תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי. ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה. אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה. כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם. לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי. ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה. אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה. כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם. לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי. ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה. אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה. כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם. לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי. ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה. אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה. כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם. לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי. ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה. אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה. כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם. לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.

תיאור ירושלים של המנדט מהלך עלי קסם תמיד, ובלבד שהוא לא נעשה באופן מזויף. אולי הכריכה המהוהה פועלת עלי בדרך רמייה מכשפת. אולי האותיות הקטנות והגופן המרוט. אולי השפה המליצית והרותחת בו זמנית. אולי הדמויות הצבעוניות, ואולי האל-זמניות, האור הכתום של השקיעה שאני רואה את עצמי נושם נשימות אחרונות ומת לאורו שלם כפי שלא הייתי מימי. ירושלים עיר ענייה, מוזנחת, אלימה, ושורה עליה קסם בל יוסבר. והספר הזה, גם אם הוא לא עובר מכלל דמויות לכלל עלילה, מצליח להעביר את הקסם הזה. אני משוחד כי הספר מזכיר לי את נופי ילדותי, עיר שטרם נוגעה בטומאה של בנייני הענק החדגוניים, מפלצות האבן הרובוטריקיות וחסרות הדמיון, וכמובן שינוי האוכלוסיה, שמקימה בתי כנסת במקום ספריות, מקוואות במקום בריכות ותלמודי תורה במקום אוניברסיטאות. גם העברית יפהפייה וזה אולי דבר של מה בכך בספרות הגדולה של דור ההורים המייסדים של הספרות הישראלית, אבל זה לא דבר של מה בכך. זו רמה אחרת, זה לא רק אוויר פסגות של מקום וזמן, זו שפה מעשירה. כשהאפיון של הדמויות משולב בתיאור של המרחב, הסביבה, האוויר הירושלמי, האלכימיה אחרת. העברית יפהפיה. שולמית הראבן מדברת שוב ושוב על משוגעי ירושלים, וכל פעם זו אמירה חדשה, זוית אחרת של העיר, כמו שלעיר העתיקה יש אלפי קמרונות וסמטאות. הראבן כותבת אנקדוטות בסגנון רזה, תמציתי, לאקוני, אבל על הסגנון הזה שפוך קסם האלכימיה של האור האלכסוני, הכתום, של ירושלים בשקיעה, עם חלונות הזהב. הראבן מצליחה להגיד באלף דרכים שונות את געגועיה לירושלים, וזה רגש שחש כל ירושלמי מהדור הישן - געגועים למה שיש לו, למה שהוא רואה מהחלון, געגועים לעבר מדומיין של אלפי שנות היסטוריה של שקיעות זהב על כיפת הסלע וצלבנים ומלכות דוד ושלמה ושלמות לבנות של בית המקדש ותחושת יראת הקודש שאופפת את הבאים ירושלימה, וגעגועים לכל מה שחרב. זר לא יבין ולצערי, הרוב מבין מיליון תושבי ירושלים של היום לא יבינו. אנחנו זן נכחד, זן של ישראל הישנה והטובה, שעומדת לחלוף מהעולם. לספר אין עלילה במובן המקובל, אבל למרות שהספר משובץ באנקדוטות שאפשר לקרוא להן "היעדר עלילה", הרי שכמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה. ספרות טובה מקבלת פטור מחובת העלילה. גם ב"מאה שנים של בדידות" אין ממש עלילה, וגם ב"רומן רוסי". מקונדו כולה אווירת חלום, וגם עמק יזרעאל של מאיר שלו, והנה, גם ירושלים של שולמית הראבן. כמעט מכל עמוד אפשר לצטט משפט דמוי שירה, שממנו נודף אווירה האל זמני של ירושלים. ספר ענק.