כתיבה די טובה, אך הכותבת הייתה כנראה בטוחה שהקוראים אידיוטים ולכן דאגה להסביר כל דבר בפירוט רב מדי, אבל זה עוד נסבל. מה שהורס במיוחד את הספר זה הדיאלוגים הארוכים והטפות המוסר שנותנים את הרושם (המוצדק) שהסיפור הוא רק הזדמנות לסופרת להטיף מוסר לקוראים. אפשר לשלב השקפות עולם בספר, גם השקפות עולם קיצוניות כמו של הסופרת אבל רק כרקע ולא שהם יתפסו את מרכז העלילה. כך שלדעתי הספר לא יותר מבינוני ובהחלט אפשר לוותר על קריאתו.

הספר נכתב כספר דמיוני אך הוא בהחלט לא כזה. הסופרת לקחה את הסיפור של הטבח בתיכון קולומביין ב20 בדצמבר 1999 (סיפור שהיא מזכירה בקצרה כמה פעמים בספר)והפכה לסנגורית הרוצחים במשפט שלא התקיים מהסיבה הפשוטה ששם היו שני רוצחים שהתאבדו, אך הטענות על התעללות מצד תלמידים שם כלפי הרוצחים ואחרים ובפרט מצד הספורטאים שבהם נשמעו רבות אחר הרצח. הדמיון בין הרוצחים שם לפיטר מהספר כמעט מוחלט. הם כפיטר גאוני מחשבים, מנותקים במידה זו או אחרת מהחברה וסובלים התעללויות. בספר כמו באירוע האמיתי הרוצח קורא לספורטאים לצעוד קדימה והם המטרה העיקרית של מסע הרצח. אך ככל הנראה בסיפור האמיתי היה מדובר בצמד פסיכופתים שנהנו מהאכזריות ומהרצח (אולי כתוצאה מיחס אכזרי בעבר כלפיהם, ואולי לא.) מה שממש אי אפשר לומר על פיטר בסיפור. העלילה בספר טובה אך כבר קראתי עלילות טובות יותר. המיוחד בספר זה הוא שגם אחרי שאתה מניח אותו מהידיים אתה ממשיך שוב ושוב לחשוב על הטענות שהועלו בו. ובעיקר על השאלה עד כמה התעללות רגשית מצדיקה או לפחות מאפשרת באופן כלשהו לקבל את תגובתו הלא פרופורציונאלית של הנפגע ואפילו מעשה רצח. לי הספר לא חידש חומר למחשבה וזה מהסיבה הפשוטה, חשבתי על שאלות מוסריות אלו עשרות ומאות פעמים בחיי. כי למרות שעברו כבר למעלה מחמש עשרה שנה עדיין הזכרונות של אותם ימים שבהם פשוט פחדתי כל יום כל היום מהצקות, מהשפלות, מהפגיעה המכוונת ומהדריכה ברגל גסה ואכזרית על היבלות, חוזרים אלי שוב ושוב. וזה על הפשע הנורא שהייתי רגיש יותר, עדין יותר ובעיקר שונה. שלא כמו בספר לא מדובר היה ברמות קיצוניות כל כך של אכזריות והיו גם צדיקים בסדום. אך כמו בספר הפגיעות היו כואבות ביותר,יום יומיות ובמקרה הטוב המבוגרים לא התערבו (במקרה הרע הם התערבו לרעתי). כשאני מביט בעיניים של בוגר אני יכול להבין שבכל רדיפה והתעללות חברתית יש מעט רשעים רוב ש"רק" צופה מהצד בלא להתערב מפחד להיות קרבן בעצמו להצקות, והצוות החינוכי שבדרך כלל מבחינתו מי שיש איתו בעיות רבות הוא בעייתי, בדרך כלל אין את המבוגר האחראי שיתאמץ להבין שלפניו לא תלמיד שמעורר בעיות אלא קרבן. אך בעיניים של נער זה נראה כאילו כולם נגדך והעולם סוגר עליך. הבעיה מחמירה כשבסוף אתה מתפרץ ומגיב ואז זה מהווה בעיני ה"מבוגרים" ראיה שאתה אלים/בעייתי ואין דבר יותר מתסכל מלהענש כשאתה יודע שהצדק איתך ולראות את החלאות שמציקים לך תמיד לועגים לאידך כשהם כמובן לא קיבלו את העונש הראוי להם. לשמחתי בהמשך הדרך למדתי להכיר שיש גם אנשים טובים שבזכותם יכולתי לחזור ולהאמין בחברה, ומכיוון שמה שלא מחסל אותך מחשל אותך הרווחתי את האומץ המוסרי לעמוד על דעתי ולעשות את הטוב גם מול לעג וביקורת, וכמו כן את הרגישות להבין את אלו שהחברה לא מבינה ולראות את המיוחד באנשים שאחרים יראו את המיוחד שבהם רק בעוד שנים. אך למרות כל זאת עד היום יכולים לעבור עלי לילות שלמים בלי שינה רק בגלל הכאב שבזכרונות שאולי כהה עם השנים אך בהחלט לא נתרפא. לי ברור שלמרות כל המתואר בספר זה לא מצדיק רצח(בדיוק כמו שלדעתי, בניגוד לנאמר בספר, גם לאישה מוכה אין זכות לרצוח), אך זה כן נסיבות מקילות. מה שלחלוטין אינני מקבל זה את ההצדקה ואפילו החלקית של רצח אנשים תמימים בגלל שאחרים פגעו בך ולכן אינני מקבל את ההזדהות שהסופרת מנסה ליצור כלפי מפלצת (כן מפלצת!) שרוצחת עשרה אנשים ופוצעת עוד תשעה עשר כשחלקם לא עשו לו כל רע ואף לא יכלו לעשות לו רע (כמו אותה ילדת תסמונת דאון), אך לגבי הרצח של מאט וחבורתו הנושא מורכב יותר ואת דעתי כתבתי. אהבתי את תיאור דמותה של ג'וזי בספר (למרות הבוז שאני חש כלפי אנשים מסוגה) המאפיינת את אותם אלו ששותקים ואף מצטרפים לרעים מחוסר יכולתם ללכת עם מצפונם כנגד החברה, אך בהמשך המחיר של הליכה כנגד המצפון לא קל יותר. במקרה הטוב זה יסורי מצפון ובמקרה הרע הם משלמים באישיותם שהופכת לרדודה ואפלה בדומה לחברה שאותה בחרו לעצמם. לסיכום: ספר טוב מסוג הספרים שממשיכים לחשוב עליהם הרבה גם זמן ארוך אחרי שכבר שוכחים את רוב הפרטים הקטנים של העלילה. רק חבל לדעתי ששפתו של הספר די זולה והקללות הזולות החוזרות בו שוב ושוב בהחלט פוגמות בטעמו של הספר.

שוב אני רץ לקרוא קלאסיקה, רב מכר ושאר סופרלטיבים ושוב אני מתאכזב. אך מה ציפיתי מספר הומור בריטי?! הומור בריטי, כמו הגיון אמריקאי, כמו בישול פולני וכמו נימוס ישראלי... אך יש דברים שבריטים יודעים טוב וזה לספר על ההיסטוריה האנגלית ועל אתרים היסטוריים כך שכמעט אפשר להריח את הטחב (בצירוף בחילה עמוקה מדמותם המכוערת של מלכי אנגליה בהיסטוריה הרחוקה והקרובה). הספר עצמו אינו ראוי לדעתי ליותר משני כוכבים אך נהנתי מקריאת ההערות המעניינות והמחכימות, ומכיוון שהם באותו כרך עם הספר הלא מוצלח יסבלו גם הם משלושה כוכבים בלבד...

ספר יפהפה ומיוחד במינו. הספר מחזיר את הקורא לימים של טרום קום המדינה, מתאר בצורה יוצאת מן הכלל את הווי התקופה ואגב זאת נוגע בנושא השואה בצורה מרגשת ומדהימה. כמו כן הספר מציב את הדילמות המוסריות הנובעות ממצב המלחמה (בפרט בסיפור של נבי יושע וגן דפנה), את מסירות נפשם של הלוחמים במלחמת השחרור בתנאים בלתי אפשריים ואת התקווה שהייתה לכל אורך הדרך - כשבכל התקופה הזאת החיים נמשכו עם האהבות, הקנאות וסתם הווי היום יום. בספר יש גם את ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי - ערבי ואת הנסיונות של ההתישבות היהודית להגיע לשלום עם הערבים גם במחיר כבד (כמו ההסכמה לתכנית החלוקה), בעוד שהערבים בעידוד גורמים קיצוניים מתוכם ומדינות ערב דחו את היד המושטת לשלום מה שהביא למלחמה עקובה מדם ולכישלון מוחץ לערבים. כמו כן בולטת לעין שפלותם ובוגדנותם של האנגלים והמרחק שהלכו מהצהרת בלפור ועד לתש"ח כשנתנו לערבים את הנשק והמוצבים. אבל יש גם צד שני לספר והוא הרבה פחות זוהר. הספר לא נצמד לאמת בתיאור האירועים, מה שהיה יכול להיות נסלח אם לא שהספר בעצם מכפיש את האצ"ל בשיטתיות ומפאר את ההגנה כשלצורך זה לא בחל הסופר בשקרים והשמצות. כך האצ"ל לא משיג כלום במלחמת השחרור ורק מנחיל בזיון בטבח כפר יאסין ומפסיד את שייח ג'ראח אחרי שכבר ההגנה כבשה את השטח.. האמת כמובן קצת שונה והישגים רבים מאוד היו של האצ"ל ולדוגמא, יפו, חיפה ורוב ההצלחות בירושלים. כמו כן אירועים מביכים בתולדות האצ"ל כמו פיצוץ מלון קינג דיוויד מוזכרים בפירוט, אבל אירועים מוצלחים של האצ"ל מושמטים או לחילופין הסופר מנכס אותם גם להגנה. כך לדוגמא בספר הופכת הפריצה לכלא עכו לפעולה משותפת לאצ"ל ולהגנה, מה שכמובן לא היה במציאות וגם לא היה יכול להיות... כמובן שאירועים שמציגים את ההגנה באור שלילי לא מופיעים וכך בספר מוכחש במפורש שיתוף הפעולה של ההגנה עם הבריטים כנגד האצ"ל בתקופת הסיזון, וכמובן שפעולות בעייתיות כלפי האוכלוסיה הערבית (והיהודית המתנגדת להגנה) בימי המנדט צונזרו. מלבד זאת יש הרבה קטעים שמקבלים שם הצדקה מוסרית ולדעתי שלא בצדק. כך לדוגמא סיכון 300 נערים ניצולי שואה בשביתת רעב פראית כדי ללחוץ על הבריטים להתיר את כניסת אוניית "יציאת אירופה" לישראל והעלאת המודעות לנושא קפריסין בעולם, מעשה נפשע (שלא היה אך היו רבים מסוגו) מוצג כמעשה גבורה הרואי כשבעצם מדובר בפשע לא נסלח כלפי פליטים יתומים אומללים. בספר מודגש (ולדעתי בצדק) שהנכונות לשלם כל מחיר כדי לחיות כאן ולהשיג מדינה יהודית בארץ ישראל היה אחד הגורמים העיקריים לניצחון הישראלי בסופו של דבר ולהצלחה להקים כאן מדינה למרות הנחיתות הצבאית ולמרות שיתוף הפעולה האנגלי נגד ישראל. מה שגורם לי הרבה ספקות בשאלה מה יהיו תוצאות הסכסוך הישראלי - ערבי, כשהיום למרבה הצער הערבים מוכנים לשלם כל מחיר כדי להשיג מדינה (מהים עד הנהר!) בעוד שחלק גדול מהעם בישראל איבד את האמונה בצדקת הדרך ואת הנכונות לשלם מחיר בשביל לחיות כאן.

ספר יפהפה ומיוחד במינו. הספר מחזיר את הקורא לימים של טרום קום המדינה, מתאר בצורה יוצאת מן הכלל את הווי התקופה ואגב זאת נוגע בנושא השואה בצורה מרגשת ומדהימה. כמו כן הספר מציב את הדילמות המוסריות הנובעות ממצב המלחמה (בפרט בסיפור של נבי יושע וגן דפנה), את מסירות נפשם של הלוחמים במלחמת השחרור בתנאים בלתי אפשריים ואת התקווה שהייתה לכל אורך הדרך - כשבכל התקופה הזאת החיים נמשכו עם האהבות, הקנאות וסתם הווי היום יום. בספר יש גם את ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי - ערבי ואת הנסיונות של ההתישבות היהודית להגיע לשלום עם הערבים גם במחיר כבד (כמו ההסכמה לתכנית החלוקה), בעוד שהערבים בעידוד גורמים קיצוניים מתוכם ומדינות ערב דחו את היד המושטת לשלום מה שהביא למלחמה עקובה מדם ולכישלון מוחץ לערבים. כמו כן בולטת לעין שפלותם ובוגדנותם של האנגלים והמרחק שהלכו מהצהרת בלפור ועד לתש"ח כשנתנו לערבים את הנשק והמוצבים. אבל יש גם צד שני לספר והוא הרבה פחות זוהר. הספר לא נצמד לאמת בתיאור האירועים, מה שהיה יכול להיות נסלח אם לא שהספר בעצם מכפיש את האצ"ל בשיטתיות ומפאר את ההגנה כשלצורך זה לא בחל הסופר בשקרים והשמצות. כך האצ"ל לא משיג כלום במלחמת השחרור ורק מנחיל בזיון בטבח כפר יאסין ומפסיד את שייח ג'ראח אחרי שכבר ההגנה כבשה את השטח.. האמת כמובן קצת שונה והישגים רבים מאוד היו של האצ"ל ולדוגמא, יפו, חיפה ורוב ההצלחות בירושלים. כמו כן אירועים מביכים בתולדות האצ"ל כמו פיצוץ מלון קינג דיוויד מוזכרים בפירוט, אבל אירועים מוצלחים של האצ"ל מושמטים או לחילופין הסופר מנכס אותם גם להגנה. כך לדוגמא בספר הופכת הפריצה לכלא עכו לפעולה משותפת לאצ"ל ולהגנה, מה שכמובן לא היה במציאות וגם לא היה יכול להיות... כמובן שאירועים שמציגים את ההגנה באור שלילי לא מופיעים וכך בספר מוכחש במפורש שיתוף הפעולה של ההגנה עם הבריטים כנגד האצ"ל בתקופת הסיזון, וכמובן שפעולות בעייתיות כלפי האוכלוסיה הערבית (והיהודית המתנגדת להגנה) בימי המנדט צונזרו. מלבד זאת יש הרבה קטעים שמקבלים שם הצדקה מוסרית ולדעתי שלא בצדק. כך לדוגמא סיכון 300 נערים ניצולי שואה בשביתת רעב פראית כדי ללחוץ על הבריטים להתיר את כניסת אוניית "יציאת אירופה" לישראל והעלאת המודעות לנושא קפריסין בעולם, מעשה נפשע (שלא היה אך היו רבים מסוגו) מוצג כמעשה גבורה הרואי כשבעצם מדובר בפשע לא נסלח כלפי פליטים יתומים אומללים. בספר מודגש (ולדעתי בצדק) שהנכונות לשלם כל מחיר כדי לחיות כאן ולהשיג מדינה יהודית בארץ ישראל היה אחד הגורמים העיקריים לניצחון הישראלי בסופו של דבר ולהצלחה להקים כאן מדינה למרות הנחיתות הצבאית ולמרות שיתוף הפעולה האנגלי נגד ישראל. מה שגורם לי הרבה ספקות בשאלה מה יהיו תוצאות הסכסוך הישראלי - ערבי, כשהיום למרבה הצער הערבים מוכנים לשלם כל מחיר כדי להשיג מדינה (מהים עד הנהר!) בעוד שחלק גדול מהעם בישראל איבד את האמונה בצדקת הדרך ואת הנכונות לשלם מחיר בשביל לחיות כאן.

ספר זה כולל בתוכו שני ספרים נפרדים. ספר אחד יפהפה, מרגש, מדהים ומזעזע המתאר את הילד לולק שמאבד את כל משפחתו חוץ מאחיו טולק שמכוח צוואת האב לשמור על לולק מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולשמור על לולק חי לאורך כל התקופה הנוראה בבוכנוולד. חלק זה של הספר נקרא בלי יכולת להפסיק באמצע, בעיניים דומעות ובלב מלא התרגשות מהסיפור בכללו וממסירותו הבלתי נתפסת של האח טולק. החלק השני של הספר הוא סיפורו של הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו שמרבה בטפיחות על שכמו לכל אורך חלק זה של הספר, נהנה מהמסעות ומהכבוד שהשיג בזכות כישוריו וקשריו ומטריח אותי לקרוא על זה. ובקיצור חלק זה של הספר משעמם, מעצבן, לא אמין (לפחות לדעתי) מעורר אצלי דחיה וחבל שנכתב. מה שהכי מעצבן בספר הוא שהסופר ערב את שני הספרים לספר אחד ולעלילה אחת. טוב היה עושה אם היה מוציא שני ספרים ספר אחד על הילד לולק, ספר מדהים שהיה מקבל 5 כוכבים ומעלה (רק שאין) וספר שני על הרב לאו, ספר יחצ"נות עצמית שטוב היה שלא ייצא ואולי בחסד היה מקבל ממני כוכב אחד. אך מכיוון שזה ספר אחד נתתי לו 3 כוכבים.