למרות שהם חיים כבר תשע שנים ביחד, אלכס לא יודע כמה מירי באמת ידעה עליו. לדוגמא, היא לא ידעה את זה:

בגיל 21, בשנה הראשונה של יחסיו עם מירי, הוא פגש את נעמה. היא השיגה את הכתובת שלו מהוריו ובאה, ולמזלם מירי בדיוק יצאה לערב בנות עם חברותיה. אלכס בדיוק ראה איזה תכנית משעממת בטלוויזיה כשנשמעה דפיקה בדלת. הוא קם ופתח, וכמעט השתתק. נעמה. הוא לא ציפה לראות אותה אחרי חמש שנים. אבל היא כאן. "היי," היא אמרה, מבוישת. "היי." היא אחזה בידיה תינוקת ישנה, בערך בת שמונה חודשים. "תכנסי, תכנסי" אמר לה וזז. היא נכנסה וסגרה את הדלת והוא הלך למטבח והכין להם קפה- שתי כפיות סוכר וכפית קפה, כמו ששתיהם אהבו. בשונה ממירי ששתתה עם רבע כפית קפה ושני כדורי סוכרזית. בדיוק כמו בחיים האמתיים: הוא ונעמה היו דומים, השקפת עולם זהה, ילדות משותפת. הוא ומירי... מעט מאוד נקודות דמיון. הנישואים האלה הם עניין של נוחות כמו שהגיע למסקנה כבר כל כך הרבה פעמים.

אלכס לקח את שתי הכוסות לסלון והניח על השולחן. "מה שלומך?" שאל, מחייך וגם מודאג. עיגולים שחורים נראו מתחת לעיניה ועצמות לחייה בולטות. אפשר לראות שעוברת עליה תקופה רעה נפשית. "מה מביא אותך לכאן?" הם הסתכלו אחד לשני בעיניים, מעבירים את הכל בטלפתיה. המילים שיבואו, או לא יבואו, הם רק ליווי... משהו נמוך יותר מהקשר העל-טבעי שלהם.

"אנחנו אוהבים אחד את השני ואתה יודע את זה. תסיים עם האישה הזאת שאתה נמצא איתה... אנחנו נועדנו אחד לשני. נמאס לי..." היא עצמה את עיניה, חונקת את הדמעות. "נעמה..." אמר בצער, מתאפק לא לשלוח יד מנחמת לכתפה. "אנחנו לא נפרדנו סתם... אני מצטער ואני נשוי..." הוא הפסיק כשראה כמה מילותיו מכאיבות לה. הוא ידע כמה הוא היה נפגע אם זה היה הפוך.

"די מתוקה שלי..." החיבה הישנה לעולם לא תיעלם. הוא נשך את שפתיו כשראה את הדמעות זולגות. "מי זאת התינוקת הזאת? ממי היא?" נעמה חייכה תוך כדי הדמעות והביטה באהבה בתינוקת. "זאת מאיה שלי. אני נשואה- מישהו בשם אלכס, כמוך- נורא נכון? והוא מכה אותי... הוא מגיע מאוחר כל לילה, לפעמים נעלם לשבוע, לא אכפת לו ממאיה בכלל." הוא ראה את הכאב והכעס על האדם הזה בעיניה. "אני אוהבת אותו גם, אבל... לא כמוך," היא התפרצה בבכי. אלכס לא יכל יותר ואסף אותה אל חיבוקו. "די יפה שלי, מספיק... אני איתך..." גם הוא לא אוהב את מירי שמינית ממה שהוא אוהב אותה. היא בכתה אל חזהו, פורקת יותר מדי זמן של געגוע. "אתה בחיים לא היית עושה לי את זה ואני אוהבת אותך. מתחת לחופה חשבתי עלייך; אני חולמת עלייך, אני מתגעגעת אלייך; אתה תמיד איתי... אני לא יכולה לחיות בשקר הזה יותר..." היא לא הייתה צריכה להסביר: הוא הבין אותה הכי טוב והוא חווה אותו דבר. "אני מצטער," אמר, קולו נשבר, והוא ידע שהבינה: אני מצטער על שנפרדנו, מצטער על הכאב שאת חווה, זה לא מגיע לך, גם לי לא טוב ואני חולם עלייך וקם למציאות כוזבת ומחכה שהשקר הזה יגמר, אני מתגעגע ואני אוהב אותך. אני מצטער על זה שאני מאכזב אותך שוב ואני מצטער בשבילי כי את הדבר הטוב היחיד שקרה לי. אני מצטער.

****

בהשראת סיפור אמיתי. אשמח גם לביקורת :)

עם היד באוויר, ציירתי את החוף, רוח, ים, שני אחים.. יושבים קרוב בחול. מתחברים לגלים ולא רואים ת'סוף... עכשיו טוב.

השמיים היו לבנים והאובך הסתווי השרה אווירת רוגע מטעה.

אלכס שכב עם כל בגדיו על החול החם, מסתכל על השמים ועוצם את עיניו לסירוגין.

אולי כאן נמצאת המשמעות של חייו.

גיל 14. אמצע החורף. הוא ונעמה היו לבד בעליית הגג בבית שלו, על המיטה ודיברו.

"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" שאלה, מלטפת את אצבעותיו.

"לא יודע. מאושר."

"זו לא תשובה."

"למה לא?"

"כי זו לא מטרה. אתה לא יכול פשוט לרצות להיות מאושר."

"אבל זה כן. אני לא יודע עדיין מה זה יהיה אבל אני רוצה לעשות משהו שיעשה לי טוב. עם מישהי שתעשה אותי מאושר. כמוך."

נשיקה.

"מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?"

"זמרת. או ציירת. או שחקנית כדורגל. משהו כיפי."

"את רואה, את אומרת אותו דבר כמוני, רק שאת יותר ממוקדת," חייך אליה.

באותו יום הם שכבו בפעם הראשונה.

מה לא היה נותן כדי לחזור לאותה פעם ראשונה, לאותה תקופה מתוקה, בטעם שוקו חם וחיבוקים מתחת לשמיכה, ונעמה.

אביב ולילך עמדו בשני התורים הארוכים למסיבת תחילת הקיץ, בין עוד 200 בני נוער לבושים במיטב מחלצותיהם ובנות מאופרות היטב. קולות התרגשות עלו מהתורים, של מין תסיסה פנימית כזאת המחכה לפרוץ. לילך לבשה חצאית שחורה צמודה וחולצה כחולה, צמודה גם היא, ואביב לבש חולצה מכופתרת עם הג'ינס האהוב עליו ויותר מדי בושם.

"אמרתי לכם שיהיה כיף, תראו כמה כוסיות יש פה!" אמר יאיר.

אביב לא יכל שלא להסכים. הוא רק חיכה להיכנס, להשתכר ולהכיר מישהי. די לאבל. 5 חודשים לבכות זה מספיק.

"גל אני כל כך הורגת אותך. אני לא אוהבת מסיבות. למה באתי בכלל?!"

"וואיי לילך רוגע! יהיה כיף, תשתחררי קצת! למה את כזאת לחוצה? זאת רק מסיבה. אם לא יהיה כיף, נלך. מבטיחה. "

"חסר לך שלא."

בסוף יצא שאביב ולילך רקדו ביחד. אף אחד לא יודע איך, בעצם. אביב כבר הספיק לשתות כמה כוסות וגם לילך אחת, הכל כדי לשכוח וקצת להשתחרר. אם כל העולם עושה את זה כנראה שזה הפתרון, שיקרה לעצמה לילך. כמה שנאה לראות את הוריה שותים, אבל... מסתבר שכשהגיעה לאותו רגע לא הייתה יותר חזקה מהם. "אני יוצאת החוצה, טוב?" הודיעה לבחור הנחמד שרקד איתה. "אני בא איתך, הלכו לי האוזניים מהמוזיקה פה." טוב, שיהיה.

הם יצאו החוצה, לחנייה הרחבה והמדרגות המלוכלכות. הם ישבו עם גבם אל קיר בטון ונשמו את אוויר הלילה הקר.

"אז למה באת לפה בכלל?"

"מה?"

"למה באת? רואים שאתה לא אחד של מסיבות. אתה לא יודע לרקוד בכלל."

"מה?!! תרשי לי להגיד אותו דבר עלייך גברת..."

"לילך, בשבילך."

"כן, לילך. מה את עושה פה?"

"לא יודעת, אף פעם לא הייתי במסיבה. רציתי לנסות."

"אה... זו המסיבה השלישית שלי. כבר חצי שנה לא הייתי..."

"למה?" שאלה לילך בסקרנות. זה בדיוק הגיל, והיו הרבה מסיבות גדולות בחצי שנה האחרונה.

"אני... בתקופת אבל בערך."

"על מי?"

השתררה שתיקה ארוכה. נראה שזה כאב לו מאוד.

"על חברה שלי. היא מתה בתאונת דרכים לפני 5 חודשים. בדיוק חזרנו ממסיבה, שתינו היינו שיכורים והיינו עם עוד חברה שלה. אח שלה, שהיה איתנו במסיבה הסיע אותנו." הוא עצר. "הוא התנגש במשאית, לא פחות ולא יותר. כולנו נפצענו אבל היא נפצעה הכי קשה. אמרו לי שהיא מתה חמש דקות אחרי שהפרמדיקים הגיעו."

לילך הניחה יד מנחמת על כתפו, בצער אמיתי. "אני... אני כל כך מצטערת." לילך כעסה על המילים שנשמעו שבורות וריקות, כאילו הייתה איזו שחקנית גרועה.

"אני מצטער שהפלתי את זה עלייך, פשוט כאן הכי קשה לי... לחשוב שאני ממשיך את החיים אחרי שהיא מתה, אני מרגיש אגואיסט. היא הייתה כל כך טובה, זה לא הגיע לה..." דמעות בודדות החלו לזלוג על לחיו. כמה זמן הם היו ביחד? זה לא נשמע כמו סתם חברה... היא חיבקה אותו והוא הניח ראש על כתפה, שבור.

"בוא נלך מכאן."

***

אשמח לשמוע גם ביקורת :)