"היהודים החלשים הושמדו ואלה שנותרו היו עשויים מברזל, אך מסתבר שאף הם אנשים שבורים. צרותיהם צפות ועולות עתה. בעוד מאה שנה יתוארו הגיטאות מן הסתם באורח אידיאלי, וייווצר הרושם שרק קדושים חיו שם. אין שקר גדול מזה. ראשית, כמה קדושים קמים בדור אחד? שנית, רוב רובם של היהודים האדוקים הושמד. ואלה שנותרו בחיים השתוקקו לחיות בכל מחיר. בגיטאות שונים הם אפילו ניהלו קאברטים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה קאברטים! היה עליך לדרוך על גופות מתים כדי להמשיך לחיות."
לפני שאני אמשיך בתיאור התוכן והעלילה של הספר הזה, אני חייבת לתת תיאור של המצב שבו הוא הגיע אלי. צהוב מיושן, כריכתו הרכה מקומטת ומודבקת בדבק-נייר מתקלף של ספריות שעליו בכתב יד האותיות בשב וחלק משם הספר. בכריכה הפנימית יש דף החזרה ישן שעליו פעם ספרניות החתימו תאריך החזרה בחותמת סגולה. תאריכי ההחתמה פזורים בין 23 במרץ 1998 ועד 29 באוקטובר 2005. בצד יש גם כיס נייר שבו לפני כן היו מכניסים כרטיס השאלה מנייר. ומדבקת ברקוד חדשה יותר. על הדף הזה גם כתוב בעיפרון המספר הקטלוגי של הספר 437/1 ובעט "ספר טוב". העמוד הבא הוא השער של הספר ועליו יש חותמת של עיריית ירושלים - אגף הספריות העירוניות סניף קריית יובל, מספר 509,323 ועוד מספר כתוב בעט /941452. בדף המודפס עם שם הספר באנגלית מוזכר שהוא יצא לאור בשנת 1979 (כלומר לאחר שבשביס זינגר זכה בפרס נובל לספרות), וההדפסה השתים עשרה בשנת 1990, אך לא מוזכרת שנת ההוצאה המקורית של הספר בשפה בה הוא נכתב, שאני לא יודעת אם היא יידיש או אנגלית. הדפים צהובים, כמובן והגופן קטן, ומעבר לזה הם מסומנים בעיפרון, בדרך שבה עולים שלא יודעים את השפה מסמנים מילים קשות ומתרגמים אותן, ובדרך נוספת שבה אימי המורה לספרות היתה מסמנת משפטי מפתח בטקסט וכותבת בצד נקודות להדגשה אצל הקוראים. לא ברור אם מי משואלי הספר בספרייה ההין להוסיף סימונים כאלה על ספר מושאל, ואולי אלה סימונים לגלגוליו מאז הוצא מהספרייה, כדרך שעושים בספרים ישנים שכריכתם רכה ומקומטת משימוש ודפיהם צהובים מיושן. ויש על הדפים גם כתמי קפה וכתמים אחרים מפעם לפעם. בקצרה, הספר עבר הרבה בחייו, וזה משפיע בוודאות על רצונו של אדם לקחת לידיו ולקרוא.
כריכת הספר מתארת ערימת קש במקום שנראה חשוך ואולי הרוס, ומהערימה יוצאת אל חזית הספר יד גברית ועליה שלוש טבעות זהב. וזה הסיפור. הרמאן ברודר, ניצול שואה שהוחבא במתבן על ידי המשרתת הפולניה ששירתה בביתו, נמצא עכשיו בניו יורק והוא מחובר בעבותות לא לאישה אחת אלא לשלוש. האחת היא יאדוויגה הגויה שהצילה אותו ומנהלת עבורו משק בית בקוני איילנד. השנייה היא מאשה, יהודייה סוערת ונשואה שנפרדה מבעלה וחיה עם אימה האדוקה בברוקלין. השלישית קמה מהמתים עם תספורת טובה וציפורניים צבועות, הלא היא תמרה אשתו החוקית עוד מפולין, שהצליחה להנצל, גם אם לא להציל את שני הילדים שלהם. תומכי פוליאמוריה ברשתות מקבלים תמיד את התמיהה הבסיסית - מאוד קשה לנהל מערכת יחסים אחת, איך אפשר לנהל שתיים או שלוש במקביל? והרמאן הוא מוכשר והוא מצליח. הוא עובד בצורה לא חוקית כסופר צללים של רב, ומספר לנשותיו שהוא בנסיעות עבודה. הן יודעות ולא יודעות זו על זו, וזה עובד, עד שכבר לא. והספר כולו הוא תאונת דרכים אחת גדולה המצויירת אל מול הקורא לפרטי פרטיה.
בשביס זינגר לא צריך את השבחים שלי. הוא מיטיב לכתוב ויעיד על כך פרס נובל שקיבל וגם סתם ככה פרסומו ואהדתו ברחבי העולם היהודי ושאינו יהודי. בספרו "בית הדין של אבא" מספר בשביס זינגר על אביו הדיין בעיירה היהודית בפולין ועל סיפורי הנישואים, הגירושים והבגידות שהגיעו לאוזניו. כך שאין אלה מוראות השואה שגורמים להרמאן להתנהל כפי שהוא מתנהל, הוא היה נוהג לשקר ולבגוד גם לפני זה, וזה גם מה שתמרה אשתו החוקית אומרת לו. בין לבין הוא באמת מנסה להיות אדם טוב. אולי לחזור אל מנהגי היהדות האדוקים, אולי להפוך להיות צמחוני, כי לא מוסרי בעיני לשחוט חיות. והוא מתפלסף לעצמו. לא רק הוא, אלא כמעט כל הדמויות בספר הוגות בענייני טוב ורע, ראוי ושאינו, שכר ועונש, מה מפריד את הנאצים משאר בני האדם והאם לא כולם נאצים בפוטנציה. וזה נשאר בשאלה. ספר כתוב יפה ומאוד קשה, דווקא כי הוא מראה אנשים בקווי השבר שלהם.
