"הצטרפתי לשורות האס-אס מרצוני,
והתאהבתי כל כך במדים השחורים שלא יכולתי מרצוני גם לעזוב" (רודולף הֶס, מפקד אושוויץ).

אהה.. נשמה טובה.

ויימאר, גרמניה (1938-1942) מקס הרופא היהודי של העיירה הקטנה שבקציה הוקם מחנה העבודה בוכנוואלד. הרופא האנושי הזה שטיפל במסירות, בנאמנות ובאיכפתיות בכולם, בכל אנשי העיירה, הוא אחד מהיהודים שנתפסו ונלקחו למחנה העבודה. אנה, אהובתו של מקס ואם בתו, גרמניה-קאתולית בת

****


בעוד כמה שנים, לא הרבה, לא יהיו כבר יותר ניצולי שואה. וגם הדור השני הולך ומתמעט. ועוד זמן מה אחר כך, מלחמת העולם השניה על מוראותיה תהפוך להיות גם היא איזשהו פרט היסטורי יבש, כמו מלחמת הבורים, המהפכה הצרפתית או אפילו מלחמת העולם הראשונה. מלחמות אחרות יתפסו את הזיכרון העולמי. ככה זה.

תסלחו לי, אני מבולבל קצת. לפני עשר דקות גמרתי לקרוא, ואני לא יודע מה רציתי לכתוב עכשיו. ספרי שואה מטלטלי

בזמן הקצר שחלף מאז הגעתי לאתר המקסים הזה, הספקתי כבר להתוודות שאני לא מחובבי הספריות הגדולים; את הספרים שלי אני אוהב חדשים, חלקים, ללא טביעות אצבעות שמנוניות, ללא קיפולים מרגיזים וללא "אזניים" מתסכלות... ואין כמו ריחו המיוחד של ספר חדש להעצמת החוויה הרגשית ! לא ככה ?...

רק מה - ברוב עוונותיי אני "בעסקי" החינוך וההוראה. ובכל מוסד חינוכי שמכבד את עצמו יש גם ספריה שמכבדת את עצמה. ולמרות שלספריות ה

סיימתי לקרוא את הספר אתמול, ולמען האמת, עדיין הוא נכנס אל מחשבותיי.

הספר מדבר על שני סיפורים מקבילים - הראשון הוא של אנה, גרמנייה שחיה בזמן מלחה"ע השנייה ומתאהבת בבחור יהודי, מחביאה אותו בביתה ונכנסת להריון ממנו. הסיפור השני הוא של טרודי, בתה של אנה, סיפור שמתרחש 50 שנה לאחר מלחה"ע, כשטרודי מנסה לפענח את עברה של אנה (שאיננה מוכנה להגיד מילה אחת על העבר).

בהתחלה הספר הרגיש לי קצת רגיל. בהתחלה

אלה שמצילים אותנו פיזית, עלולים להיות גם אלה שמחריבים אותנו נפשית. זה בדיוק מה שקרה לאנה, גרמניה צעירה בזמן מלחמת העולם השנייה, שגורלה וגורל בתה נפלו לידיו של קצין נאצי מפלצתי.

הסיפור נע בין שני קווי זמן, הראשון מגולל את קורותיה של אנה ובתה לאורך המלחמה, והשני, חמישים שנה מאוחר יותר, כאשר בתה מנסה לעמת אותה עם עברה.

<mark>בלום</mark> כותבת ביד רחבה, מפיצה תיאורים ודימויים עשירים. כתיבתה בשלה, מודעת לעצ

נקודת מבט לא מוכרת לי על השואה.
כוח ההקרבה של אמא למען בתה. כוח ההישרדות של האזרח הגרמני הקטן מול הכח האדיר של הנאצים.
גנה <mark>בלום</mark> מנסה להבין את הנקודה הגרמנית שנפגעה וסבלה מעליית הנאצים לשלטון.
הספר הזכיר לי ביקור שערכתי במוזיאון היהדות בברלין.
כמובן שמוזיאון זה מבליט את הנקודה הגרמנית בסיפור השואה.
בלשון המעטה לא אהבתי את המוזיאון. היהודי ,והיהדות גם בספר וגם במוזיאון הוא רק "חתיכת" פאזל קטנ

פעם, לפני המון שנים (בקיץ 76), בהיותי, בת שש עשרה, נשלחתי, עם להקת המחול של חולון (ריקודי עם) לאירופה. במסגרת סבוב ההופעות אף ביקרנו בגרמניה, ברלין. אני זוכרת, שלא יכולתי להימנע, ילדה צעירה שגדלה בשכונה של יוצאי שואה מפולין ורומניה, מסתובבת חופשיה בעיר ההיא, שחומה מכוערת מציצה מכל קרן רחוב שלה, מסתכלת על אנשים מבוגרים ותוהה - איפה היית בזמן מלחמת העולם השניה? מה היה תפקידך במכונת ההשמדה של העם שלי

ראשית אני חייבת להודות לכל מי שהמליץ על קריאת הספר הזה.

עד לפני כעשר שנים רוב הספרים שקראתי היו בנושא השואה ואז זכיתי לבקר בפולין לראות מקרוב את ההרס והחורבן, לעמוד ליד ערימת האפר במיידנק וקיר המוות באושוויץ, בפנים תאי הגזים וליד המשרפות, להתפרק ולבכות במחנה העבודה פלאשוב שהיה עד המלחמה בית החיים שבו טמונה מרת שרה שנירר מייסדת תנועת בית יעקב, והיום הכל מכוסה בדשא ירוק, ירוק כזה יפה וכהה שבחיים

מדהים!! ספר מאוד מעניין ומרתק.
הגעתי אליו בעקבות המלצות מסימניה, ולא הצטערתי לרגע.

אני מאוד אוהבת ספרים על השואה, וכאן פעם ראשונה יצא לי להיחשף לנקודת מבט של הצד הרע (הגרמני).
כמו כל הסיפורים על השואה גם הספר הזה לא קל לקריאה, היו הרבה קטעים קשים.
שמחתי לגלות שהיו גם אנשים טובים פה ושם ולא רק מפלצות, בגדול כל אחד דאג לתחת שלו, לא ראו ולא שמעו כלום, יותר נכון לא רצו לראות ולשמוע ...

הסיפו