השמש החלה לשקוע, רוח בין הערביים נישבה, הכחול שבשמיים החל להימלט מאימת צבעי האש, מהעבר השני של האופק, החלה החשכה השחורה לעלות, היא עולה ועולה. עתה, זה עניין של דקות, לא ארוכות, והחשכה תשטוף את העולם בשחור של לילה. היא תגרור אתה ממלכה צופנת סוד של בני רשף, ממלכת הליל.

אנשי העמל, מותשים ועייפים, צועדים חזרה לבתיהם. הליכתם הבוטחת, צעדיהם הגדולות, ועיניהם העייפות מסמלות את סימלה של הניצחון. הם נצחו את היום. הם אנשים קטנים, פשוטים, מועטי הבנה. אבל ווינרים. הם שבים לביתם מנצחים.

חלקם, ישובו לבית עם אישה אוהבת. זו תסיר מהם את בגדי העמל המחוספסים, תדאג מבעוד מועד שריחות התבלינים המבעבעים ימלאו את חלל הבית, ואדי המים החמים יכסו באגלי טל את כלי הבית, עומדים הכן למהול בתמהיל אהוב של מים חמים ופושרים בהם ירחץ את גופו; לגיגית המים הנעימים נשותיהם יביאו את מקטרתם מלאת טבק חי ועשיר בטעם טוב; וכשיהיו רעננים מן המים ועשן הטבק, לבושים בכתונת קלילה, הם יסבו על שולחן מלא תבשילים צבעוניים, יפלטו הנחה, אוי מה בין אוכל מידיים אוהבות לאוכל-עמל הנאכל באתנחתה של אמצע יום, ישמעו דברי סרק מנשותיהם, יחייכו, ישיבו בסיפורי גבורה מעמל היום, ישקו להן בשפתיהן, יאמרו כמה דברי חנופה. ובסוף ינומו שנת ישרים.

וחלקם, ישובו לבית עם אשה דואבת. זו תכעס על בגדיהם הגסות, תגדף את שערם הפזור, תיידע בתוך רגעים ספורים, היכן ממוקם כל לכלוך בבגדיהם, מה גודלו וקוטרו; היא גם תעניק כמה עצות חשובות; ומיד בבואם, תנסה למצוא שיירי מזון על מנת להפכם לדבר הניתן לקסיסה; במהלך ההמתנה למזון המבשיל, הם ילחשו שלבם כבר מתגעגע למזון-הפועלים, אומנם, אינו בשל, אך המסבים סביבו - רעים, אוהבים, ששים ושמחים. בתום ההמתנה, יאכלו במהירות, ייחפזו להתיז מעט מים קרים על גופם העייף, יתנו נשיקה נעתרת, ובסוף ינומו שנת תנחומים.

וחלקם, יבואו לבית ריק. ישבו מעט, יירגעו מעט, ייטיבו את הנר, יציעו את המיטה, יאכלו מעט, ישתו מעט, יתרחצו מעט. ישירו שיר של בדד ושיר של נחמה, וינומו שנת עובדים.

אלו גם אלו מנצחים. הם ניצחו את יומם. הם ניצחו את משימתם. הם ניצחו.

אך אני, אוי אני, אני הובסתי. שבתי חזרה כשתרמילי ריק! רק תבוסה כואבת. ומי ייתן ואשליך את המדים, את הדרגות.

* * *

כשקרניה האחרונות של השמש טרם נאספו למקומם, הוא קם, הוא לא מעוניין יום נוסף לבלות תחת עצי עבות. הוא רוצה להבין היכן הוא נמצא. מהי השפה המדוברת. מיהם האנשים שסביבו.

הוא רואה אדם, מבוגר מן האחרים, הוא הגיע אליו, נפל לרגליו, והחל מתחנן אליו, בוכה; אנא איש נכבד, אני עבדך, בן אמתך, הייתי חייל בגדודו של הגנרל הגדול, איני מבין את השפה, איני מכיר את העיר, אנא ממך אדוני, תן לי ואשוב לעירי למולדתי. אני כאן מובס, מושפל, שבתי מן הקרב כשאני נכנע. בי אדוני, אני רק מחפש את מפקדתי. אנא אדם, עזור לי, רחם עלי.

המבוגר מסמן לו בידו לקום מן הארץ. הוא קם. הוא מסמן לו לבוא אחריו. הוא בא. המבוגר הולך והולך, עולה על גבעה נישאה, עולה ועולה. בראש הגבעה בית קטן, ובו מיטה מוצעת ושולחן קט ועליו כיכר לחם יבש וקיטון מים, הוא מסמן לו בידו כי יוכל לאכול מן הלחם, לשתות מן המים, ולהסב על המצע הרך.

המבוגר חייך חיוך רחב, זקנו הדק והמחודד נשא עמו בשורת סמכות; הוא סימן לו בידו לשלום, ברמזו כי מחר ישוב. הוא יצא את הבית ונעל מאחריו את הדלת.

* * *

הלחם ערב לחכו, המים הטעימו את גרונו והמיטה הייתה נוחה לגבו. הוא שכב במיטה, הסיר את בגדיו, הביט מן החלון הנשקף, החלון היה צר וארוך, ראשו קמור, וממנו היה ניתן לראות מעט מן האופק, והוא שוב ראה מן החלון את גרמי השמים. גרמי השמים, איזה ערמומיים שהם. ביום אחד הם פושטים את כל צורתם. רק אמש הם ניהלו מערכת יחסים בינם לבינם, וכבר היום הם מתרכזים כולם ועסוקים בו. בעוד העננים עוברים במהירות ומביטים עליו במבט לועג, על משכבו בבית זר, שאינו יודע מי מארחו, ואינו מבין מי אספו, הם מביטים עליו וממשיכים לדרכם, מראים לחבריהם כיצד הוא שוכב במשכב זר. הכוכבים, חודרים את העננים, מצצים עליו ובפניהם, מבט של רחמים. ורק הירח, כמו מבין ואינו מבין, לאט ובטוח, עולה ועולה, לאן הוא עולה? הוא אינו מספר. אך עוד מעט הוא כבר לא ייראה מן חלון.

כשהירח היה גבוה ונגע בקימורו של החלון, הוא מרגיש, לראשונה בחייו, את טעם הגעגוע, את טעם האבדן. כל ימי חייו הוא היה חייל, גם אביו היה חייל. כל מעשה שידע או הכיר, ידע לשופטו רק במשפט הניצחון והתבוסה, אם ניצח - טוב. ואם הפסיד - רע. ולפתע, הוא מגלה משפט חדש, המשפט בו הוא שופט את הירח. הירח אינו מנצח ואינו מפסיד. הירח אינו בן ברית ואינו אויב. לירח אינו ממונה עליו ולו אין שום סמכות על הירח, הוא אינו נמצא בהיררכיה מעל הירח או תחתיו. הירח סתם, נותן צורה ואור, והוא עולה ועולה, ובעוד דקות הוא יעזוב את החלון.

הוא לא יכול היה לעמוד בטעם האבדן. הוא קם ממיטתו, ניגש לחלון וראה את האופק פרוס במלא אינסופיותו, והנה שוב הירח, ליבו התמלא שמחה ואהבה, הנה אתה רעי הנסתר, הירח המאיר; טרם נעלמת, טרם הסתתרת; אל נא תלך בטרם אעצום עיני ואשן. המתין לי, שמור לי, רואה את עין אוהבך. ויישא את פיו וישר שיר, מזמור ללבנה.

אוי לבנה לבנה

יש עת ואת צהובה

אך יש, ואת לבנה

יש ואת עצובה

ויש שאת שמחה

אוי שחייך בהלטה

יש שאת למעלה-למעלה

ויש, למטה-למטה

חייך תמיד בלילה

לעולם אינך בוכה

אוי שאין לך צורה

עתים יפה ועגולה

עתים רזה וקעורה

אך לעולם לא חולה

אך שקטנה ונוחה

הוא נוצח. הוא הפסיד בקרב. גופו נחרש שריטות, וראשו מלא פצעים. הוא שב מהמלחמה מובס, מושפל, קטן. עכשיו הוא בא למפקדה, הוא רוצה להחזיר את הסמלים. את הדרגות. להצדיע, עוד הצדעה אחת ודי. אחר כך זהו, הוא יעזוב לבלי שוב.

"היכן המפקדה?" הוא שואל עוברים ושבים. אך אין עוברים ואין שבים. הוא שואל ואיש לא עונה. אין מי שיענה. הרחוב שומם בשעות שכאלו. הוא אומלל. הוא אינו מוצא את המפקדה.

היכן יטיח את הדרגות? היכן יתלוש את הסמלים? היכן יפשוט את המדים? היכן יכה בנשקו? הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לוותר על שום חלק מהטקס שהוא תכנן, והוא אינו מוכן שאיש יגנוב לו את ההצגה הזו. את הניצחון שבתבוסה.

אבל איש אינו יכול לעזור לו. אין איש שיכול בכלל שלא לעזור לו. אין נפש חיה.

הוא הולך וגונח, הולך וכואב, הנחות נפלטות מגרונו, דמעות מעיניו, דם מידיו ושיירי בוץ מבגדיו. אך איש אינו שומע, איש אינו רואה, איש אינו יודע. הוא לבד, כלוא בדממת הרחוב.

לרגע הוא שוקל, שיקול קל שבקלים, אולי לבכות; אך לא! הוא לא יבכה לעצמו. בכי שהוא היחיד הצופה בו, זו הצגה לא מוצלחת. הצגה, בה הוא גם הבמאי, השחקן וגם הקהל. והוא, הוא הרי יודע שהוא מובס, אז בשביל מה?

הולך והולך עד שהוא כשל בצידי דרכים. קרס תחת עצמו.

עתה, הוא מפורקד על גבו, שרוע, עזוב וכאוב, מרוח בצידי דרכים. עכשיו, לאט לאט, הוא מפסיק לגנוח. הוא מאבד את שאריות כוחו, גניחותיו נעשות רפות ושקטות, עד שהוא נכנע. כשהוא נכנע, הוא כבר לא יכול היה אפילו להניף דגל לבן, הוא פשוט ירק חיוך מר, את חיוכו של המפסיד, ונכנע.

בעודו שרוע, עזוב לנפשו, הפקר לגורלו, הוא שם לב, לראשונה בחייו, כי העולם, כן, העולם היבש הזה, מקושט בירח ואינספור כוכבים. ועננים אדומים וזועמים, עוברים על פני הירח, עוברים ועוברים; ומיד בהגיע הרוח הם מתחילים לרוץ, לדהור עד שהם ממש טסים. אבל הירח אינו משיב להם חיוך. אינו מתייחס אליהם. הוא מתעלם, נשאר אדיש. הוא מפזר מעט אור מעומעם, אבל אדיש לחלוטין לתנועת העננים. הם לא מעניינים אותו. הם כאילו עוברים עבור מישהו אחר. את פניו הקעירות כחרמש הוא מפנה לכיון הכוכבים, אך הכוכבים משיבים לו גם הם באדישות מוחלטת. איזה מן עולם זה? עולם ענק ומרתק שלא הכיר מעולם. העננים עובדים לרצות את הירח, הירח מנסה לפייס את הכוכבים, אך כולם משיבים באדישות.

הוא שמע תמיד על ירח וכוכבים. שמע, אבל מעולם לא נעמד להתבונן. מעולם לא נעצר לראות. הוא ראה אור קלוש בשמים, כמה נצנוצים, עננים, וזהו. הוא מעולם לא שם לב כיצד הם מתנהגים, כמו בטרגדיה של חיזורים.

הוא מתבונן ומתבונן, בינתיים שוכח ממכאוביו, שוכח מתבוסתו, שוכח מכבודו שחולל, שוכח שהוא שרוע בפינת רחוב, עד שהגיע ענן גדול, עב בשר, מפוטם וגס, וכיסה לו את הירח, עד בלי ניתן היה לשוב ולראותו, או אז, הוא שב ונזכר היכן הוא נמצא ואת מה הוא מחפש, אך השמיע גניחה אחרונה ונכנע. הוא נרדם.

* * *

עם נצנוצם של קרני השמש הראשונים הוא התעורר, הסתכל מימינו, הביט לשמאלו, אך הוא לא הבין היכן הוא נמצא. מה הוא עושה כאן? כיצד הגיע עד הלום? היכן הוא? לכל הרוחות, היכן?

הוא פקח לרווחה את שאריות עיניו שעוד היו דבוקות בקורי שינה, הסתכל והסתכל ולא הבין היכן הוא מצוי. מה הוא עושה כאן? מי הם האנשים בקצה הרחוב? מה הם המדים שעל גופו, לאיזה צבא הוא שייך? מתי הוא לבשם? מדוע המדים כה מלוכלכים? מדוע הנשק כה מיושן? מי שרט את ידיו? מי פצע את אפו? הוא לא ידע כלום.

הוא התיישב על הארץ. הרים את ראשו, הזכיר לעצמו שוב, שהוא אדם, ולא בעל חי, ועל ראשו להיות זקוף! הוא התיישב, שפשף שוב את עיניו, הביט שוב סביבו, ניסה לזהות את המקום, להבין להיכן הוא שייך. אך הוא לא זיהה דבר.

הוא קינח את שאריות הדם מידו, הרים אותה, החזיק בראשו, תפס את מצחו, והתחיל נענע את פדחתו, ושאל את עצמו, שוב ושוב: מהיכן הגעתי לכאן? להיכן היו פניי מועדות, ומדוע מכל הפינות אשר בעולם, אני דווקא בפינה זו, דווקא בשעה זו, ודווקא בצורה זו?

מה הם העצים שבצידי דרכים? ומדוע עליהם כה נושרים? ומפני מה איש בעולם אינו אוסף את העלים? מדוע מניחים את העלים לעשות מעשה אדנות, ליפול באין מפריע, להיערם לצבורי צבורים של עלים, ולהפריע לעוברי דרכים?

מי בנה את הבתים כה קטנים ועזובים? כה מוזנחים ומתקלפים? מי גר בהם? ומדוע אין לפניהם חצרות? ומדוע מעט האנשים הנראים נמצאים כה רחוק?

לאט לאט, הוא סידר היטב את נעליו, מתח בחוזקה את מכנסיו, טחב לתוכם את שולי חולצתו, סידר מעט את זקנו המדובלל, היטיב את שערו הפזור, ליטף את לחייו, וניגב בשרוולו את שפתיו וקם מן הארץ.

להיכן ילך?

* * *

הוא צועד כמה מאות צעדים, מהוסס, מדדה, איטי. הוא שם פעמיו לעבר האנשים שבסוף הרחוב, ככל שהתקרב אליהם, כך חשכו עיניו, ותקוות ליבו התפוגגה לה. אלו היו אנשים נמוכים, עבים, מגושמים וגסים, בגדיהם עלובים ומרופטים ופניהם זעקו בורות.

הוא ניגש לעברם, פנה אליהם, וניסה להגיש להם את ידו לשלום, אך אלו לא השיבו לו את ידיהם, כדרך הנימוס.

"משביעני אתכם, אדוניי הנכבדים, בכל הקדושים שבכל הזמנים, אתן את בריתי לכם, עשו נא לי חסד של אמת, אמרו לו היכן אני נמצא? מהו המקום הארור הזה? מי אתם? אנא אמרו לי!"

הם התחילו לומר זה לזה משפטים לא ברורים, מבטי תמיהה מהולים בשחוק קישטו את לחייהם נוטפות השומן. אך הוא לא הבין את שפתם, וכנראה שגם הם לא הבינו את שפתו.

משהבין כי ממילא אינם מבינים את שפתו, וכי כל מאמץ שיעשה יעלה בתוהו, החליט לקלל את רחם אמם ולגדף את משכבי אבותיהם, והניחם לנפשם.

הוא הלך לסוף הרחוב והתפתל יחד עם הרחוב מימין לשמאל ומשמאל לימין, עד שהגיע למבנה ארעי, אך רחב ידיים, מבנה ללא צורה וללא חן, מבנה שמפויח בצדדיו ומוכה במרכזו, ההרפתקאות שהמבנה הזה העיד על עצמו, הספיקו ככל הנראה לשלושה מפטמי אווזים קשישים; אך על המבנה הוא ראה טס מפח גדול ועליו פזורים אותיות; הוא רק יתקרב אליו ומיד הוא יבין. הוא התקרב והתקרב, עד שהגיע אל המבנה, אך לאכזבתו, נוכח לדעת כי אינו מכיר את השפה, ואינו יודע לקרוא.

הוא אינו יודע היכן הוא. הוא לא מבין מה הוא עושה כאן.

* * *

ויהי בחצי היום, בטנו התחילה לרעוב. מה יעשה? מהיכן יאכל? מאין יבוא עזרו?

הוא התיישב תחת המבנה, אך לא ידע כיצד ישבור את רעבונו.

אוי אוי, הוא זועק על עצמו, מי יחרוש בעגלתי? מי יפתור חידתי? מה מר מדבש? ומה עז מזר?

הוא פנה כה וכה, ראה כי אין איש, נצמד לאחד הבתים, בלם את ליבו מלפעום, דמם כמת, והקשיב לתוך הבית, ניסה לשמוע היש עץ בבית אם אין. ויהי כשמעו כי אין שום תנועה בבית, הוא טיפס מהר על החלון הגס וחדר פנימה, הביתה.

דבר לא הזכיר לו את המונח בית, כפי שציפה; הריהוט כה שונה, המאכלים כה אחרים, המקום כה זר.

הוא מיהר את צעדיו לעבר סל פירות היער שבאמצע החדר, תפס כמה מן הפירות, תחבם בכיסו ונמלט מן החלון.

הוא קפץ והחל לנוס. במנוסתו הוא לא ידע לאן, לא ידע להיכן, הוא לא ידע האם הוא עושה נכון או טועה? אך הוא נס ונס עד שהגיע לפינה מוצפנת; התיישב על הארץ והשביע את רעבונו.

ותשקוט בטנו.

* * *

אז מהיכן אני? מדוע אני כאן? מדוע איני מכיר איש? הוא שב וחשב.

הוא קינח את שיירי פירות היער שבשפתיו, והחל להיזכר.

הוא הובס. הוא נכנע. והוא כאן, כי הוא מחפש את המפקדה, הוא יגיע למפקדה וישיב להם את הדרגות. הוא אינו חפץ בהם. הם נעשו לו לעול.

הוא אינו יכול לראות את דרגותיו מחוללים. הוא אינו יכול לראות את מדיו מושפלים. הוא אינו מסוגל יותר לשאת את חרפתו.

אך לא. הוא לא יסיר את בגדיו כאן. הוא לא ישליך את מדיו פה. הוא שומר עליהם. שומר מכל משמר. הוא בדק בשבעים עיניים אם איש אינו מבחין, הוא בחן באלף חושיו כי איש אינו שם לב, הוא דחף את ידיו לכיסו הסודי, בדק שעדיין הסמלים שם, מאופסנים, מרוכזים, מוכנים לפעולה, לטפם קלות, מששם, נשק את אצבעו שנגעה בהם, שב וסגר את הכיס. הוא יבוא למפקדה ויטיח אותם. בחוזקה. הוא יכה בכל כוחו בנשקו, בכל כוחו. אם משהו ישבר - הרי טוב, ואם לאו, שצליל המכה יישמע מסוף העולם ועד סופו.

ככה מפסידים בקרב! גם להפסיד צריך לדעת איך!