“אני נהנית תמיד לקרוא את איין ראנד. אחרונת הסופרים המגוייסים. איפה יש עוד ספרים כאלה, שמניחים לגיבור לשאת פמפלט בן שבעה עמודים, מפני שלא הגיבור חשוב ולא העלילה, אלא הפמפלט?
יש לי חולשה לאידיאולוגיה. לאידיאולוגים, אם לדייק. אני נהנית להסתכל על הטוטאליות שבאמונה, על הניצוץ שבעיניים, על הלהט שבדיבור, על המסירות שבמעשים. כמעט לא משנה מהם המעשים, אם אני בעדם או נגדם. כך או כך יש בזה משהו מרשים. מעורר הערכה.
כשאבא שלי מדבר על יריבים רעיוניים, הוא תמיד מציין "אבל הוא אידיאליסט. אידיאליסט אמיתי." אני מקניטה אותו שכשהוא מדבר על מישהו כאידיאליסט, אפשר להיות בטוחים שהוא חולק עליו בכל נושא נתון; אבל אני יודעת שהוא באמת מתכוון לזה. הוא באמת מעריך את עצם העובדה שמשהו מניע אותם.
וגם אני. כלומר, כשאני מצליחה להתקלף רגע מהציניות.
או אולי זה הפוך: פסגת הציניות. לקרוא על אידיאלים שאנשים מתים למענם ולחייך את החיוך הסלחני הזה שהוא סטירת לחי לכל אידיאל.
אומרים, מי שלא היה סוציאליסט בגיל 20, הוא חסר לב. מי שנשאר סוציאליסט אחרי גיל 40 הוא חסר מוח. היחס לספרים של איין ראנד פועל בדרך כלל לפי אותה עקומת גיל. אני כנראה חסרת לב, או שלא התבגרתי עדיין, או שאני מזדקנת מוקדם.
אני לא יודעת כמה כוכבים לתת לספר הארור. נדמה שאי אפשר לתת לו שני כוכבים, שלושה, ארבעה; או אחד או חמישה. הכל או לא כלום. מאוד רוארקי מצִדו. טוטאליות, אמרתי?
נהניתי ממנו, מהסיבה לעיל, ומפני שאיין ראנד מוכשרת מאוד. אהבתי את הגיבורים שלו, מפני שאיין ראנד בנתה אותם כך שהם ראויים רק להערצה; סלדתי מהאנשים הקטנים שבו, כי היא גימדה אותם וכיערה אותם. הנהנתי לקצב הנאומים הארוכים שבו, מפני שנכתבו היטב ועשו שימוש בדמגוגיה מפעימה. חלקתי עליו, כי עברתי את הגיל וכי זעקת האינדיבידואליזם הטהור לא נראית לי.
זאת, בכל אופן, הגרסה שלי. הווארד רוארק, דומיניק פרנקון, גייל וואינאנד - הם היו אומרים שאני אשת החיים המשומשים. שקל לי לבטל את הרעיון במקום לדון בו, ולהמשיך להתפלש בבינוניות. אני אמשוך בכתפיים ולא אתווכח. הם יגידו שאין לי טיעון נגדי; אני פשוט אודה גלויות שאין לי את הכישרון של איין ראנד לכתוב היטב את האידיאולוגיה שבה אני מאמינה.”
