“מתוך התקציר בגב הספר: "טפשי וחכם, מצחיק ועצוב, שנון ורדוד, ילדותי ובוגר".
ומה אני חושב? טפשי וחוכמולוגי, מצחיק כמה שזה עצוב, רדוד כמו בצק שהעבירו עליו מערוך, ילדותי ואינפנטילי.
וחוץ מהכל גם שוביניסטי בצורה מגעילה במיוחד.

שלא תטעו, אין כאן שום חוכמה ושום פילוסופיית חיים ושום כלום. אפילו לא תובנות בעשר אגורות. גם סיפור אין כאן. אלא אם כן עלילה קלושה, שפה נמוכה, דמות ראשית מגעילה וריקנות אחת גדולה יכולים להיחשב ל"חוכמה" כלשהי.
הרגיש לי כמו החלק הפנימי של בייגלה עגול - אוויר. ולא צח במיוחד.

למען ההגינות אני חייב לציין שנטשתי אותו באמצע. ביי ביי בייגלה. ואני לא אשם. הכל בייגללו.”

“ספר חמוד, כתיבה קולחת, לא צריך לקרוא את אותה שורה עשר פעמים ומאד נהניתי לקרוא אותו. אמנם הגעתי רק עד עמוד 60, אבל זה בגלל שאני סובל מ-ADHD ואין לי סבלנות לקרוא ספרים עד הסוף. אהבתי את הנושא, גבר רווק שחי בתל אביב ומספר על חיי הדייטינג של העיר, וכמו שאמרתי, אהבתי גם את אופן הכתיבה שמאד זורם וקליל ולא מלאה.”

“קראתי את הספר לאחרונה, מתוך עניין בהפיכת ספרים לסרטים, ומאבקו של הייטנר להפחות את הספר הזה לסרט (באופן יזמי מאוד ומעורר הערכה).
מדובר בכתיבה מלאת כישרון, במיוחד לספר ביכורים. אין ספק בכישרונו ומהר מאוד הקריאה מזמנת את המסקנה - שאין ספק שמדובר בספר ביכורים.
נכתבו יומני רווקות רבים, והייטנר נכנס פה לקטגוריה באופן אלגנטי ומיוחד. הייתי מהמר שהוא לא קרא הרבה ספרים לפני שכתב את הספר הזה, כי הוא לא נכנס לשום תבנית. ספר קצבי ומעורר אמפתיה. ההומור שלו מחפה על הרבה מאוד בוסריות (שייתכן והתפוגגה בספרים הבאים) ובהחלט שגרם לי להזכר בשנות הרווקות לפני עידן הוואטסאפ והרשתות החברתיות.
מעניין אותי לקרוא את אחד מספריו הבוגרים יותר.”

“"טוב זה באמת ספר קליל" אמרתי לעצמי בעודי שולפת אותו מהמדף. שמעתי כל כך הרבה על הספר הזה בכל מיני הזדמנויות כאלו ואחרות. ממדף הספרים שלי הוא נראה מרוט ועלוב כאילו עברה עליו טלטלת חיים. אני פותחת אותו והדף הראשון תלוש בצורה א-סימטרית ומכוערת. הספר לא שלי. הוא של בן הזוג. מיד גלגלי הקנאה מתחילים לעבוד. –בטח בת זוג אחרת נתנה לו עם הקדשה והוא תלש את זה כשנפרדו. –בטח הוא כתב לה שם משהו יפה עם שמות חיבה והיא שכחה את זה אצלו כשעזבה את הבית. –אולי רשמה לו עד כמה היא אוהבת וכשרבו התעצבן ותלש.
"מה זה?", שאלתי. "למה העמוד הראשון נתלש?" והוא עצמו מרים את הראש מהמחשב, מסתכל עליי..."מה זה?, לא זוכר אין לי מושג. יש לי את הספר הזה שנים".

נכנסתי לאינטרנט לבדוק את שנת ההוצאה. כי כאמור.. העמוד הראשון אינינו.
1998. שמעתי רבות על הספר בהקשרים כאלו ואחרים. הוא נחשב חלוצי בזמנו, גס וחסר מעצורים. האם "חכמת הבייגלה" יעבור את מבחן הזמן? האם גם היום הספר הזה הוא מה שנקרא: "אין, אחי.. חובה, חובה לקרוא!"
אני מתלבטת ובכל זאת נותנת צ'אנס.

העלילה עוקבת אחר חייו של סטודנט צעיר ותהפוכות הנפש שהוא עובר בעיר הגדולה.
אחד מהדברים הבולטים ביותר בספר זו הכנות שלו. הוא כתוב בצורה פשוטה ויומיומית. אני קוראת והדברים נשמעים מוכרים. הוא עוסק בפרטים הקטנים של החיים: זוגיות, עבודה, חיפוש עצמי...
בסיום אני יושבת וחושבת איך אני מגדירה בביקורת את מה שחשתי בעת הקריאה? מצד אחד התחברתי, מהצד השני גם לא. התרגשתי אבל לא מספיק. לא גיליתי את אמריקה אבל וואלה, גם לא תמיד צריך. החצי הראשון של הספר עבר עליי בעייפות בעוד החצי השני טס ואני בעקבותיו.

אה- הא! לבסוף זה היכה בי:

זהו ספר לאנשים שלא קוראים ספרים. אחד מאותם הספרים שמביאים כמתנת יום הולדת לבחור או בחורה צעירים.
זהו ספר לבני נוער? הייתכן? פתאום מרגיש לי קצת שכן. זו הייתה הבעיה המרכזית שלי. הרגשתי שאני קוראת ספר נוער. מנסים להכניס אותי לעולם "המגניב" של המבוגרים אבל אני כבר שם. אני זה המבוגרים. השפה לא מרשימה אותי, ה"קוליות" לא קונה אותי. אני כבר אחרי זה.
ובכל זאת.. המשכתי לקרוא. היה לי נחמד. לעיתים גם משעשע.

לאחר הקריאה מאחורי הכריכה מופיע לו הציטוט המדויק:
"טפשי וחכם, מצחיק ועצוב, שנון ורדוד, ילדותי ובוגר. זה הסופר, זה הספר, אלו החיים."

אכן.”