**** עגמומי, נוגה, לירי, עצוב, ירוד, קטן. הספר הזה לא לקח אותי לשום מקום, כי הוא מלא בעיקר נאחס. בחור אחד עם טרגדיה בעברו פוגש בחורה עם טרגדיה בעברה. הם מסתובבים בעולם עצובים עצובים, מאופקים, נכים רגשית במידה כזו שאינה מאפשרת גם לקורא המדוכא ביותר לחוש ולו שמץ של הזדהות איתם, למעט רגעים ספורים. איכשהו, הם נפגשים, ותחילת תחילתה של אהבה מנצה לאיטה - וגוועת מיד, כי החיים הרי קשים, ועצובים כל כך, ושני הגיבורים שלנו כה נוקשים, מגושמים, רגישים והססניים, כך שאין הם יכולים לזהות דברים מובנים מאליהם גם אם הם מתנגשים בהם בפרצוף. תיאור הרגשות הוא לחלוטין אובר דה טופ, וכולל משפטים כמו "הבדידות שטפה את לבו כמו גלים שמכסים את החול", או "העצבות הלמה בה כמו אלף התנפצויות זעירות". יאללה יאללה. ספר מיותר, למרות כל ההייפ מסביבו. מיועד לדכאוניים שרוצים לשכשך בעוד קצת דיכאון. לחלוטין לא לקיץ, וגם לא לשום עונה אחרת. אין לי חשק אפילו לאבטיח עכשיו, ססססעמק. ****

**** יאללה - ספר פשוט, ביקורת פשוטה. קצת חסרה לנו בארץ ספרות בלשית חצי אפלה כזאת, מתחכמת ושנונה אבל מקומית ולא מתפלצנת. יאיר לפיד מנסה לעשות את זה אבל הוא לא מצליח לכתוב אפילו פסקה אחת שיש בה פחות משש עשרה מטאפורות, וזה מעייף לאללה. דוידי רוזנפלד מצליח. לפחות בחלק הראשון של הספר. הכתיבה שלו ברורה, דלה אמנם אבל חכמה ומשעשעת. הוא לא הולך מסביב. אצלו, סטירה זו סטירה, להזדיין זה להזדיין, חומוס זה חומוס, שני גולדסטאר זה שני גולדסטאר (אולי אפילו שתי), וכוס אחותך זה כוס אחותך. ככה אנשים מדברים, וככה אני אוהב לקרוא. אמנם הדמויות שלו בעובי מילימטר, אבל הוא לא מתיימר לעשות משהו עמוק שמדבר בעקיפין על קטנות האדם אל מול היקום. הוא מספר סיפור קטן ותל אביבי, עם דמויות אמיתיות ומסעדות אמיתיות ופאבים אמיתיים ועליבות אמיתית, עד שכמעט כל ישראלי, לפחות כזה שהסתובב בתל אביב בעשר השנים האחרונות, יכול לזהות את עצמו בפנים. זה יותר ישראלי מעמוס עוז, מדוד גרוסמן ומאשכול נבו ביחד. זה ישראלי של עכשיו, של בני שלושים-ארבעים מסורתיים עם ילדים אבל גם של סטודנטים תפרנים ושל ברסלבים מסטולים. הדיאלוגים (וגם המונולוגים, למעשה) אולי קצת יותר מדי שנונים. קצת. כי בכל זאת, אסף ציפור עם שיחות "כן, אה?" גאוניות יש רק אחד. הסיפור פשוט, בלשי, בינוני, לא מבריק ולא גרוע, עם סיום פושר במקצת, אבל בכל זאת יוצאים מהספר הזה אחרי כמה שעות בודדות של קריאה בהרגשה טובה. אולי זה העמוד האחרון המהורהר שלו, ואולי זאת סתם התחושה שלא בזבזת את הזמן, כמו לצאת עם בחורה לשניים שלושה דייטים ואז להמשיך הלאה, נו הרד פילינגס, כשהכול הכול בסדר, עם חיוך על הפנים. ****

**** טוב, אחרי משהו כמו מאה חמישים עמודים אפשר להגיד בביטחון כלשהו שהבנתי את הרעיון, קלטתי את הקונספט, שוכנעתי שוואלה, הספר בסדר והכול, אבל למה לחרוק שיניים ולהתעקש לקרוא אותו כשזה לא מהספרים האלה שיותירו אצלי חותם, שאביא אותם לאמא, שאמליץ עליהם לחבר'ה, שיש בהם משהו מעבר, שעושים לי טוב, שהתובנות שלהם משנות חיים, שייתנו לי משהו שלא ייעלם לחלוטין בעוד רבע שעה, שאפילו ביקורת אני אצטרך לחלץ פה כמו אוכל שרוף מהסיר החביב עליי. די, אין טעם. אידיאלים והכול, לא חייבים לקרוא כל דבר. אני מעדיף ליהנות. זה כמו הבחורות האלה שהייתי יוצא איתן לפני זיליון שנה, שאפילו הבטחה לא היתה בהן, ושנינו ידענו בלי לדבר על זה שאנחנו רק מעבירים את הזמן ביחד עד שיגיע הזמן לעבור הלאה. אז למה לחכות? אני לא אמצא את עצמי שותה יין לבד בשלוש בבוקר ובוהה לשמיים בבדידות. יש לי עוד לפחות עשרים ספרים שמחכים לי על המדף. וזה לא שזה ספר מעאפן. הוא בסדר. יש שיהנו ממנו, ולא אחשוב עליהם רעות. בסך הכול, הוא לא מזיק (שזה הכלל הראשון בקריאה ובעוד כמה דברים - do no harm). מפגש תרבויות בוראט-סטייל בין יחצ"נית מוזיקה לונדונית שחשה את עצמה סופיסטיקייטד לאללה, לבין זמרת פולק בולגריה גסת פנים עם שיני זהב וחכמת חיים, בסיבוב הופעות בבריטניה וארצות הברית, מה שמעורר אינספור היתקלויות "מצחיקות עד לדמעות" (אם אתם בעניין) ושיש בהן את החן הבנאלי שטמון בכל מפגש נפיץ (גם-עד-לדמעות) כזה, כי כידוע, אנחנו אולי חושבים שאנחנו אנשי העולם הגדול והפרוגרסיבי, אבל זה הכול זיוף, והאמת מתגלה במערומיה רק אצל אלה שזה לא התקלקל אצלם, בתרבויות שהחשבנו עד-לא-מזמן כנחשלות ופרימיטיביות, אך למעשה הן סוג של יהלום בלתי מלוטש שמציב מראה אותנטית אל מול פרצופנו האמיתי, הריקני והבודד. ****

**** הספר הזה הוא בדיוק כמו השם שלו. הוא מצליח להיות מאוד מאוד אידיוטי, ובעת ובעונה אחת לתת לך הרגשה כאילו נחבאת בו למעשה איזה סוג של אמירה חברתית אמיתית, ישראלית, וביקורת על חברת השפע והבליל המטופש של ניו אייג' שאופף את כולנו. אבל בתכל'ס, הוא באמת מאוד אידיוטי. כרגיל אצל אילן הייטנר, גם כאן יש כמויות של "תובנות" על החיים שמגיעות ממקום מאוד לא נפוח וחסר כל חשיבות עצמית. מה שמרשים אותי באופן אישי הוא שנראה שיש להייטנר איזה מאגר סודי בלתי נדלה של תובנות כאלה, שמצליחות להיות מדוייקות מאוד, ואי אפשר להימנע מההרגשה שלו הן היו מגיעות לידיו של טווה סיפורים יותר מוצלח, התוצאה היתה יכולה להיות מרהיבה באמת. כי יש פה באמת כמויות של פנינים, רק שהן טובעות בים של מלל אינפנטילי, בנאלי, סקסיסטי ואני לא יודע מה עוד. הייטנר יכול לכתוב ספר על כל נושא, ונדמה לי שכל כל ספר כזה, יהיה הנושא אשר יהיה, ייראה בדיוק אותו דבר, אם הוא יהיה על תרמילאים בדרום אמריקה, על ביטוח לאומי או על השואה. הוא תמיד יהיה קליל ומגניב וקולי עד להתפקע. תמיד יהיה בו רגש נוגה ושטחי, התבוננות חדה על הקומדיה של החיים, הוא יהיה סקסי ומקסים ושובה לב, ואידיוטי כמעט לחלוטין. כבר כתבתי פעם שהייטנר מצליח לעשות דבר אחד נהדר - הוא לוקח את עצמו/משופר כדמות בסיסית, ואליה הוא מחבר דמויות משנה מומצאות (בחלקן לפחות), ועלילות משנה שאותן הוא ממציא לגמרי (בספר הזה, למשל, אחרי מריבה עם אשתו ההרה וההורמונלית הוא נוסע לשדה התעופה וממריא משם לטיסה הראשונה שיוצאת (ורשה). אין לי ספק שכל גבר חווה את הרצון הזה לקום ולקנות כרטיס טיסה במצבים האבסורדיים שמגיעים אליהם בריבים עם הגברת, אבל אין לי ספק שבחיים האמיתיים, הייטנר בעצמו לא עלה על מטוס. הוא פשוט זרם עם הדמיון שלו. וזה דבר מדהים לעשות. לו רק הוא היה מצליח להכניס את זה לסיפור שמתרומם מעל גובה הדשא). בקיצור, "אידיוט מושלם" מקבל ממני שלושה כוכבים, כי יש בו תמהיל של כוכב אחד ושל חמישה, הוא משעשע - בעיקר בתחילתו - והוא שווה בדיוק את 25 השקלים שהשקעתי בו. ****

**** "שלושה דברים לאי בודד" היה יכול להיות בתיאוריה בדיוק הספר הנכון בשבילי, כזה שהיה נותן לי את העונג הקטן הזה של ספר חכם ומבריק שמגיע יד ביד עם דקירה של קנאה על עוד מישהו ישראלי שכותב טוב והצליח לפרסם ולזכות בתהילה שמגיעה לו בצדק. אבל איכשהו, כבר בעמודים הראשונים נעצרתי בכל משפט שלישי בחריקת בלמים כשנתקלתי שוב ושוב במשפט מוזר, מטאפורה מחופפת או פסקה צורמת, משהו בכתיבה שמנסה (מאוד) להישמע אותנטי או קליל אבל לא מצליח בדיוק כמו שדני דנון לא יצליח לעולם להיראות אינטיליגנטי. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר באיזה מישהו שהיה בחבר'ה שלנו כשהייתי נער, ולמרות שהיה חתיך וחכם, היו לו אינסוף מוזרויות חברתיות עקומות (כמו לנשוך את האף של בחורות שהיה פוגש. כן, אשכרה. לנשוך. קראתם נכון) שפשוט לא איפשרו לו להתחבר לשום סיטואציה חברתית שהיא, והוא נשאר דחוי ומתוסכל. הצרימות האלה כמעט גרמו לי לנטוש את הספר ממש בתחילתו, אבל דווקא בעלילה שלו היה משהו מתוק ותמים שדחק בי לנסות ולהתעלם משלל הבעיות האחרות וגרם לי לחשוב שאולי בכל זאת יהיה בספר הזה גמול נסתר שיפתיע אותי דווקא כשלא אהיה מוכן, אז המשכתי אותו עד הסוף. לא, לא היה גמול נסתר. ולא תובנות חדשות. או תובנות כלשהן. זה מוזר - אני לא יכול להבין בכלל מה הטעם בכתיבה או בקריאה של ספר כזה, שהוא אולי מין הכלאה מוזרה בין אגדה סוריאליסטית חביבה בעלת מאפיינים ריאליסטיים, לבין משל ניו אייג'י סקסי ועתיר תובנות (או נסיונות לתובנות) על מקומנו בעולם המשתנה וכמיהתנו לאמת בינות כל השקרים הגדולים המאפיינים את חיינו, אבל בסופו של דבר הוא לא זה ולא זה, אלא פשוט ספר נונסנס מוזר שלא החליט בדיוק מה הוא, אם הוא רציני או משועשע מעצמו, אם הוא גרוטסקי או מצחיק או קליל (בכוח) או אם הוא מנסה להעביר לנו משהו חמקמק מתעתע בין השורות. איך אפשר להבין משפט כמו "אם יואל היה ספורט מים - הוא היה ללא ספק חתירה"? הרי אפילו דאחקה הגונה זה לא מצליח להיות. תאמינו לי, אני יודע. אני מלך הדאחקות הלא-מצחיקות. אולי יואב אבני הוא מהאנשים ששואלים (או נשאלים) בדייטים, אם היית חיה, איזו חיה היית - ומנסים לעלות על השאלה הזו ברצינות. יש בספר הזה יותר מדי דימויים שלקרוא להם "לא מדוייקים" זה אנדרסטייטמנט כל כך עצום, עד כדי כך שזה ברור לחלוטין שזה נעשה במתכוון, אבל לא הבנתי מה הסיבה. "הוא ידע שיהיו מאושרים יחד. הוא רצה לקנות לה דברים ולהגן עליה. ביחד, יחיו חיי פרארי - עשירים, אדומים ומהירים". מה???? או זה: "רצועת החוף היתה לבנה ועדינה, כמו חתימת שפם בפרסומת לחלב. המים היו שקועים במזמור עתיק, במדיטציה עמוקה, צלולים ותמימים כמו מצפונו של סרטן תינוק". ולקינוח, קבלו את זה: "עליזותו וגמישותו של המאסטר נעלמו, כאילו גילה איש הטרפז בעזרת אור הבוקר שלא עם בתו של מנהל הקרקס בילה כל הלילה אלא עם הליצן". לא יודע. זו תעלומה בשבילי. יש דברים שקשה להבין. בסך הכול זה ספר חיובי שהצלחתי להינות ממנו לא רק למרות הפגמים הבולטים שבו אלא אפילו בזכותם, אבל זה לא היה מספיק, בעיקר מכיוון שהוא לא סיפק לי שום דבר להרהר בו על החיים הספציפיים שלי, ושהסיפור שלו, גם אם הוא סוריאליסטי ומשעשע לא מצליח להדהד שום משמעות נוספת מעבר לקריאה השטוחה הבסיסית. לכן, במחשבה איך לדרג אותו, הייתי אומר שהוא גם "ספר בסדר" וגם "בזבוז של זמן" ובעיקר, לצערי, "לא משהו". בממוצע, שני כוכבים קלאסי. ****

**** המספר הוא במאי הולנדי מזדקן (ששינה את שמו ל"סטנלי" האמריקאי, חסר האופי, הרוצה-להיות-קובריקי) שעשה כמה דברים בחיים אבל לא באמת, כלומר לא בסקייל אמריקאי אלא רק הולנדי פרובינציאלי, שמצד אחד ויתר על החיים ועל ה-FOMO שהם מציעים - לכל מי שעדיין צעיר, בכל אופן - ומצד שני בוערים בו עדיין רמצים של להט ורצון להשאיר חותם ולא להירקב לאטו כאחד האדם. בביתו של סופר (מזדקן), אחד מגיבורי סרט דוקומנטרי-ביוגרפי שהוא מביים, הוא פוגש את בתו בת השש עשרה של הסופר, סופיה, ונופל בקסמיה. כמתוך רפלקס של חיה גוועת הוא מציע לה להשתתף בסרטו הבא - זה שעדיין לא נולד עדיין באותו עת - והיא מסכימה. בגילו המופלג, בבדידותו וברצונו "לגלות" עוד כוכבת אחת, מתעוררים בו רגשות כלפי סופיה שחלקם אפלטונים ואבהיים - לפחות זה מה שהוא מספר לעצמו - וחלקם טהורים פחות - ואת זה הקורא מנחש די בקלות בעצמו. הם יוצאים לצילומים חובקי עולם, עריכות, שינויים, לחצי הפקה וליהוק, אבל בעצם מה שקורה הוא שהם מספקים להרמן קוך הסופר אפשרות לפרוש שוב בתוך ספר בדיוני את משנתו המיזנטרופית, העוקצנית, הצינית על תחלואי החברה המערבית בכלל וההולנדית בפרט, על הזדקנות, על שאיפות כמוסות ועל החיים וכל קסמם הרע. הייתי רוצה לכתוב שזה מצליח, שהספר כבש אותי כיתר ספריו של קוך, אבל לראשונה אצלו, משהו הרגיש לי כאן עבש וממוחזר, כמו ספר אחר של קוך שכבר קראתי ושכחתי. more of the same, גם לחובבי הרמן קוך. השתעממתי, ורק רציתי שהספר ייגמר. למזלי, הוא קצר למדי, אז זה לא לקח יותר מדי זמן. ****