אנחנו בדרך כלל לוקחים את החיים כמובן מאליו,ובמיוחד האנשים הכי קרובים אלינו.
בספר בבקשה תשמרי על אמא,מוכיח כמה אנחנו באמת כאלה,שלא
מערכים את היקרים ללבנו,מבחינת נתינה, וויתור.
הספר מספר על אמא שהולכת לאיבוד בתחנת הרכבת,ילדיה ובעלה
מתחילים לחפש אותה,ואז מתחילים כל אחד לספר לשני כמה אמא שלהם,נילחמה כל חייה על מנת לתת להם ,תמורת כלום.
איך קיבלה את הדברים הקשים בחייה מבלי לתלונן,ובחיים לא ביקשה עזרה.
סיפור מרגש, ונגע ללב.
אפשר ללמוד ממנו המון,שנעריך דברים בחיים ולא נקבל אנשים טובים כמובן מאליו.
מומלץ מכל הלב.

את ביקורתי על הספר הזה אני מושך די הרבה זמן, גם כי אני לא בטוח שעיכלתי לגמרי את כל רבדיו, אבל בעיקר בשל חרדת הקודש העצומה שאוחזת בי, בכל פעם שאני בכלל מעיז לחשוב בכיוון של לכתוב משהו על היצירה המונומטלית הזו ו/או על מחברה הגאון-חצי-אלוהים מבחינתי - פיודור דוסטויבסקי... (במוחי מתנגנת כל הערב נעימת הפתיחה של היצירה "כה אמר זרטוסטרה" מאת שטראוס...).

כי בואו נהיה כנים לרגע ונניח את כל הקלפים על השולחן : מי אני ? מי אני בכלל ? מורה מתוסכל, תושב בירת הנגב, אחד שהבין מזה כמה שנים, באותו גיל כמו פראנק מק'קורט בזמנו, פחות או יותר, שיצטרך, ככל הנראה, להמתין "לסיבוב חיים שני" כדי לעשות משהו ממשי בעולם הזה (אתאיסט מוחלט, א-פרו-פו), אדם שאושרו היחיד ביקום הוא, באמת, שני ילדיו המקסימים ולהבדיל - כמה ספרים שהוא כבר קרא ועוד כמה וכמה (וכמה) שטרם הספיק...

אז מה לו לאחד כזה, כמוני, להתיימר בכלל לנשום בהבל פיו המזדקן, ליד אחת מהיצירות הספרותיות הגדולות של כל הזמנים (וגם זה אנדרסטייטמנט) ולחשוב שהוא מסוגל להוסיף עוד דבר-מה בעל חשיבות או ערך כלשהו, ל-154,000 ההפניות (!) שיש ליצירה הזו בגוגל ?! לא, לא, הבה נהיה רציניים.

כתבתי לא מזמן שבכיתי ב"שואה שלנו"; אז, סליחה ומחילה, דמעתי גם ב"חטא ועונשו". אלא שהפעם לא בגלל עצב שהעלה בי סיפור שהזכיר לי דברים מחיי, מעברי, ממשפחתי, אלא, פשוט וקל, מאושר אמיתי; משום שלא האמנתי שאפשר לכתוב ככה - יפה, מעוטר, מפואר. לא זכרתי עד כמה יכולה גאונות צרופה ליטול עלילה של מה-בכך-לכאורה ולהעצים אותה לגבהים בלתי נתפסים. למסמר אותך לכורסא למשך זמן קריאה של שש מאות ומשהו עמודים ולהשכיח ממך לחלוטין את כל החיים שמסביב. זוכרים את הקטע מתוך הסרט "אמדיאוס", שבו מסביר סליירי לכומר המוודה על גאוניותו של מוצרט ("הפשטות, הפשטות") ? אז זה זה.

לזכר אבי יוסף וסבי לאון אני עומד כאן וכותב את הביקורת לספר זה שקראתי מאוחר.מאוחר מדי.
כשנתיים לפני מותו,הגיש לי אבי את הספר הזה,לבנו בכורו,וביקש שאקרא ואלמד "איך חיינו שם בתוניס".ואני,בקוצר הרוח שיש לאנשים צעירים,שאינם מודעים עדיין לזמן ומרוצתו,ושאינם חושבים כלל על כי הוא הולך ואוזל,דחיתי את קריאת הספר עד עתה.
ואיך שאני מצטער על זה.
הרי יכולתי להנות מכמה שיחות טובות איתו,להרוויח עוד קצת "זמן אבא" שכל כך חסר לי היום.היינו מדברים על המנהגים שלהם שם ועל האחווה שהיתה בין יהודים לנוצרים ומוסלמים,על מחזור החיים שנחגג בקפדנות ואולי גם הייתי מבין עוד כמה דברים שאני מבין היום יותר בגילי וכאב לילדים בעצמי.
בספר עצמו אין עלילה וסיפור "מיוחדים".גיבוריו הם יהודי תוניס והסיפור הוא חייהם שם משלהי המאה ה-19 ועד להתפכחות האכזרית במלחמת העולם השניה-סיפור שנסוב סביב ציון חיי היומיום,בואכה מחזור השנה ואירועי מחזור החיים.הכותב,שמשון צרפתי,כתב בתום רב ובפורמט חיבורי את קורות יהודי תוניס,הפולקלור שלהם,מנהגיהם ואורח חייהם-בינם לבין עצמם ובינם לשכניהם המוסלמים.
לספר ערך רב בתיעוד חיי קהילה יהודית בגולה,ויש להצטער על כך שלא נלמדה(ואולי עכשיו כן?)בבתי הספר לצד השיעורים שחשפו בפנינו את השטעטל במזרח אירופה עם סיפורים למכביר(כולם יפים הנושאים ניחוח מיוחד של חיי יהודים בגולה)המתארים נאמנה את ההווי שלהם.
אם כך היה נעשה היינו לומדים גם על הכיבוש הנאצי שהגיע לתוניס בנובמבר 42 שהחל,במיטב המסורת הנאצית,להוציא להורג יהודים,להקים מחנות כפייה,להחרים ולבזוז רכוש יהודי ולשגר מישלוחי רכבות דחוסות ביהודים לנמלים משם הועברו למחנות ההשמדה באירופה-עד למיגורם ,השבח לאל,על ידי בנות הברית במאי 43.
ובהקשר זה אביא את סיפורו של סבי,לאון,אשר היה גבר בעל מידות גוף מרשימות,בן למשפחה מן המעמד הנמוך בתוניס ,שהתאהב בבת טובים מיוחסת.ובמשפחה סיפרו כי חיבור כזה היה בלתי אפשרי,שהרי סבי נחשב ,ואולי גם נראה,נו...,אין דרך אחרת להגיד את זה..,קצת כמו.. פושטק..,והעובדה שעסק באיגרוף להנאתו לא שיפרה כל כך את סיכויו,מה עוד שבחר לו את מקצוע הספרות כמשלח יד-כל זה לא הפך אותו לשידוך הראוי לנסיכה תוניסאית יהודיה אבל לאהבה יש תמיד תוכניות אחרות.