע עזרה באוטומט, אבל להאמין באוטומט?). במציאות, זה עלול מתבטא באהדה ל"ארגוני חופש" וטרוריסטים למיניהם. כי האנדרדוג תמיד צודק, ואסור לחשוב אחרת. 7. דידקטיות מוגזמת. אם לא קלטת את המסר על ידי דפים המסרים והמחסור באפיון דמויות, אל דאגה. הסופר/ת תדאג שתבין בדרך כזו או אחרת. תיארה את זה מצוין משאלת לב בביקורת שלה על אחד הספרים של אליס אוזמן שנקרא "בלי אהבה" (לא הצלחתי לשים קישור). זה מה שעלה בדעתי, בטוחה שיש כאן אנשים עם דוגמאות נוספות.
איתי בהילוך איטי
איתי בהילוך איטי•לפני 9 חודשים

תודה על ההסברים הממצים סייג' ופאלפ.

לסיום, רק בירור קטן. נתקלתי פה בכמה תגובות שמייחסות ספרים מסויימים או כתיבה מסויימת לדחיפת אג'נדת הווק / כתיבה בסגנון ווק (אל תתפסו אותי במילה). אולי אתם יודעים, מה זה אומר בדיוק, בספרות, ספרים, ואיך זה בא לידי ביטוי?
סייג'
סייג'•לפני 9 חודשים

מסכימה פאלפ, נראה שהווק והאסלאם נהיו שתי הבעיות הכי רציניות של ארצות הברית.

שמעתי כל כך הרבה בנושא שזה באמת קשה לסכם, אבל אני מבינה שהשמאל האמריקאי נהיה פחות מגוון בדעותיו, ובכל זאת הוא טוען לגיוון ותמיכה, נראה שיש צביעות וחוסר מודעות רבה בצד הזה. ממה שאני רואה נראה שגזענות זה לא בסדר, עד שזה מכוון לאדם לבן, וגזענות לגבי אנשים לבנים זה בסדר מבחינתם. באמת שאפשר לדבר עליהם מכל כך הרבה זוויות, אבל רמה כזאת של קיצוניות, בורות ונאורות מזויפת - מאוד קשה לעיכול. כי זה כת ממש, כמו שאמרת, אי אפשר לבקר אותם, אי אפשר לחשוב קצת שונה מהם, חייבים לזרום עם מה שמוכתב בלי להפעיל שום חשיבה ביקורתית. מבחינתי המילה הזאת "WOKE" כבר נהייתה מילה נרדפת לטיפשות ועידוד של מחלות נפש.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 9 חודשים

סייג

תנועת ה-woke מזוהה עם תרבות הביטול- מספיק שהאדם יאמר משהו שלא מתיישב עם האג'נדה הרדיקלית שלה- אף הוא לא התכוון אלא רק כך זה התפרש, הוא מוכפש, מוצא מכל פעילות משמעותית ויש עליו אות קלון לשאר חייו. זו משטרת מחשבות ביי דפינישן, מטרתה לא באמת לסייע למי שצריך אלא להרוס את החברה הקיימת ולגרום לאנשים שהם קצת מתקדמים לחיות ברגש אשמה. זו תנועה שלא מקדמת דיאלוג רציונלי ומהר מפעילה אמוציות של שנאה וכעס, היא לא באמת סובלנית והיא נטיתזה לפלורליזם. אנשיה מוקיעים חברות שמקדמות בני אדם על פי כישורים אלא דורשים להוריד את הרמה כדי ליצור "גיוון". ומעל לכל זו תנועה בפועל אלימה מאוד ואת זה הם הוכיחו כבר אינספור פעמים. אגב הם נותנים צ'ק פתוח לאסלאם הרדיקלי להתפשט ולא מבקרים אותו, בזמן שהם מפשפשים בציציות של אנשים "לבנים" או "פריבילגיים".
סייג'
סייג'•לפני 9 חודשים

איתי,

אתה יכול פשוט לכתוב "ווק" בגוגל או לשאול את GPT. במילים הכי פשוטות, שאני יכולה לחשוב עליהן, זה שWOKE זאת תנועה חברתית שמזוהה עם השמאל האמריקאי. יש הרבה ביקורת וזלזול כלפי התנועה הזאת מהצד של הימין האמריקאי. התנועה הזאת תומכת בזכויות המיעוט או באנשים שלדעתם לא זוכים לשוויון כגון טרנסים, שחורים, נשים. הסיבה לזלזול מהצד השמרני, זה כי הם כל הזמן מדברים על הקורבן, בימינו האנשים האלה הם האנשים שצועקים לשחרר את פלסטין, הם האנשים שמזדהים כמשהו מלבד גבר או אישה, ומגדר זה לא רק נשים או גברים. אז אם אתה שומע מישהו אומר שהוא לא סובל את כל הדיבורים האלה של "ווק", אתה יכול לשער שהוא כנראה איש ימין, ולא חושב שגבר שמזהה כאישה אבל ללא ספק נראה כמו גבר, יכול להשתמש בשירותים נשים, ושטרנסים שנולדו גברים לא רשאים להשתתף בתחרויות של נשים. יש המון שנכנס תחת הקטגוריה הזאת של "WOKE", אבל בימינו, כשמתייחסים לזה, זה בעיקר בקשר לזכויות טרנסים, ולכך שלאנשים יש את הזכות להזדהות איך שבא להם, אפילו אם הם בוחרים להזדהות כברווז. לא יודעת אם עכשיו זה קצת יותר ברור לך, אבל כדי להסביר יותר טוב מזה צריך כבר לקרוא מאמר.
איתי בהילוך איטי
איתי בהילוך איטי•לפני 9 חודשים

תודה פואנטה, לא שמתי לב שענית לי בזמנו.

עכשיו מצאתי את התשובה מאז. עדיין, ההסבר שניתן שם, מרגיש לי די אמורפי ולא ממש ברור, אבל זה כנראה אני.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 9 חודשים

כבר שאלת (את מוריה) וכבר עניתי לך (במקומה)

איתי בהילוך איטי
איתי בהילוך איטי•לפני 9 חודשים

סליחה על הבורות, אבל מה זה ווק?

וויליאם מאני
וויליאם מאני•לפני 9 חודשים
אני נטשתי אחרי 50 או 100 עמ'. דמות בלתי נסבלת ודחיפת הווק לכל חור. בקיצור על טעם ועל ריח...
16 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של תמר-מילים

להבת הברזל

להבת הברזל

רבקה יארוס

זהו ספר שני בטרילוגיה, וככזה, ניגשתי אליו בציפייה ובחשש, כי הראשון (האגף הרביעי) היה טוב וסוחף ויצוק בתבנית הז'אנר הרומנטזי (אז נא לארגן ציפיות בהתאם), והספר השני יכול להיות מעבר צולע לספר השלישי שאמור לסגור את הטרילוגיה, או להצליח לעמוד בפני עצמו, למרות שאנחנו מכירים כבר את הדמויות הראשיות, ואת העולם.
והספר הזה הצליח! 735 עמודים שמתארים את השנה השנייה של ויולט בבסגייה, בית הספר הצבאי בממלכת נוואר. כעת זיידן כבר חייל, והוא מוצב באחד המבצרים בגבול, בעוד ויולט מתמודדת עם המשך הכשרתה הצבאית. כמצופה, זה נעשה אכזרי, ומאתגר אותה ואת הקשר הרומנטי בינה ובין זיידן, ואת הקשר בין הדרקונים שלהם.
אבל יש חניכים חדשים בשנה א', ויש התפתחויות בגזרת הדרקונים, ויש אתגר לחזק את רשתות ההגנה. אנחנו גם מקבלים עוד הצצה לחיים של זיידן לפני המרד, ולהיסטוריה של נוואר, ונחשפים לתככים בתוך המערכת הצבאית.
יש אזהרת טריגרים בתחילת הספר, והיא מוצדקת. שימו לב. ואחת המלחמות המתוארות שם הזכירה לי מאוד מלחמות שחווינו כאן, אצלינו, וזה גם טריגר.
עם זאת, זיידן הקשוח והמנותק רגשית, נעשה יותר רך בקצוות מול ויולט שמקשיחה עמדות, אבל שלא כמו גריי, לא מרסקים לו את דמות החזק/שולט בעצמו/כריזמטי/הכי הכי. תודה על כך. הגזמה היא בכמות השברים והפציעות שכולם שם נפגעים ומתרפאים בקלי קלות עם האשפים וההילרים שלהם. אבל זה נסלח במגבלות הז'אנר.
כצפוי, אני לא יכולה לחכות לתרגום של הכרך הבא (ממש קשה לי לקרוא אותו באנגלית, האמינו לי שניסיתי), ואפילו שמעתי שרבקה יארוס כותבת כבר את החלק הרביעי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•תמר-מילים
גן הלבנדר

גן הלבנדר

לוסינדה ריילי

לוסינדה ריילי מגישה לנו עוד רומן היסטורי עם כל המרכיבים הטובים.
אמילי, וטרינרית צעירה וביישנית, היא בת יחידה, וכשאמא שלה מתה, היא נאלצת לטפל בירושה שכוללת חובות גדולים ובית אחוזה כפרי מוזנח שיש בו אוצרות תרבות.
כדי לכסות את החובות היא מוצאת את סבסטיאן, סוחר אומנות בריטי שבמקרה נמצא באזור, והוא עוזר לה למכור כמה תמונות, וגם אהבה...
אמילי עוברת ללונדון בעקבות בעלה הטרי, וסיפור ישן עם סבתו, שהייתה קשורה לאחוזה הצרפתית במלחמת העולם השנייה, וגם את אחיו הנכה.
הסיפור קופץ אחורה לסבתא, שהייתה מרגלת בריטית שנשלחה לצרפת, ועם התקדמות שני צירי העלילה אנחנו מבינים את הקשר בין הגיבורים שלנו
וגם עוד כמה דברים על אהבה, משפחה, נאמנות וספרים עתיקים.
ספר נהדר לימי חורף תחת שמיכה עם קנקן תה (כוס לא תספיק) או לחופשה אביבית.
ממליצה לכל חובבי הז'אנר שסיפורים משפחתיים מורכבים מדברים אל ליבם.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•תמר-מילים
שנה שבע

שנה שבע

מיכל קרייטלר

גילי, גיבורת הספר היא אמא יחידה לתומר החייל, היא עובדת בקופת חולים ומטפלת בכלב זקן וציפור- עורבת, שהייתה של אמא שלה שנפטרה.
יום אחד מתחילים לקרוב לה דברים מוזרים ופוגעים, והיא חושדת שחותה הגדולה חזרה לארץ אחרי שמונה שנות היעדרות. אחותה הגדולה שעוד כועסת עליה, אחרי שביתה, אחיינית של גילי, נפטרה מסרטן כשהייתה בת 12.
גילי נושאת אשמה כבדה, ומאוד רוצה שאחותה תסלח לה, אבל האחות הזאת לא ממש משתפת פעולה. הדברים מסלימים כשבמקבי אולי מתחיל להתפתח משהו עם מישהו, למרות שגילי ממש לא בקטע של זוגיות ואהבה.
זהו סיפור על אחיות, על קשרי משפחה וחשבונאות עתיקה, על היכולת לסלוח והיכולת לעמוד על שלנו.
סיפור חזק ונוגע.
החולשה הקטנה היחידה שלו היא הדמות של אור, אחותה הגדולה של גילי, לא להכול הצלחתי להאמין שם.
אבל גילי? וואו. הלוואי והייתה לי אחות כזאת.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•תמר-מילים
שולטת במגרש

שולטת במגרש

קרלה סורנסון

הספר הזה כמו לקחת שוקולד ממולא קרם תות מהמדף. זה מתוק נורא, אתה יודע מה אתה מקבל, ואתה קונה כי אתה מת על זה.
גם בספר שולטת במגרש, אתה מקבל רומן בין אלי (אלכסנדרה) צעירה ויפה ורווקה שיורשת קבוצת פוטבול בין הנכסים הנוספים של אביה, ובין לוק, הקוורטרבק החתיך של הקבוצה, שמאוד לא אוהב את הבוסית החדשה והלא מנוסה, וגם לא פנוי לקשר.
היריבות והעוינות מתחלפות בהדרגה לרומן סוער, הכול צפוי, ועם זאת מענג. דמויות חביבות, יפים ויפות בבתים גדולים ובריכות מאובזרות.
ספר חופשה לחובבות הז'אנר.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•תמר-מילים
נתראה אתמול

נתראה אתמול

רייצ׳ל לין סולומון

סיפור נחמד מהז'אנר הרומנטי.
הספר מיוחד לקהל צעיר יותר כי הגיבורים הם סטודנטים, בדיוק מתחילים שנה ראשונה בקולג'.
בארט בלום רוצה לפתוח דף חדש בקולג', להתקבל לכתוב בעיתון הסטודנטים, ולשכוח מהאסון שקרה לה בתיכון, ושבגללו הייתה מתוייגת לדיראון עולם.
באחת ההרצאות היא פוגשת את מיילס, שנראה לה סנוב, אבל בסוף אותו היום היא מגלה שהיא תקועה בלולאת זמן, ואיתה תקוע גם מיילס.
ביחד הם לומדים את המצב, לומדים להכיר זה את זו, ואולי אפילו לצאת מהלולאה.
זה סיפור נחמד, כתוב זורם, ובהחלט מהנה.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•תמר-מילים
דרור חייב למות

דרור חייב למות

רז קלמנוביץ'

מה את עושה אם יום אחד את מגלה שיש לך ילד קקה?
דליה, גיבורת הספר היא פנסיונרית של משרד החינוך, בדיוק לפני שנה התאלמנה, יש לה חברה טובה שבעלה עזב את הבית והבת היחידה שלה גרה בחו"ל, ודרור, הבן של דליה בלי זוגיות, מדבר לא יפה, וכנראה זומם להשתלט על כספי הירושה. דליה מנסה את כל מה שהיא יודעת כדי לסכל את המזימה, רק שככל שהספר מתקדם, הקורא מקבל את הרושם שאולי דליה טועה בכל מיני עניינים בפרשנות המציאות, ואולי בעצם היא באמת קצת לא בסדר.

ספר כתוב מאוד ריאליסטי, מאוד ישראלי, מאוד דיבר אליי, אולי בגלל שאני בגיל שבין ההורים המבוגרים וקריצה מהירושה.
יכולתי לדמיין את הטיפוסים הצבעוניים שחוברים לדליה במסע שלה אחר האמת, התרגשתי קצת בסוף, ובעיקר לא יכולתי להניח את הספר מהידיים.
הוא לא ארוך, אל תוותרו עליו.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•תמר-מילים
שובי שובי השולמית

שובי שובי השולמית

חוה עציוני-הלוי

כל ספר של חווה עציוני הלוי הוא סיבה לחגיגה בעיניי. אני אוהבת סיפורים מההיסטוריה שלנו, שנטועים בגיאוגרפיה שלנו פה, שמתכתבים עם המסורת שגדלנו עליה, ומרחיבים את התמונה. הכתיבה שלה מפיחה חיים ואנושיות בדמויות שעוצבו לפי נרטיבים דידקטיים מאוד מסוימים.
לכן שמחתי כשיצא הספר הזה, החדש. רק תהיתי, מי זאת שולמית? אני לא זוכרת מלכה כזאת, אמא של מלך, אשתו של מישהו בשם הזה או סיפור שנקשר בדמותה.
ואכן, שולמית היא דמות בדיונית, שנטועה בירושלים, עירו של המלך שלמה בימי שגשוג הממלכה.
שם הספר מהדהד את הפסוק: שובי השולמית ונחזה בך, שכתוב בשיר השירים, וזה היה הבסיס לכתיבת ספר זה.
הפעם עציוני-הלוי לקחה את שיר השירים, ושאבה משם השראה לכתיבת עלילה, שיש בה נערה צעירה, אהוב, וכרמים וערוגות בושם ביהודה של ימי מלכות שלמה בן דוד.
הכתיבה, כתמיד, נהדרת, והעלילה עושה חסד עם הפרטים ההיסטוריים, הבגדים, הכלים, דמויות הרקע וכמובן - הנופים. קל לדמיין את הירידה מירושלים לכיוון ים המלח, את החוות בין הכרמים והעדרים בהרי יהודה, ואפילו את הנסיעה צפונה לצור דרך הגליל. ובכל היופי הזה שזור סיפור אהבה בין שולמית ובין דודה, שמדביק את טלאי הפסוקים למשהו קוהרנטי ורומנטי. וכשלוקחים בחשבון את גילה של הכותבת, זה אפילו מרשים יותר.
בשורה תחתונה, הספר יצירתי וענוג!
רק מילה אחת על הכריכה - חבל. חבל שלא המשיכו את הקו העיצובי של הכריכות מהספרים הקודמים, כי זו משאירה רושם סכריני של AI.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•תמר-מילים
דוקטור בואי אצלי

דוקטור בואי אצלי

מירה מגן

מירה מגן מביאה לנו את סיפורה של גליה, רופאה בבית חולים, שמתמחה בסרטן הדם. רווקה לא צעירה, ששתי אחיותיה היפות כבר אימהות להרבה ילדים, והן מסתכסכות. גליה נשארת זו שאפורה לגשר ולהבריא את המשפחה. במקביל היא נעה בין החולים שפוקדים את המחלקה, מהם כאלה שהיא נקשרת אליהם באופן אישי, מעבר לקשר המקצועי הרגיל הנדרש, אבל כולנו בני אדם, נכון? ויש לנו גם חולשות.
במקביל היא מתאהבת ברופא מהמחלקה, שבדיוק התאלמן, ועל רקע הקשיים של אחיותיה הנשואות, לא ברור לה אם היא רוצה להתחייב לקשר הזה.
גליה מגיעה ממשפחה דתית, וזה נוכח מאוד בסיפור, מהשביס והפאה, ועד לשאלות: הוא משלנו? ובכל זאת נראה שגליה לא ממש מחויבת לקוד ההתנהגות הדתי.
בגב הספר כתוב שהעלילה מתקדמת דרך הטיפול בנער שהתאשפז, ואביו שמלווה אותו, אבל אני הרגשתי שכל קווי העלילה נעים במקביל, ואהבתי את הקצב הרגוע, יחסית, של התקדמות הסיפור, קצת כמו האופי של גליה. שקול, מסודר, ועם זאת מחליק בפינות על חולשות אנושיות.
בספר הזה, הכתיבה טובה אפילו יותר מהעלילה, לטעמי, בכל אופן. השפה היפה שלא גולשת למליציות יתר, ועם זאת, לא יורדת לשפה מדוברת ומצליחה לתאר סיטואציות רגשיות מורכבות, שבתה אותי.
העלילה, נגעה בי במקומות מאוד אישיים, כי גם אני אחת מתוך דבוקה של אחיות, כי אבא שלי חלה במיילומה ואז בלוקמיה ועברנו ביחד איתו את מסע החתחתים להשתלת מח עצם מתורם, ובאשפוז הארוך במחלקה ההמטולוגית ברמב"ם.
בשורה תחתונה - כתיבה משובחת, דמויות אנושיות, רוצו לקרוא, אבל בנחת.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•תמר-מילים
דבר רודף דבר

דבר רודף דבר

ג'ודי טיילור

כוכב אחד עבור הרעיון - מסעות בזמן, וכוכב שני עבור המקוריות למקצוע הגיבורה - היסטוריונית.
גיבורת הספר, מקסוול, היא הסטוריונית, ודי זאב בודד, ולכן מוכנה להיכנס לתכנית סודית ומסוכנת. היא תתנסה בטכנולוגיה שיכולה לשנע אנשים בזמן, כדי לחקור אירועים היסטוריים. רק שמסתבר שיש עוד סיבוכים בתכנית הזאת, ויש מי שמנצל את הטכנולוגיה הזאת לרעה.
אני נשברתי כשהיא נסעה לחיות בעידן הדינוזאורים. משם הסיפור פחות עבד לי, וכל ההסתבכויות שבאו אחר כך כבר היו פחות אמינות בעיניי.
חבל, היה פוטנציאל.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•תמר-מילים

ביקורות נוספות על "על ארבע"

על ארבע

על ארבע

מירנדה ג'וליי

הכתיבה של מירנדה ג'וליי היא כמו לנגוס במשהו חריף, ואז כל חלל הפה והחך מתמלאים בחריפות כזו מתפרצת שמקהה את הלשון, ומשתלטת, ואז אומרים לך: "הביס הראשון הוא כזה, חכה שהחריפות תתפוגג." ואז, כשזה קורה , כשהחריפות שוככת, יתפסו את מקומם הטעמים הנסתרים יותר, ויתפשטו בך, ואתה תגלה שאתה דווקא מחבב את הטעם, ותיקח עוד ביס.

ככה בדיוק ג'וליי כותבת. זו לא כתיבה מתנחמדת, לא כתיבה רכה שהעין מחליקה בנעימות על המילים. זו כתיבה חצופה וישירה, גם בוטה. והיא לא תתאים לכל אחד, אבל מי שכן יקרא - צפוי לפגוש בקול אחר. ייחודי ושונה.

אישה מתכננת נסיעה מחוף אל חוף. מלוס אנג'לס לניו יורק. היא מתכוננת לנסיעה הזו. בעלה מארגן לה מסלולי נסיעה, ממליץ לה על המקומות בהם תעצור ללינת לילה, ומדפיס לה את מפת המסלול. כשהיא שואלת בשביל מה לה מפה כשיש לה הכל דיגיטלי, הוא, בפרקטיות שלו עונה "ומה אם הטלפון ימות?"
היא מצידה מכינה לה בגדי נהיגה להגנה מהשמש, משענת אורטופדית, ועוד.

היא חוששת קצת מהנהיגה הממושכת. מנהיגת הסולו, שמונה שעות בכל יום על הכביש, כשהכל עליה.

חצי שעה מרגע שהתחילה לנסוע היא עוצרת בתחנת דלק. מפגש אקראי שהתרחש שם, ובהחלטה של רגע, שינו את כל תוכנית הנסיעה. ובמקום מסע פיזי מחוף אל חוף, קיבלנו מסע של אישה אל עצמה. מסע פנימי מעורר מחשבות ותהיות, מסע בו פוגשת אישה את עצמה ברבדים הכי עמוקים שלה, בנקודות מפגש הכי אינטימיות בינה לבין עצמה, ובכלל.

את הסטיה הזו מהתוכנית המקורית היא מסתירה מפני בעלה ובנה, וג'וליי נותנת לקורא הרגשה של שותפות לסוד, כמו להבריז מבית הספר, ולמלא את היום הזה כפי רצונך ולפי החלטתך. ובמקום גוון אפור משמים, אתה ממלא את היום בהמון נקודות צבע צבעוניות. בבחינת מים גנובים ימתקו, כי לפעמים לגנוב את הזמן של עצמנו, זה הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות למען עצמו.

"כל אדם משקר במידה שמתאימה לו. צריך להכיר את עצמך ולמלא את מכסת אי -האמת שהמבנה הנפשי שלך דורש." (עמ' 52)

היא בת ארבעים וחמש, והיא מנסה לאחוז בזנב של החיים, בחלק הזה שמכיל בתוכו ריגושים, דברים שגורמים לדופק מואץ, רגע לפני שהיא תפסיק לרוץ על המגרש ותהפוך להיות שחקנית ספסל, שם תהפוך להיות מהנשים השקופות.
זה סיפור של אישה המותחת את גבולותיה. את כל הגבולות. המשפחתיים, הנשיות שלה, המיניות, ונישואיה. אם חייה הם בפלסטלינה - היא לקחה אותה ולשה בה עוד ועוד, ועיצבה חיים אחרים לגמרי.

ג'וליי כותבת ניגודיות ושומרת על עמימות לכל אורכו של הספר: האישה נשארת נטולת שם בעוד בעלה ובנה דווקא זוכים לשמות. הקורא מבין שהאישה היא אומנית, אבל לא מצוין באיזה תחום וממש בדפים האחרונים זה מתגלה. השימוש בפנייה א-בינארית לגבי הבן שלה בן החמש לא היתה לי כל כך ברורה. היא לא מרחיבה לגבי זה, וחבל.
ומצד שני - היא מכניסה את הקורא אל תוך סיטואציות מאוד אינטימיות.

הרבה מהספר כתוב כזרם תודעה, וככזה הוא יכול להפוך לקריאה שטוחה, והוא נופל לשם לרגעים במחצית הספר, אך מהר מאוד ג'וליי מחזירה אותו לקצב מואץ, ולוקחת את הקורא איתה בצמוד עד לסוף המפתיע.

היתה לי חווית קריאה טובה שונה עם הסופרת הזו, שאין ספק שהיא באמת קול אחר ומקורי, ותמיד נעים לי לגלות קולות חדשים.

לפני 11 חודשים•dina
על ארבע

על ארבע

מירנדה ג'וליי

הספר הזה הוא כמו פגישה עיוורת עם אישה, שמגיעה עם תיק מלא באבנים יקרות, אך גם עם נעלי עקב שבורות. 'על ארבע' הוא רומן שמתחיל במסלול מוכר, אך במהרה סוטה לשבילים צדדיים, מפתיעים ולעיתים מטרידים.

גיבורת הספר, אישה בת 45, עוזבת את חייה הבורגניים, ויוצאת למסע, שמתחיל כטיול שגרתי, אך מתפתח להרפתקה פנימית עמוקה. במהלך המסע, היא מתמודדת עם תשוקותיה, זהותה, גיל המעבר, והחופש לבחור מחדש את חייה.

ג'וליי מציגה דמות נשית מורכבת, שאינה מתנצלת על רצונותיה או בחירותיה. הכתיבה שלה נעה בין הומור דק לרגעים של כאב חשוף, ומצליחה ללכוד את הקורא.
בין דפי הספר משולבים כל מני ציטוטים, חלקם פרובוקטיבים, אבל כולם מעוררי חשיבה, כמו הציטוט הבא:
"כולם חושבים, שדוגי סטייל זאת תנוחה כל כך פגיעה," אמרה ג'ורדי, "אבל בעצם זאת התנוחה הכי יציבה. כמו שולחן. קשה להפיל אותך כשאת על ארבע."

לסיכום, זה רומן שמעז לשאול שאלות נוקבות על נשיות, חופש ובחירה. זהו ספר, שלא משאיר את הקוראת אדישה, ומזמין אותה לחשוב מחדש על המסלולים, שהיא בוחרת ללכת בהם.
ובעיקר, על כך, שגיל המעבר הוא לא תמיד שבר, לפעמים הוא שער.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•נילי
על ארבע

על ארבע

מירנדה ג'וליי

על ארבע - מירנדה ג'וליי

הביקורות מדווחות על אישה שבגיל 45 – רגע לפני תום תקופת הפוריות – יוצאת למסע של גילוי עצמי, של זהותה ושל מיניותה. אולי בשל הוויב הגדול סביב הספר, ואולי מתוך הרצון להבין את הגילוי המרומז מיהרתי לרכוש אותו , אך משהו בי עצר מלהתחיל בקריאה. שוב ושוב מצאתי את עצמי פותחת ספר אחר במקומו. כשהשלמתי לבסוף את הקריאה, לקחתי לעצמי פסק זמן של כמה ימים לפני שהתיישבתי לנסח את הרשמים. היה לי חשוב לשים בסוגריים את הביקורתיות והשיפוטיות שעלו בי, ולנסות להתייחס דווקא אל התמות היפות שהספר מעלה ואל השאלה – מה הותירה בי הקריאה בסופו של דבר.
במרכז הספר ניצבת אישה בת 45, אומנית מצליחה למחצה, הנשואה לבעל מעולם האמנות. הרושם הראשוני הוא של זוג מבוסס, הנע על הרצף שבין בוהמי לפסבדו־בוהמי ועד כמעט שגרתי ומשעמם, המקיימים חיי זוגיות שנראים יותר כמו "סידור עבודה" מאשר קשר אינטימי. חלק מסידור העבודה הזה כולל את תפקידה בזוגיות- רק היא יוזמת את הסקס בין השניים. היא מרגישה שבעלה "לא רואה אותה", אך בפועל משתפת פעולה עם ההסדר: נכנסת לבית שלא בחרה ולא עיצבה, מקבלת את הנוחות שבחיים המבוססים האלה, ואת החופש הכמעט מוחלט שמאפשר לה בעלה – ימים שלמים בסטודיו, התמסרות מלאה לאמנות, מרחק מן ההמולה ומטיפול בילד. החופש הזה מעניק לה, אמנם, אוטונומיה ושליטה על חייה ומרחב לפתח את יצירתיותה כאומנית, אך בן זמנית חוויות של ניכור, חוסר נראות והיעדר יכולת אמיתית להגיע לאינטימיות. מתוך הסתירה הזו נולד מסעה לגילוי עצמי.
המסע שהיא יוצאת אליו הוא ניסיון לחוות אינטימיות באמצעות התנסות באובדן שליטה, בעיקר דרך חוויות מיניות. ייתכן שהיא מבקשת לשחזר את הרגעים היחידים שבהם הצליחה לחוות אינטימיות אמיתית עם בעלה האריס – אותם ימים דרמטיים של אובדן שליטה כפוי, שנכפה על שניהם לאחר הולדת בנם הפג בלידה טראומטית. אז, כשההגנות נשמטו והם ניצבו חשופים לגמרי מול החרדה הקיומית לאבד את הילד, נוצר ביניהם חיבור נדיר. במסעה הנוכחי היא אינה חוצה יבשות או עוקרת מחייה, אלא נוסעת מרחק קצר בלבד אל מוטל עלוב, שם היא מחליטה "לעצב לעצמה" מרחב בו תוכל שוב לחוות אינטימיות. לכאורה זהו רגע של עצמאות, אך בפועל , בשאיפתה לאבד שליטה, היא נשענת על מעצבת צעירה שתעשה זאת בשבילה. בדומה לביתו של האריס, שבו לא שינתה דבר אלא השתלבה במרחב שנקבע מראש, גם "ביתה הזמני" במוטל נבנה על ידי המעצבת – ואף מזכה אותה בהון מקצועי ובהתקדמות בקריירה. אולי יש כאן רמז ראשון לכך שהמסע לא יוכל להוביל לגילוי המיוחל.
שכן, כל הרפתקאותיה המיניות מאופיינות אמנם באובדן שליטה: כך עם דיווי הצעיר, שקובע את גבולות הרומן ואת כללי המותר והאסור, וכך גם עם אודרי וקריס – שתי מאהבותיה הנשיות – שתיהן אלו שמכתיבות את הכללים. בניגוד לבית, שבו היא נדרשה ליזום את חיי המין ולקבוע את הכללים, כאן היא נענית למסגרת שהאחרים מציבים, ומתוך כך מצליחה לגעת באינטימיות זמנית. אבל ההבדל עמוק: בלידת הפג חוסר השליטה היה משותף, והיא והאריס צללו יחד לאותה חרדה קיומית – מכאן נולדה אינטימיות אמת. ברומנים במסע, לעומת זאת, חוסר השליטה הוא חד־צדדי: היא מוסרת את המושכות לאחרים, והם קובעים לא רק את הכללים אלא גם את רגע הסיום. לכן מה שנולד שם הוא קרבה רגעית בלבד, שתמיד מתחלפת בנטישה ובתחושת חוסר אחיזה. בשובה מהמסע, היא מנסה לשחזר שוב את אותה תחושת קרבה גם עם האריס. הפעם הם נעזרים במשחק תפקידים שבו האריס מוביל את ההתרחשות. ברגע זה, כשהיא מרפה ומאפשרת לו להכתיב את החוקים, נוצר מחדש חלון אינטימיות נדיר. נראה שבניגוד ללידת הפג, שם הם היו לכודים יחד באותו מצב קיומי שלא נשלט על ידי אף אחד מהם, כאן השליטה עוברת פשוט מיד ליד – ממנה לאריס – אך לא נוצר מרחב של פגיעות משותפת. משום כך, החוויה אינה מתעלה מעבר למשחק תפקידים רגעי ואינה משנה את דפוסי חייה או את תחושת השקיפות המלווה אותה. על הרקע הזה מתבלטת האינטימיות שחוותה דווקא עם ארקנדה, הזמרת שעברה גם היא לידה קשה. כאן לא היה מין ולא משחקי שליטה, אלא זיהוי עמוק בין שתי נשים הנושאות בגופן את אותו פצע. חוסר השליטה אינו מועבר מאחת לשנייה אלא נחווה במשותף, ולכן הקרבה ביניהן נולדת באופן אורגני ואמיתי. זו אולי החוויה היחידה במסע שבה היא חשה אינטימיות הדומה לזו שחוותה בלידת הפג – אינטימיות שלא נשענת על תשוקה רגעית אלא על פגיעות אנושית משותפת.
סוף המסע – הגיבורה נוסעת לניו יורק לרגל צאת ספרה, הפרויקט האמנותי עליו עבדה. אך למעשה היא שבה לנקודת ההתחלה: על מנת להצליח בקריירה, היא ויתרה על האינטימיות. נשים לא יכולות, גם ב־2025, להשיג גם וגם; הן נאלצות לוותר על משהו. זה מתחבר לאחד הרגעים החזקים ברומן, המזכיר במובהק את ליסיסטרטה של אריסטופנס. שם נשים יווניות התאחדו בשביתת מין כדי לכפות על הגברים לסיים את המלחמה – מהלך קולקטיבי, נחוש, שיצר מהפכה בסדר החברתי. גם כאן מתואר רגע שבו כל נשות השכונה יוצאות יחד לשדה הפתוח, תמונה כמעט מיתולוגית של אחווה נשית ומרד. אלא שאצל מירנדה ג’וליי האחווה הנשית מופיעה שוב ושוב רק כהבטחה רגעית. יש לה חברות קרובות, והיא משתפת אותן בחששות ובתשוקות, אך גם הקשרים הללו מתגלים לעיתים כמסויגים ומאכזבים. היא יוזמת סקר דיגיטלי על השאלה “מה הדבר הכי טוב אחרי הדימום?”, ניסיון ליצור שיחה אמיצה על גיל המעבר, אבל גם שם התשובות אינן מולידות תובנה משחררת אלא משאירות טעם של חוסר מיצוי. אפילו פנטזיית מרד הנשים בשדה, עוצמתי ככל שנראה לרגע, מתפרק מיד עם חזרתן לבדוק בטלפונים אם הן נחוצות בבית. אם בליסיסטרטה האחווה הנשית מצליחה לייצר שינוי היסטורי, הרי שבעל ארבע היא נותרת חזיון חולף – כוח שקיים רק לרגע, מתפוגג מול כובד השגרה, המחויבויות והפחד לצאת באמת מן המסגרת.
מכאן מתחדדת תחושת ה"אנטי־אודיסיאה". בניגוד לאודיסאוס, שמסעו הארוך גדוש הרפתקאות, אתגרים והתנסויות שהופכים אותו לגיבור השב לביתו מחוזק ומעוצב מחדש, הגיבורה של ג’וליי יוצאת למסע קצר, כמעט פרובינציאלי, שבסופו אינה שבה מחוזקת אלא חוזרת לנקודת המוצא – עם הישג חיצוני של ספר חדש, אך בוויתור פנימי על אינטימיות ועל קרבה. הפער מובהק במיוחד כשהיא מתבוננת בדיווי: דווקא הוא, הדמות השולית והפחות רצינית לכאורה, מצליח לקחת שליטה על חייו, לפעול יחד עם אשתו, להגיע לאותנטיות אמנותית ולשיא אישי. בעוד היא נותרת חונה, תקועה בפרדוקס שבין תשוקה לאוטונומיה, הוא ממשיך לנהוג קדימה...
ולבסוף, אי אפשר בלי השוואה בין מסעות של גברים ונשים. אצל סופרים כמו פיליפ רות ופול אוסטר, הדמויות הגבריות מתוארות פעמים רבות כמי שנקרעות בין שתי משיכות מנוגדות: מצד אחד התשוקה – מיניות, חירות, רצון לפרוץ את גבולות המשפחה והחברה; מצד שני המחויבות – לנישואים, לקריירה, לנורמות ולמוסכמות. המאבק שלו הוא מאבק על כוחו ועל יכולתו להגדיר את עצמו כגבר מול כבלי החברה. אצל מירנדה ג’וליי בעל ארבע המאבק הנשי מצטייר אחרת : הגיבורה אינה נאבקת לשמר עוצמה או שליטה, אלא להפך – היא מחפשת אינטימיות דרך ויתור על שליטה. במסעה היא יוצאת להרפות, למסור את המושכות, והיא מקווה שדווקא מתוך הפאסיביות והפגיעות תצמח אינטימיות. אלא שגם כאן התוצאה מאכזבת: אינטימיות זמנית בלבד, שתמיד מסתיימת בנטישה. ובכל זאת, למרות ההבדלים המגדריים המובהקים, המאבק מתברר כחסר תוחלת. הגברים אינם מוצאים גאולה לא בבגידה ולא במחויבות, והנשים אינן מוצאות מזור לא בוויתור ולא בניסיון ליזום. בשני המקרים, החיפוש אחר איזון בין תשוקה, חירות, קרבה והישג מתגלה כפרדוקס שאינו ניתן לפתרון. בכך ג’וליי ממשיכה את קו השיח הספרותי הגברי אך מעניקה לו מבע נשי: לא עוד מאבק של גבר החושש לאבד את כוחו, אלא של אישה שמבקשת שיראו אותה – ובסוף מגלה שגם המסע שלה מסתיים בתחושת החמצה.

לפני 9 חודשים•קולומטה
על ארבע

על ארבע

מירנדה ג'וליי

ספרה החדש על ארבע שכתבה מירנדה ג'וליי מספרות אמריקאית פמיניסטית המתובלת הומור עורר הייפ ורעש גדול כשמכר אלפי עותקים בימים בודדים .
מה שהביא אותי לארוז אותו איתי במזוודה לחופשה . כי בעיניי הגיוני לקרוא ספר ולו בשל המהומה המסוימת שנוצרת סביבו , בפרט כשהספר עוסק בנושא הקרוב ללב ליבו של הקורא , כי קל לומר שעדיף לקרוא ספרים חכמים ועמוקים ....
נושא הספר הוא גיל המעבר , שהוא גיל המביא עימו המון מחשבות פנימה כשהוא נארז בספר נועז כנה ומצחיק על גיל אמצע החיים , תשוקה , חיפוש עצמי ומה שביניהם על אחת כמה וכמה ....

מכירים את הספרים שהם מלאים ברגעים חדים שגורמים לקורא לעצור ולחשוב על חייו שלו ,
ומצד שני לא לכל קורא יהיה קל להתחבר ? על ארבע זה בדיוק הספר !

בכתיבה אינטימית וכנה , לעיתים מעוררת מחשבה ולעיתים אף בוטה ונועזת על שלל התיאורים , כתיבה ייחודית ומקורית מביאה מירנדה את סיפורה של אומנית מפורסמת , בת 45 נשואה ואם לילד היא לכאורה יוצאת לנסיעה שגרתית , אך מכריזה על תוכניתה לצאת לנסיעה מחוף אל חוף, מלוס אנג'לס לניו יורק. חצי שעה מרגע שהיא נפרדת ממשפחתה בביתה בעיר החוף המערבית, היא יוצאת במפתיע מהכביש המהיר, לוקחת חדר במוטל חסר כל ייחוד ומוצאת את עצמה במסע אחר לחלוטין. במסע פנימי וחיצוני המתחיל ונמשך בעצירת חייה לכמה שבועות.
היא נכנסת למלון ומתחילה לחקור את עצמה, את גופה ,ואת המיניות שלה , ובדרך פוגשת את דיווי בחור הצעיר ממנה נשוי טרי בו היא מתאהבת ...
הסיפור נע בין רגעים אינטימיים מאוד עד רגעים אבסורדים המתובלים בהומור , לעיתים אף גרוטסקיים אותם מיטיבה לתאר ג'וליי בשפה חדה ולפרטי פרטים עד מביכים ...

מה לדעתכם יותר מפחיד באמצע החיים – לאבד את התשוקה או להישאר שבויים בהרגלים ?

על ארבע ספר מסקרן ,מפתיע ומצחיק , חד ומעורר מחשבה, ובעיקר כנה שנהניתי לקרוא והנעים לי חופשה מושלמת .

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•אסתו'ש
על ארבע

על ארבע

מירנדה ג'וליי

מאד אהבתי את המחצית הראשונה של הספר היא הייתה מרתקת ומיוחדת. במחצית השנייה די השתעממתי אולי קשה לי עם הדמות הכל כך מלאה מעצמה ובשום דבר אחר. מין אמנית שלא ברור מה היא עושה. אמא שמחלקת את זמנה עם בעלה כמו משמורת משותפת. סליחה אם זה מרגיז אבל מין אשה שיש לה יותר מידי כסף וזמן. הכתיבה מעולה לכן כוכב רביעי והסוף כלומר שלושה וחצי הדפים האחרונים היה ממש טוב.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•אריאלה
על ארבע

על ארבע

מירנדה ג'וליי

העלילה בקיצור: אמנית נשואה בנישואים משעממים משהו, במסע לגילוי עצמי, גילוי מיני, חושפני מאוד. לפעמים גם מסע רגשי כואב. לזוג ילד אחד משותף, לי - משום מה, הרתיחה אותי ההתעקשות לא לקרוא לילד המשותף - סם, בהוא או היא. אלא הם. לא לתת מגדר כדי לא להכניס לטייטל.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•Rachel
דירוג
5.0
לפני 10 חודשים

“ספרה החדש על ארבע שכתבה מירנדה ג'וליי מספרות אמריקאית פמיניסטית המתובלת הומור עורר הייפ ורעש גדול כש”