<mark>שי אספריל</mark> הוא סופר מסוג מיל"ה – מכניס ישר לתוף הסיפור, וזה במקום הקיצורים הקודמים חול"ב הו"ד (חוטף לב, הופך דפים). סופרי מיל"ה אחרים שאני אוהב הם הרוקי מורקמי, פול אוסטר, אהרן אפלפלד, גיל הראבן ואחרים. בספריו המלאים, שטפן צוויג מוליך את קוראיו דרך 70 עמודי הקדמה מייגעים עד לסיפור המרתק עצמו. שתדעו.
אז לסיפור. ואיזה סיפור.
אורי, פסיכולוג העובד בשלוותה, נפרד מרעייתו לאחר שהתברר שבנו אינו בנו. הוא

"השופט" הוא השני בספריו של <mark>שי אספריל</mark> שאני קורא, אליו מיהרתי לאחר "אילו נולד איטלקי". למה מיהרתי? אחרי תחילת קריאת השופט, כשמיד נכנסים לעלילה ודוהרים בה, נפל לי האסימון, דפק לי בוהן אחת ברגל, אבל זה לא כאב במיוחד, רק האיר תובנה: אוסטר, זה מה שעלה בדעתי. גם אצל אוסטר נכנסים מיד לעלילה ומאז אין רגע דל.

ומה בהתחלה? סוד. לכל אדם יש סוד ואם יוצאים מתוך הנחה זו, עצם גילוי כל הסודות יכול להיות חתיכת הש

****





נדמה לי שהאירוע העיקרי שבו נתקלים בדיבור בגוף שני שאינו מופנה אלינו, הוא בהספדים בלוויות. הייתי בסיטואציות האלה המון פעמים, ובכל פעם הדיבור המכוון אל הנפטר שכבר איננו שם בגופו נשמע לי משונה, גם אם כמעט מתבקש. הפוסט מורטם הזה, שכולל לרוב סיפורים בשבחו של המנוח לצד תהיות על בחירותיו (אם אלה הובילו למותו) יוצר מין פסקול ללווייה, ובאותה השעיית ספק אנחנו נוטים להאמין לרגע שהמת עודו מרחף

<mark>שי אספריל</mark> הוא מסופרי המיל"ה (מכניס ישר לתוך הסיפור) וזה כמובן טוב. זה הרביעי שאני קורא ממנו והוא לא מאכזב. כרגיל, שני קווי עלילה נטווים זה מול זה ונקשרים בסוף בקשר כזה או אחר.
אסף הוא מורה לפסיכומטרי וחי טוב מזה עד שהמכון בו הוא מלמד נסגר. יש לו גם תואר שני בפסיכולוגיה, אבל להיות פסיכולוג אינו חפץ. טוב לו במה שהוא ואין לו שאיפות מיוחדות. את שירלי הוא פוגש בשלב כלשהו בחייו.
שירלי מצדה דווקא חדורת

השנה גיליתי את הספרים של <mark>שי אספריל</mark>, וזו תגלית שכולה עונג צרוף. זה מסע בין מילים כתובות שכל אחת מהן מחלחלת למקומה המדויק. והלב שלי נפתח לכתיבה כזו.
אספריל יודע לכתוב סיפור. לא, יותר טוב: הוא יודע לספר סיפור. מתחילתו ועד סופו, ללא משברים באמצע. הוא יודע לשמור על רצף, ובעיקר על עניין שנובע מסקרנות שהוא דואג להזין אותה.

לכל סופר יש איזושהי טביעת אצבע, חותם. של אספריל מתמקדת במרחב המשפחתי. יחסים ב

ספר קריא מרתק, מעורר מחשבה ומציף שאלות נוקבות ומטרידות.

העלילה מגוללת בארבעה חלקים שבכולם תמצאו את אריאל השופט, וביניהם ישולבו דמויות נוספות: מרסל, נתן ועוד.

<mark>שי אספריל</mark> מתחיל את ספרו באריאל וכך זה מתחיל: "כה נורא הוא השקר שבשתיקה, כה נתעב הוא הסוד" (עמוד 9).

אריאל נולד בעכו לאם יחידנית. כשהיה ילד הוא שאל את אימו על אביו. היא מצידה שתקה או התחמקה. אריאל זכר את אביו כאדם שנטש אותו ולא התענ

הספר הזה הוכיח לי בפעם המי יודע כמה, שאם מפרקים אותו לעלילה ודמויות פשוט מתעללים בסקירה.
טוב, הנה ההתעללות.
שלוש דמויות בסקירה: ויקטור בגוף ראשון, רעייתו הגר ועוד אחת מנחם שוורץ, שעד די מאוחר בספר לא נראה <mark>שי</mark>ש קשר ביניהם. משמתחוור הקשר, ולמעשה האסון הבא בעקבותיו, ההכרה היתה כמכת פטיש בראש.
ויקטור הוא עורך דין לענייני גירו<mark>שי</mark>ן, המקום בו מביאים את מרב הנזק ומקבלים בתמורה את מרב הכסף. אספריל מכיר כנ

פסיכולוג ציבורי עובר משבר בחייו האישיים. אחד המטופלים של הפסיכולוג איש צבא לשעבר מסתיר סוד אפל ועובר חיים רצופי טרגדיות.
אישה בגיל העמידה מגלה כי היא חולה בסרטן סופני, היא עושה מהלך שאין ממנו חזרה.
דדי אלוף משנה במילואים מגלה סודות מהעבר ומנסה לחיות מחדש עם אישה זרה.
זה הספר השלישי של <mark>שי אספריל</mark> שאני קורא. אספריל הוא בגילי יליד 1978. סופר מוכשר שאני מחכה לספר הבא שלו. מה עוד לכתוב? זה לא ספרות

עמוס עוז אמר שאם ישאלו אותו על מה הספרים שלו, כל הקורפוס המכובד, הוא יענה במילה אחת: משפחות, ובשתי מילים: משפחות אומללות. ברומן המשובח של <mark>שי אספריל</mark>, כל המשפחות אומללות, פגומות ומפורקות, ומה הפלא שגם היחידים שהן מוציאות מקרבן הם כאלה. ויקטור זאב הוא עורך דין מצליח ועשיר שהצליח להיחלץ משכונת העוני והפשע שבה גדל, אבל הטרגדיות במשפחתו - אביו נהרג בתאונת אימונים בזמן שירות מילואים, ודודו (לא החיה המטופ