“יש נושאים שכמה שאדמיין אותם הם לא נתפסים בעיני. איך זה להיות אסטרונאוט? איזו מין הרגשה זה להיות לבד פחות או יותר, מוקף בחלל שחור? איך זה להיות אשה מוכה? לחוות בעתה מכל תנועה, להתכווץ ולהתגונן מהמכה שתבוא? לחשב אלפי חישובים בשנייה כדי לא לעורר את התוקפנות, להעמיד פנים שהכל כשורה, כי זו האחריות שלך? איך זה להיות פליט? איך כל הווייתך מצטמצמת לשניות ודקות, ימים, לפעמים, לא יותר? איך כל קיומך מתמצה בהשגת מסמכים, אין לך עבר מלפני שהפכת פליט, אין עתיד מעבר למטלה הקרובה, יש רק הווה?

זגרס כתבה פה סיפור שמנסה להמחיש לברי המזל שאנחנו את הפליטוּת. הגיבור המספר את הסיפור ברח ממחנה עבודה גרמני והגיע בדרך לא דרך למארסיי, הנמל שבתקופת המלחמה ההיא ייצג את האפשרות להימלט. וכך נמצא גבורנו – שהוא צעיר, ללא קשרי משפחה, לא נואש מדי - בעיר המקלט לפליטים, שומע עשרות סיפורים אישיים של פליטים, שכל קיומם מצטמצם לנקודה אחת: האם הישגת ויזה? וטרנזיט המאפשר לעבור בדרך במדינות אחרות? ומקום באוניה השטה ליעדך? תשלום עבור הכרטיסים? ערבון? ואישור יציאה מצרפת? ועד שתשיג את כל אלה האם השגת היתר ישיבה זמני בצרפת? כי הכרחי הוא לקבל היתר ישיבה זמני, בלעדיו לא תוכל לעזוב את צרפת, בה אסור לך להישאר... מבולבלים? זו מהות הסיפור.

זגרס כתבה סיפור קולח ומרתק, שאתה קורא ומניד את ראשך בתדהמה. זו (היתה?) שעתם היפה של פקידים בעלי חותמות, אישורים, צווים, מטרטרים את עדת האנשים הנואשים הזקוקים לחותמת, לאישור, לויזה, להיתר, כי הם יכולים. והפליטים? כל רמז של עוצמה ואיתנות נשאר במקום ממנו ברחו. אין ביכולתם למחות או להתלונן על עוול, כי אם יתלוננו תישלל זכותם לבקש את חסדם של בעלי החותמת.
הסיפור הזכיר לי לפעמים את "שער הניצחון" הנפלא של רמארק, העוסק גם הוא בפליטים בפאריס של לפני המלחמה. מבחינה כרונולוגית הוא קדימון לספר הזה.
על הכריכה האחורית כתוב שהוא יצא לאור בגרמניה ב 1944 – נתון לא סביר לחלוטין. הסופרת - יהודיה שגלתה מגרמניה ב 1933 ונמלטה עם משפחתה מפאריס הכבושה דרך מארסיי למכסיקו - אינה בדיוק הסופרת שגרמניה הנאצית - זו ששרפה ספרים על נושאים פחות טעונים מנושא הספר הזה – תוציא לאור את ספרה.
המתעניינים בגזע הייחודי של המין האנושי שיוצרת הפליטוּת – כדאי להם לקרוא את הספר הזה.”

“כבר בהתחלה ברור שאני מאד אוהב את זה, כי עמדה של מספר נונשלנטי, כזה שכאילו לא אכפת לו מכלום גם כשמסביב מתרגשים האסונות, שמסוגל להסתכל בגיחוך על הסיטואציות הכי נוראיות, אבל גיחוך שיכול לסחוב עליו אמפטיה, לא גיחוך מעליב, עמדה כזאת אני מאד אוהבת.

הסיפור מתרחש רובו במרסיי בזמן מלחמת העולם השנייה. הנמל של מרסיי, שהיתה תחת שלטון וישי, היה נקודת הימלטות מאירופה והמוני פליטים מגרמניה, צרפת ומזרח אירופה גדשו את העיר מתוך תקווה לברוח, בעיקר ליבשת אמריקה.

המספר, גרמני שנמלט ממחנה עבודה והתגלגל למרסיי דרך פריז, דווקא לא משתוקק לברוח, כאילו לא מבין מה זה משנה. הוא שוהה בעיר שרוב באיה עסוקים בסבך של פעלתנות בירוקרטית על מנת להשיג את כל האישורים והכרטיסים שנדרשים כדי לצאת ממנה, וזה כמו לשבת על כיסא כשכולם סביבך נעים במעגל, אבל המעגל כל כך גדול שכל מי שנמצא עליו נדמה לו שהוא הולך ישר ורק אתה, שיושב באמצע, מבין את המסלול האמיתי.

יש פה, מעבר להכל, אנשים בשעת מצוקה שחלקם זקוקים למשענת וחלקם מספקים כזו ויש גם כאלה שלא אכפת להם אלא מעצמם וזה מסופר נהדר, אנושי, מסקרן ומותח, כך שזה נשמע מוכר ורלוונטי גם אחרי למעלה מ 70 שנים.”

“"מה זה,למה כולם עומדים מול השער?" אמרתי לחברה שהלכה איתי.
"אולי השומר לא נותן לצאת",היא ענתה.
"מה זה הדבר הזה,כבר 11 וסיימתי את הבית ספר,יום שישי היום,אני רוצה הביתה!",עניתי לה.
"אני אלך לבדוק מה זה,זה ממש לא נראה לי הדבר הזה,יש לי זכויות ואני מודע להן",אמרתי לאיזו ישות בלתי נראית.
"למה לא יוצאים?"שאלתי את החבורה שעומדת ליד השער.
"יצחק השומר לא נותן לצאת",ענה לי ערס בקול מאנפף,כאילו הוא מצונן.ראיתי אדמומיות ליד האף שלו,אולי מקינוחי האף בגלל הנזלת.
"אבל מה זה הדבר הזה,מותר לצאת ב-11",אמרתי כקובע עובדה.
"היה אפשר,עכשיו כבר לא",ענה לי הערס.
"איזה שטויות,איך אתמול היה אפשר והיום לא?אני מודע לזכויות שלי,אתה שומע?!" אמרתי בקול רם בכוונה,כדי שהשומר ישמע.
פתאום השומר פנה אליי ואמר,"תקשיבו זאת לא אשמתי,מבחינתי בכיף שתלכו.זאת המנהלת,היא לא מסכימה,ואם אני משחרר אתכם מפטרים אותי".
"זאת פשוט חוצפה! אני רוצה הביתה!"אמרתי,כאילו מדובר באמת מוחלטת,אקסיומה שאי אפשר לערער עליה.
ופתאום בלי ששמתי לב,נמצאתי במרכז מעגל שומעים."יש לנו זכויות,חופש התנועה!אי אפשר למנוע מאיתנו לצאת,זאת זכותנו החוקית המעוגנת בחוק!"
המשכתי עם הנאום חוצב הלהבות,כאילו כל רוחות הרטוריקנים והנואמים הגדולים התמזגו יחדיו ונכנסו אל גופי,"מה אנחנו רוצים?"
"הביתה!"
ומתי אנחנו רוצים?"
"עכשיו!!!!"

הסיטואציה שתיארתי למעלה (קצת בחוסר הצלחה,עמכם הסליחה) לא באמת התרחשה (ממש,כאילו שאני אנאום נאום חוצב להבות) אבל הרעיון הכללי שעומד מאחוריה באמת קרה.
ניסיתי להעביר לכם את האבסורד שמתרחש בספר-המציאות המשתנה בצורה יומיומית בליווי עם ניירת בירוקרטית וסחבת של אשרות וויזות.
הספר כתוב כגוף ראשון,והמספר הוא אזרח גרמני שברח לצרפת וחי בה,ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה והשתלטות הגרמנים על צרפת הוא מבין שחייו בסכנה ולכן מחליט לברוח.לאן? לא משנה,העיקר לא להישאר לאירופה.הוא בורח למרסיי,עיר הנמל הדרומית בריביירה הצרפתית,בתקווה למצוא שמה אנייה ולעלות עליה.
אבל זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע.כדי לצאת מאירופה צריך לפחות דוקטורט בבירוקרטיה וסחבת כדי לנסות ולהבין את התהליכים הללו.עבדכם הנאמן ינסה להסביר את זה-קודם כל,אתם צריכים תעודת פליט.רק ככה תוכלו להישאר במרסיי,כי אם לא-תקבלו תעודת שהות כפויה ולא תוכלו להוציא ויזה.ואז,אבוי,תצטרכו לחזור לעיירה שלכם שכבר נכבשה על ידי גרמנים,ותצטרכו לנסות ולהוציא תעודת תושב ולבקש העברה למחוז אחר.אבל נגיד שהצלחתם להוציא תעודת פליט (הידד!).עכשיו תצטרכו ללכת לאחת הקונסוליות השונות.בואו נבחר למשל את מקסיקו,כמו זו שבחר בה המספר.כדי לקבל אשרה למקסיקו,תצטרכו לשלם (כמובן) וגם שמישהו יערוב לכם.ונגיד שהצלחתם.השגתם ויזה! (הידד!).אבל איך תגיעו למקסיקו? דרך אנייה כמובן.אבל איפה האנייה תעצור? בספרד,פורטוגל ואז בארה"ב,ורק אחר כך במקסיקו.אז אתם גם צריכים טרנזיט (כלומר תעודות מעבר) למדינות שציינתי לפני כן.ונגיד שהצלחתם להוציא את כל התעודות הללו,עדיין חסרה לכם אשרת יציאה מצרפת,וכמובן שתהיה אנייה עם מקומות פנויים ליעד הנכסף.אבל אבוי,גם צריכים שכל התעודות יהיו תקפות באותו הזמן! עד שתקבלו את הויזה,פג תוקף הטרנזיט,וחוסר חלילה.
בקיצור-אוי הברוך.

אחרי התיאור המייאש הזה,אפשר להבין למה בחר המספר בזהות של איש מת,רק בגלל שלאיש המת היה ויזה למקסיקו וטרנזיט.אם הוא הגיע בסוף ליעד הנכסף או לא,אשאיר לכם לגלות לבד..”