היום כשאני עובר שם אז זה מעורר בי סוג של אופטימיות, חזרה. איך אומר חבר שלי אנשים לא משתנים זה אופי אי אפשר לשנות אותו הוא אומר.
כשהייתי קטן, לא לפני הרבה זמן, 15 שנים בערך, היא הייתה שם, צופרת ומשקשקת, מרעידה את העולם. ככה הייתי יודע שהלילה נגמר וצריך ללכת לביה"ס. אבא שלי אומר שככה היה גם אצלו, אבל אצלו זה היה אחרת, ככה זה אצלם הכול היה אחרת.
המעבר הזה. למה תמיד הוא מזכיר לי את הילדות, חיתוך מדויק כאילו מי שעשה אותו ידע שזו הדרך חזרה מביה"ס והוא שם אותו שם בדיוק מול הבית.
כשהייתי חוזר מביה"ס הייתי הולך רק על הברזלים, זה היה מן משחק כזה שהייתי משחק עם עצמי, אני והפסים. כשדיברנו על זה ביום שישי בארוחה אז הבנתי כמה פסי הברזל החלודים האלו מהווים מחסום, מחסום שעם הזמן הפך להיות גשר. כשזה היה מחסום אז זה היה בתקופה שלהם, שלהם נו, אלו שתמיד אצלם הכול היה אחרת. אז זה היה קרוב לגבול, את הכדורים שורקים היינו שומעים סבתא אומרת. אבל עם הזמן העקבות היטשטשו, "חפרו ובנו, הרסו ושוב בנו" אבא שלי אומר. אבל הפסים עדיין שם לא זזים, ואז זה הפסיק להיות גבול, אבל זה עדיין נשאר גבול. איזשהו גבול מחשבתי שאם אתה גר בצד אחד של הפסים אתה משלהם ואם את בצד השני אז אתה משלנו.
מצחיק, נראה פתאום שהכול בישראל נחלק לשניים, כאילו יש מסילה גדולה עוברת וחוצה את הכול.
הריח, זה בעיקר מה שאני זוכר. יש עוד כמה פרטים עמומים מאז, אולי איזה שיר של זהר ארגוב ברקע ואיזה תחנת רדיו מוזרה שהשדרן בה ממש מצחיק, אבל בעיקר מה שאני זוכר זה את הריח שהיה פשוט פנטסטי. ריח של אוכל, אוכל מתובל ריח חריף כזה, אוכל של בית. היום אני חושב שאז נחלקתי לשניים, זה מצד אחד של הפסים, עם האוכל המתובל והשירים, וזה מהצד השני, עם החאקי והעניבה. השילוב של שניהם עשה לי כל כך טוב בחיים, העולמות האלו שמשני צידי הפסים חיברו לי ילדות נהדרת, אולי בגלל זה כשאני עובר שם היום יש איזושהי סוג של אופטימיות, אומנם המקום כבר לא מה שהיה פעם, שום דבר לא מרעיד שם הפסים ושום דבר לא משקשק וצופר, אולי איזה מכונת כביסה שזרקו וערמות של זבל שעפות ונתקעות שם, דווקא שם. אבל מה שמדהים אותי כל פעם מחדש ותמיד מכה בי הוא שהמקום נתקע, נתקע בילדות. דווקא שם הזמן עצר מלכת, התמרורים נשארו, הפסים נשארו, הגדרות נשארו והמעברים נשארו גם כן.
כאילו לאיזה נוסע בזמן הייתה חוויה גדולה במקום אז הוא החליט לעצור לאורך הפסים את הזמן.
אז השבוע הייתי חייב לבדוק, לבדוק אם משהו אחד נשאר שם, הריח.
אז עשיתי הכול כמו שצריך. דייקתי בזמן, 12 בצהריים בדיוק, המזג אוויר אופטימלי, אפילו לקחתי איתי תיק, רק מה שהיה בו זה לא סנדוויץ מאתמול עם בננה מעוכה וכל המערכת של כל השבוע, אלא איזה ספר של דן ביין שמה שכתוב שם זה בערך סינית, אבל נתגבר, גם סינית אפשר ללמוד.
הלכתי רק על הברזלים וככל שהתקדמתי הכל צף בחזרה ובייחוד הריח. הריח היה אדיר, חריף ומגרה את כל החושים, אפילו היה שדרן מצחיק ברדיו אבל השיר לא היה של זהר אלא של איזה סרנגה נדמה לי.
כשעברתי במעבר נתתי זבנג בתמרור, אין מצב שלא, זה תרגולת חזרה הביתה הרי גם הוא נשאר שם כאילו מחכה לי, זה היה פשוט כיף.
נראה לי שהנוסע בזמן משאיר לכל אחד זיכרון.
לי הוא השאיר אחלה זיכרון,
אני יודע עכשיו לאן אבא שלי נעלם בימי שישי בצהרים, כנראה לזיכרון שלו.
עכשיו מה שנשאר זה לתת לאמא לכבס מהר את החאקי כי מחר יום שבת ויש לי פעולה.
כשהייתי קטן, לא לפני הרבה זמן, 15 שנים בערך, היא הייתה שם, צופרת ומשקשקת, מרעידה את העולם. ככה הייתי יודע שהלילה נגמר וצריך ללכת לביה"ס. אבא שלי אומר שככה היה גם אצלו, אבל אצלו זה היה אחרת, ככה זה אצלם הכול היה אחרת.
המעבר הזה. למה תמיד הוא מזכיר לי את הילדות, חיתוך מדויק כאילו מי שעשה אותו ידע שזו הדרך חזרה מביה"ס והוא שם אותו שם בדיוק מול הבית.
כשהייתי חוזר מביה"ס הייתי הולך רק על הברזלים, זה היה מן משחק כזה שהייתי משחק עם עצמי, אני והפסים. כשדיברנו על זה ביום שישי בארוחה אז הבנתי כמה פסי הברזל החלודים האלו מהווים מחסום, מחסום שעם הזמן הפך להיות גשר. כשזה היה מחסום אז זה היה בתקופה שלהם, שלהם נו, אלו שתמיד אצלם הכול היה אחרת. אז זה היה קרוב לגבול, את הכדורים שורקים היינו שומעים סבתא אומרת. אבל עם הזמן העקבות היטשטשו, "חפרו ובנו, הרסו ושוב בנו" אבא שלי אומר. אבל הפסים עדיין שם לא זזים, ואז זה הפסיק להיות גבול, אבל זה עדיין נשאר גבול. איזשהו גבול מחשבתי שאם אתה גר בצד אחד של הפסים אתה משלהם ואם את בצד השני אז אתה משלנו.
מצחיק, נראה פתאום שהכול בישראל נחלק לשניים, כאילו יש מסילה גדולה עוברת וחוצה את הכול.
הריח, זה בעיקר מה שאני זוכר. יש עוד כמה פרטים עמומים מאז, אולי איזה שיר של זהר ארגוב ברקע ואיזה תחנת רדיו מוזרה שהשדרן בה ממש מצחיק, אבל בעיקר מה שאני זוכר זה את הריח שהיה פשוט פנטסטי. ריח של אוכל, אוכל מתובל ריח חריף כזה, אוכל של בית. היום אני חושב שאז נחלקתי לשניים, זה מצד אחד של הפסים, עם האוכל המתובל והשירים, וזה מהצד השני, עם החאקי והעניבה. השילוב של שניהם עשה לי כל כך טוב בחיים, העולמות האלו שמשני צידי הפסים חיברו לי ילדות נהדרת, אולי בגלל זה כשאני עובר שם היום יש איזושהי סוג של אופטימיות, אומנם המקום כבר לא מה שהיה פעם, שום דבר לא מרעיד שם הפסים ושום דבר לא משקשק וצופר, אולי איזה מכונת כביסה שזרקו וערמות של זבל שעפות ונתקעות שם, דווקא שם. אבל מה שמדהים אותי כל פעם מחדש ותמיד מכה בי הוא שהמקום נתקע, נתקע בילדות. דווקא שם הזמן עצר מלכת, התמרורים נשארו, הפסים נשארו, הגדרות נשארו והמעברים נשארו גם כן.
כאילו לאיזה נוסע בזמן הייתה חוויה גדולה במקום אז הוא החליט לעצור לאורך הפסים את הזמן.
אז השבוע הייתי חייב לבדוק, לבדוק אם משהו אחד נשאר שם, הריח.
אז עשיתי הכול כמו שצריך. דייקתי בזמן, 12 בצהריים בדיוק, המזג אוויר אופטימלי, אפילו לקחתי איתי תיק, רק מה שהיה בו זה לא סנדוויץ מאתמול עם בננה מעוכה וכל המערכת של כל השבוע, אלא איזה ספר של דן ביין שמה שכתוב שם זה בערך סינית, אבל נתגבר, גם סינית אפשר ללמוד.
הלכתי רק על הברזלים וככל שהתקדמתי הכל צף בחזרה ובייחוד הריח. הריח היה אדיר, חריף ומגרה את כל החושים, אפילו היה שדרן מצחיק ברדיו אבל השיר לא היה של זהר אלא של איזה סרנגה נדמה לי.
כשעברתי במעבר נתתי זבנג בתמרור, אין מצב שלא, זה תרגולת חזרה הביתה הרי גם הוא נשאר שם כאילו מחכה לי, זה היה פשוט כיף.
נראה לי שהנוסע בזמן משאיר לכל אחד זיכרון.
לי הוא השאיר אחלה זיכרון,
אני יודע עכשיו לאן אבא שלי נעלם בימי שישי בצהרים, כנראה לזיכרון שלו.
עכשיו מה שנשאר זה לתת לאמא לכבס מהר את החאקי כי מחר יום שבת ויש לי פעולה.