תרגיל ספרותי כבד-ראש עד כדי דיכאון, שנשרך בעקבות זנבו-שלו כמו גוסס ברחבי מדבר סהרה, מעין תרגיל ספרותי בוסרי בתיאור דמויות מהווי הישיבה, לא מתקדם לשום יעד. נשברתי באמצע.

היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות מעולה לולא המיליטנטיות שלו. נחשוב על כיתה ממוצעת, שבה חברים ההיגיון, המודרניזם, הפילוסופיה, ההיסטוריה - הדת היא ילד כאפות שלהם. היא בלתי ניתנת להגנה מכל בחינות האינטלקט ושלוחות המחשבה והמדע שלו. אבל מה שעושה היצ'נס נע בין וידוא הריגה לבין התעללות בגופה. הוא מביא דתות אכזריות, מטומטמות ורוויות בסתירות עצמיות, באופן מאיר עיניים ומשכנע, אך מתעקש לתבל את ירידותיו על הדת במילות תואר שמתחרות זו בזו במידת ההעלבה והחמיצות שבהן. עלבונות אינם הדרך למשוך אנשים אל חיי השכלה, תרבות, מדע ופילוסופיה. הנחת האל מקשה על החיים, הקצרים ממילא, בשלוש דרכים לפחות: 1. זו שאלה בלי תשובה, כי אין אלוהים. 2. אם אלוהים ברא את כל זה ועלינו לנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו בכל האסונות האלה, איך נסביר את הרוע של אלוהים? ההגדרה של האל בתור כל יודע, כל יכול וטוב, נכשלת במבחן ברוב המוחלט של סיפורי התנ"ך. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - נו, אז למה הטבעת אותם? אלוהים מתנהג לפעמים באופן שנראה רע רק כדי לנסות אותנו, לבדוק איך ניישם את חופש הבחירה שלנו ונבחר בטוב ולא ברע? אז למה ילדים בני חודש נהרגים בתאונות, מתים מסרטן או נרצחים בתאי גזים בשואה? איזו אפשרות בחירה היתה להם? מחשבה חילונית היא מחשבה אמיצה של התמודדות: אין עולם הבא, ולכן צריך לחיות חיים משמעותיים בעולם הזה. אלוהים לא שומר כי הוא לא קיים, ולכן האחריות היא עליך. אתה מלמד את הילד שלך לא להיכנס לים, אחרת יטבע. אתה לא מסיע תינוק בן חודש לא חגור, בהסעה פיראטית. אתה מלמד את הילד שלך לא לרוץ לכביש. כל פעם שאני בשכונה חרדית, אני רואה ילדה בת שמונה מובילה בעגלה את אחיה התינוקת בן השנה, ילד בן שש יד ביד עם אחיו בן הארבע, חוצים כבישים לבדם. קשה לי לתאר את עוצמת הזעזוע ותחושת ההפקרה והחדלון שזה מעלה בי. כמו 7 באוקטובר, בקטן. ביחידים. אני נזכר בססמה החילונית "ילד בן עשר לא חוצה כביש לבד", ואז ברור לי מי באמת מקדש את החיים. איך החרדים יכולים ללמד את בנם לחצות כביש בבטחה, קל וחומר ללוות אותו בדרכים עד גיל עשר, כשיש להם עוד שבעה ילדים? כשיש שבעה ילדים, אין מספיק כסף לטפל בתינוקות ולכן שמים אותם במעון יום בלתי מפוקח והם מתים. הם מעדיפים למות ולא להתגייס. כלומר, הם עומדים על זכותם לא להגן על עצמם. זה לא קידוש החיים, זו זילות החיים. לא פלא שהם המציאו את המונח "קידוש השם": הם צריכים לתת תירוץ למיתות מיותרות. 3. המחשבה "למה אלוהים עשה לנו את זה?" באה בהכרח במקום המחשבה "איך לפתור את זה?" ובמקום השאלה הפילוסופית הגדולה והחשובה ביותר, "איך למצוא משמעות לחיים?" למאמינים באלוהים אסור לעסוק בשאלה הזו. היא נחשבת כפירה. מול השאלות המהותיות של החיים, מול סרטן, צונאמי ושואה, מחשבה פילוסופית מועילה היא "איך אתמודד עם זה?", ומחשבה מזיקה היא כל מחשבה על אלוהים. מעבר לכך שזו דמות לא אמיתית, היא לא פותרת כלום ורק יוצרת בעיות, בנוסף לכל הבעיות הקיומיות שקיימות ממילא. זה שוכב עלי כל פעם שאני שומע על עוד מקרה של זילות החיים אצל החרדים. וחבל לי שהיצ'נס יורה לעצמו - ולנו - ברגל כשיש לו כזה קייס מוצלח. זה כמו עורך דין שמצליח להסב את לב המושבעים ממנו בסגנונו הגס והמשתלח, וזוכה רק בקושי, וזאת בשעה שהקייס ברור לטובתו.

היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות מעולה לולא המיליטנטיות שלו. נחשוב על כיתה ממוצעת, שבה חברים ההיגיון, המודרניזם, הפילוסופיה, ההיסטוריה - הדת היא ילד כאפות שלהם. היא בלתי ניתנת להגנה מכל בחינות האינטלקט ושלוחות המחשבה והמדע שלו. אבל מה שעושה היצ'נס נע בין וידוא הריגה לבין התעללות בגופה. הוא מביא דתות אכזריות, מטומטמות ורוויות בסתירות עצמיות, באופן מאיר עיניים ומשכנע, אך מתעקש לתבל את ירידותיו על הדת במילות תואר שמתחרות זו בזו במידת ההעלבה והחמיצות שבהן. עלבונות אינם הדרך למשוך אנשים אל חיי השכלה, תרבות, מדע ופילוסופיה. הנחת האל מקשה על החיים, הקצרים ממילא, בשלוש דרכים לפחות: 1. זו שאלה בלי תשובה, כי אין אלוהים. 2. אם אלוהים ברא את כל זה ועלינו לנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו בכל האסונות האלה, איך נסביר את הרוע של אלוהים? ההגדרה של האל בתור כל יודע, כל יכול וטוב, נכשלת במבחן ברוב המוחלט של סיפורי התנ"ך. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - נו, אז למה הטבעת אותם? אלוהים מתנהג לפעמים באופן שנראה רע רק כדי לנסות אותנו, לבדוק איך ניישם את חופש הבחירה שלנו ונבחר בטוב ולא ברע? אז למה ילדים בני חודש נהרגים בתאונות, מתים מסרטן או נרצחים בתאי גזים בשואה? איזו אפשרות בחירה היתה להם? מחשבה חילונית היא מחשבה אמיצה של התמודדות: אין עולם הבא, ולכן צריך לחיות חיים משמעותיים בעולם הזה. אלוהים לא שומר כי הוא לא קיים, ולכן האחריות היא עליך. אתה מלמד את הילד שלך לא להיכנס לים, אחרת יטבע. אתה לא מסיע תינוק בן חודש לא חגור, בהסעה פיראטית. אתה מלמד את הילד שלך לא לרוץ לכביש. כל פעם שאני בשכונה חרדית, אני רואה ילדה בת שמונה מובילה בעגלה את אחיה התינוקת בן השנה, ילד בן שש יד ביד עם אחיו בן הארבע, חוצים כבישים לבדם. קשה לי לתאר את עוצמת הזעזוע ותחושת ההפקרה והחדלון שזה מעלה בי. כמו 7 באוקטובר, בקטן. ביחידים. אני נזכר בססמה החילונית "ילד בן עשר לא חוצה כביש לבד", ואז ברור לי מי באמת מקדש את החיים. איך החרדים יכולים ללמד את בנם לחצות כביש בבטחה, קל וחומר ללוות אותו בדרכים עד גיל עשר, כשיש להם עוד שבעה ילדים? כשיש שבעה ילדים, אין מספיק כסף לטפל בתינוקות ולכן שמים אותם במעון יום בלתי מפוקח והם מתים. הם מעדיפים למות ולא להתגייס. כלומר, הם עומדים על זכותם לא להגן על עצמם. זה לא קידוש החיים, זו זילות החיים. לא פלא שהם המציאו את המונח "קידוש השם": הם צריכים לתת תירוץ למיתות מיותרות. 3. המחשבה "למה אלוהים עשה לנו את זה?" באה בהכרח במקום המחשבה "איך לפתור את זה?" ובמקום השאלה הפילוסופית הגדולה והחשובה ביותר, "איך למצוא משמעות לחיים?" למאמינים באלוהים אסור לעסוק בשאלה הזו. היא נחשבת כפירה. מול השאלות המהותיות של החיים, מול סרטן, צונאמי ושואה, מחשבה פילוסופית מועילה היא "איך אתמודד עם זה?", ומחשבה מזיקה היא כל מחשבה על אלוהים. מעבר לכך שזו דמות לא אמיתית, היא לא פותרת כלום ורק יוצרת בעיות, בנוסף לכל הבעיות הקיומיות שקיימות ממילא. זה שוכב עלי כל פעם שאני שומע על עוד מקרה של זילות החיים אצל החרדים. וחבל לי שהיצ'נס יורה לעצמו - ולנו - ברגל כשיש לו כזה קייס מוצלח. זה כמו עורך דין שמצליח להסב את לב המושבעים ממנו בסגנונו הגס והמשתלח, וזוכה רק בקושי, וזאת בשעה שהקייס ברור לטובתו.

היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות מעולה לולא המיליטנטיות שלו. נחשוב על כיתה ממוצעת, שבה חברים ההיגיון, המודרניזם, הפילוסופיה, ההיסטוריה - הדת היא ילד כאפות שלהם. היא בלתי ניתנת להגנה מכל בחינות האינטלקט ושלוחות המחשבה והמדע שלו. אבל מה שעושה היצ'נס נע בין וידוא הריגה לבין התעללות בגופה. הוא מביא דתות אכזריות, מטומטמות ורוויות בסתירות עצמיות, באופן מאיר עיניים ומשכנע, אך מתעקש לתבל את ירידותיו על הדת במילות תואר שמתחרות זו בזו במידת ההעלבה והחמיצות שבהן. עלבונות אינם הדרך למשוך אנשים אל חיי השכלה, תרבות, מדע ופילוסופיה. הנחת האל מקשה על החיים, הקצרים ממילא, בשלוש דרכים לפחות: 1. זו שאלה בלי תשובה, כי אין אלוהים. 2. אם אלוהים ברא את כל זה ועלינו לנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו בכל האסונות האלה, איך נסביר את הרוע של אלוהים? ההגדרה של האל בתור כל יודע, כל יכול וטוב, נכשלת במבחן ברוב המוחלט של סיפורי התנ"ך. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - נו, אז למה הטבעת אותם? אלוהים מתנהג לפעמים באופן שנראה רע רק כדי לנסות אותנו, לבדוק איך ניישם את חופש הבחירה שלנו ונבחר בטוב ולא ברע? אז למה ילדים בני חודש נהרגים בתאונות, מתים מסרטן או נרצחים בתאי גזים בשואה? איזו אפשרות בחירה היתה להם? מחשבה חילונית היא מחשבה אמיצה של התמודדות: אין עולם הבא, ולכן צריך לחיות חיים משמעותיים בעולם הזה. אלוהים לא שומר כי הוא לא קיים, ולכן האחריות היא עליך. אתה מלמד את הילד שלך לא להיכנס לים, אחרת יטבע. אתה לא מסיע תינוק בן חודש לא חגור, בהסעה פיראטית. אתה מלמד את הילד שלך לא לרוץ לכביש. כל פעם שאני בשכונה חרדית, אני רואה ילדה בת שמונה מובילה בעגלה את אחיה התינוקת בן השנה, ילד בן שש יד ביד עם אחיו בן הארבע, חוצים כבישים לבדם. קשה לי לתאר את עוצמת הזעזוע ותחושת ההפקרה והחדלון שזה מעלה בי. כמו 7 באוקטובר, בקטן. ביחידים. אני נזכר בססמה החילונית "ילד בן עשר לא חוצה כביש לבד", ואז ברור לי מי באמת מקדש את החיים. איך החרדים יכולים ללמד את בנם לחצות כביש בבטחה, קל וחומר ללוות אותו בדרכים עד גיל עשר, כשיש להם עוד שבעה ילדים? כשיש שבעה ילדים, אין מספיק כסף לטפל בתינוקות ולכן שמים אותם במעון יום בלתי מפוקח והם מתים. הם מעדיפים למות ולא להתגייס. כלומר, הם עומדים על זכותם לא להגן על עצמם. זה לא קידוש החיים, זו זילות החיים. לא פלא שהם המציאו את המונח "קידוש השם": הם צריכים לתת תירוץ למיתות מיותרות. 3. המחשבה "למה אלוהים עשה לנו את זה?" באה בהכרח במקום המחשבה "איך לפתור את זה?" ובמקום השאלה הפילוסופית הגדולה והחשובה ביותר, "איך למצוא משמעות לחיים?" למאמינים באלוהים אסור לעסוק בשאלה הזו. היא נחשבת כפירה. מול השאלות המהותיות של החיים, מול סרטן, צונאמי ושואה, מחשבה פילוסופית מועילה היא "איך אתמודד עם זה?", ומחשבה מזיקה היא כל מחשבה על אלוהים. מעבר לכך שזו דמות לא אמיתית, היא לא פותרת כלום ורק יוצרת בעיות, בנוסף לכל הבעיות הקיומיות שקיימות ממילא. זה שוכב עלי כל פעם שאני שומע על עוד מקרה של זילות החיים אצל החרדים. וחבל לי שהיצ'נס יורה לעצמו - ולנו - ברגל כשיש לו כזה קייס מוצלח. זה כמו עורך דין שמצליח להסב את לב המושבעים ממנו בסגנונו הגס והמשתלח, וזוכה רק בקושי, וזאת בשעה שהקייס ברור לטובתו.

היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות מעולה לולא המיליטנטיות שלו. נחשוב על כיתה ממוצעת, שבה חברים ההיגיון, המודרניזם, הפילוסופיה, ההיסטוריה - הדת היא ילד כאפות שלהם. היא בלתי ניתנת להגנה מכל בחינות האינטלקט ושלוחות המחשבה והמדע שלו. אבל מה שעושה היצ'נס נע בין וידוא הריגה לבין התעללות בגופה. הוא מביא דתות אכזריות, מטומטמות ורוויות בסתירות עצמיות, באופן מאיר עיניים ומשכנע, אך מתעקש לתבל את ירידותיו על הדת במילות תואר שמתחרות זו בזו במידת ההעלבה והחמיצות שבהן. עלבונות אינם הדרך למשוך אנשים אל חיי השכלה, תרבות, מדע ופילוסופיה. הנחת האל מקשה על החיים, הקצרים ממילא, בשלוש דרכים לפחות: 1. זו שאלה בלי תשובה, כי אין אלוהים. 2. אם אלוהים ברא את כל זה ועלינו לנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו בכל האסונות האלה, איך נסביר את הרוע של אלוהים? ההגדרה של האל בתור כל יודע, כל יכול וטוב, נכשלת במבחן ברוב המוחלט של סיפורי התנ"ך. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - נו, אז למה הטבעת אותם? אלוהים מתנהג לפעמים באופן שנראה רע רק כדי לנסות אותנו, לבדוק איך ניישם את חופש הבחירה שלנו ונבחר בטוב ולא ברע? אז למה ילדים בני חודש נהרגים בתאונות, מתים מסרטן או נרצחים בתאי גזים בשואה? איזו אפשרות בחירה היתה להם? מחשבה חילונית היא מחשבה אמיצה של התמודדות: אין עולם הבא, ולכן צריך לחיות חיים משמעותיים בעולם הזה. אלוהים לא שומר כי הוא לא קיים, ולכן האחריות היא עליך. אתה מלמד את הילד שלך לא להיכנס לים, אחרת יטבע. אתה לא מסיע תינוק בן חודש לא חגור, בהסעה פיראטית. אתה מלמד את הילד שלך לא לרוץ לכביש. כל פעם שאני בשכונה חרדית, אני רואה ילדה בת שמונה מובילה בעגלה את אחיה התינוקת בן השנה, ילד בן שש יד ביד עם אחיו בן הארבע, חוצים כבישים לבדם. קשה לי לתאר את עוצמת הזעזוע ותחושת ההפקרה והחדלון שזה מעלה בי. כמו 7 באוקטובר, בקטן. ביחידים. אני נזכר בססמה החילונית "ילד בן עשר לא חוצה כביש לבד", ואז ברור לי מי באמת מקדש את החיים. איך החרדים יכולים ללמד את בנם לחצות כביש בבטחה, קל וחומר ללוות אותו בדרכים עד גיל עשר, כשיש להם עוד שבעה ילדים? כשיש שבעה ילדים, אין מספיק כסף לטפל בתינוקות ולכן שמים אותם במעון יום בלתי מפוקח והם מתים. הם מעדיפים למות ולא להתגייס. כלומר, הם עומדים על זכותם לא להגן על עצמם. זה לא קידוש החיים, זו זילות החיים. לא פלא שהם המציאו את המונח "קידוש השם": הם צריכים לתת תירוץ למיתות מיותרות. 3. המחשבה "למה אלוהים עשה לנו את זה?" באה בהכרח במקום המחשבה "איך לפתור את זה?" ובמקום השאלה הפילוסופית הגדולה והחשובה ביותר, "איך למצוא משמעות לחיים?" למאמינים באלוהים אסור לעסוק בשאלה הזו. היא נחשבת כפירה. מול השאלות המהותיות של החיים, מול סרטן, צונאמי ושואה, מחשבה פילוסופית מועילה היא "איך אתמודד עם זה?", ומחשבה מזיקה היא כל מחשבה על אלוהים. מעבר לכך שזו דמות לא אמיתית, היא לא פותרת כלום ורק יוצרת בעיות, בנוסף לכל הבעיות הקיומיות שקיימות ממילא. זה שוכב עלי כל פעם שאני שומע על עוד מקרה של זילות החיים אצל החרדים. וחבל לי שהיצ'נס יורה לעצמו - ולנו - ברגל כשיש לו כזה קייס מוצלח. זה כמו עורך דין שמצליח להסב את לב המושבעים ממנו בסגנונו הגס והמשתלח, וזוכה רק בקושי, וזאת בשעה שהקייס ברור לטובתו.

תרגיל ספרותי כבד-ראש עד כדי דיכאון, שנשרך בעקבות זנבו-שלו כמו גוסס ברחבי מדבר סהרה, מעין תרגיל ספרותי בוסרי בתיאור דמויות מהווי הישיבה, לא מתקדם לשום יעד. נשברתי באמצע.