"מה זה,למה כולם עומדים מול השער?" אמרתי לחברה שהלכה איתי.
"אולי השומר לא נותן לצאת",היא ענתה.
"מה זה הדבר הזה,כבר 11 וסיימתי את הבית ספר,יום שישי היום,אני רוצה הביתה!",עניתי לה.
"אני אלך לבדוק מה זה,זה ממש לא נראה לי הדבר הזה,יש לי זכויות ואני מודע להן",אמרתי לאיזו ישות בלתי נראית.
"למה לא יוצאים?"שאלתי את החבורה שעומדת ליד השער.
"יצחק השומר לא נותן לצאת",ענה לי ערס בקול מאנפף,כאילו הוא מצונן.ראיתי אדמומיות ליד האף שלו,אולי מקינוחי האף בגלל הנזלת.
"אבל מה זה הדבר הזה,מותר לצאת ב-11",אמרתי כקובע עובדה.
"היה אפשר,עכשיו כבר לא",ענה לי הערס.
"איזה שטויות,איך אתמול היה אפשר והיום לא?אני מודע לזכויות שלי,אתה שומע?!" אמרתי בקול רם בכוונה,כדי שהשומר ישמע.
פתאום השומר פנה אליי ואמר,"תקשיבו זאת לא אשמתי,מבחינתי בכיף שתלכו.זאת המנהלת,היא לא מסכימה,ואם אני משחרר אתכם מפטרים אותי".
"זאת פשוט חוצפה! אני רוצה הביתה!"אמרתי,כאילו מדובר באמת מוחלטת,אקסיומה שאי אפשר לערער עליה.
ופתאום בלי ששמתי לב,נמצאתי במרכז מעגל שומעים."יש לנו זכויות,חופש התנועה!אי אפשר למנוע מאיתנו לצאת,זאת זכותנו החוקית המעוגנת בחוק!"
המשכתי עם הנאום חוצב הלהבות,כאילו כל רוחות הרטוריקנים והנואמים הגדולים התמזגו יחדיו ונכנסו אל גופי,"מה אנחנו רוצים?"
"הביתה!"
ומתי אנחנו רוצים?"
"עכשיו!!!!"
הסיטואציה שתיארתי למעלה (קצת בחוסר הצלחה,עמכם הסליחה) לא באמת התרחשה (ממש,כאילו שאני אנאום נאום חוצב להבות) אבל הרעיון הכללי שעומד מאחוריה באמת קרה.