האם קרל אייברסון הזקן הגוסס והחלוש הוא באמת רוצח אכזרי או שמא הורשע בטעות? לאחר 30 שנה בכלא קרל משוחרר לבית אבות במצב סופני. הוא גוסס מסרטן וזו הסיבה היחידה מדוע זכה לשחרור מוקדם. ג'ו סטודנט לספרות מחליט שקרל והחיים שלו הם נושא מעניין לעבודה ללימודים. ג'ו נסחף כצפוי לסיפור חייו והרשעתו של קרל מעבר למצופה מסטודנט. הוא מחליט לערוך מחקר משלו ויוצא במסע בילוש בעקבות העבר והאמת. קרל הקשיש הוא בוגר מלחמת וייטנאם, כזה שסובל מפוסט-טראומה קשה. מחקר עברו הצבאי מתגלה תמונה של גיבור טרגי. הטראומות הקשות שסוחב קרל מהמלחמה ההיא משפיעים ישירות על מסלול חייו. האם הם אלו שגרמו לו לרצוח באכזריות את הנערה קריסטאל או שמא החוקרים טעו במציאת הרוצח. גם לג'ו הסטודנט החוקר מטעם עצמו יש חיים סבוכים, בהם טראומת עבר המשפיעה על התנהגותו בהווה,אימא שתיינית שהיא נטל רציני על כתפיו ואח אוטיסט שחייו למעשה תלויים בג'ו. אלן אסקנס מנסה לבנות פה מעין דרמת מתח פסיכולוגית. בה כל אחת מהדמויות נושאת צלקת מעברה שמסבירה את ההתנהגות הנוכחית שלה. לא בטוח שהדרמה הפסיכלוגית מצליחה באמת להגיע לעומקים או לרבדים שאסקנס מקווה ליצר. לפעמים יש תחושה מאולצת. בהתחקות הבלשית של ג'ו יש גם המון נאיביות. כזאת שמרגישה לפעמים קצת לא אמינה. איזה אדם מין הישוב ניגש לבדו לחקור רוצח בפוטנציה בתקווה שיתוודה בפניו? למה שג'ו הסטודנט וחברתו לילה יצליחו לפתור תעלומה שחוקרים מקצועיים לא הצליחו לפענח? אך למרות כל סימני השאלה הללו שעלו לי במהלך הקריאה, עדין הסיפור היה יחסית קצבי ומעניין. ספר שספק אם יותיר משקע בתודעתי אבל העביר לי כמה שעות של עניין וקריאה קולחת. (הייתי מדרגת אותו כ3 וחצי במידה והיה ניקוד כזה באתר, אבל אני אוהבת לפרגן. במיוחד לסופר חדש אז קיבל ממני 4)

קצת מוזר שספר עם עלילה בלתי אמינה ובלתי אפשרית מצליח בכל זאת להיות מרתק. המושבעים נקרא בשטף, שזה יתרון גדול. במהלך השנים הפכתי מקוראת תולעת ספרים שזוללת ספרים בקצב של חמישה ספרים ויותר בשבוע לתולעת איטית ביותר. יש לי גם תקופות קשות של תרדמת. בהם אני לכודה כמו גולם. לא קוראת חודשים ולאט לאט חוזרת לקרוא ותמיד בקצב הרבה יותר איטי מבעבר. לא יודעת אם טרדות החיים וגידול הילדים והתמעטות התאים האפורים במוח הם שיצרו את ההידרדרות בהספקי הקריאה שלי. ולכן, ספר שהצלחתי לגמור תוך פחות מכמה ימים הוא ספר שאני חייבת לתת לו את הקרדיט, על אף חולשותיו. אז מה הן החולשות? העלילה סובבת סביב רוצח סדרתי שהוא סוג של גאון שהצליח לבצע עשרות רציחות מושלמות מבלי להיתפס ומבלי אפילו להיות חשוד ברובן. הרוצח מחליף זהויות ומצליח להוליך שולל כל פעם מחדש באמצעות יכולות מרשימות שחלקן נשמעו לי כמו לקוחות מספרי מדע בדיוני. יכולת התעתוע שלו, ההסוואה והעורמה נשמעים פנטסטיים מכדי להיות אמינים. אך יחד עם זאת העלילה קולחת ומצליחה לעניין. נשמע שהסופר בא מתחום המשפט או אכיפת החוק. תיאורי המשפט דווקא נשמעו אמינים והתרגילים והלהטוטים השונים שמבצעים הסנגור והתובע היו מעניינים. אז בסיכומו של דבר: יש לנו ספר מתח משפטי מעניין וקריא גם אם מעלה תהיות לגבי היתכנות ואמינות סיפורו של הרוצח. אם אין לכם בעיה עם דמיון מופרז ועלילה שלא בהכרח אפשרית מציאותית זה יכול להיות ספר מתח מוצלח.

יותר מאשר סיפור ילדים זוהי בעצם יצירת אומנות שיופיה וייחודה בעבודת רקמה ישראלית. בד ונייר, פלסטיק ומתכת, זכוכית וצדף. שילוב חומרים וכישרון רב. הכתיבה פיוטית, כמעט כמו שיר. וכמו בספרים אחרים כאלה מתעוררת אצלי השאלה: עד כמה הספר ידבר אל הילד הקט? כמבוגרת אני מעריכה את היצירה ואת החריזה והפיוט. כמי שאוהבת דברים יפים ומעריכה יוצרים בדף, בנייר ובצבע אני מתרשמת ממעשי הרקמה.

נשבתי בקסם כתיבתו של הוגו. כיצד הוא מצליח לזעזע מצד אחד ולענג בו זמנית? בכתיבה בעלת דימויים נוקבים עם מסר חד מנסה הוגו לטעון בתקיפות ונחישות נגד עונש המוות שהיה נפוץ ביותר במולדתו, צרפת. הוגו חי בתקופה בה הגיליוטניה היוותה אימה ועונג בו זמני להמונים. הם חרדו מפני זוועותיה אך התענגו על השעשוע שהסבה להם, עונג אלים וחייתי אותו תוקף הוגו בכתיבתו. מעלת הרגישות והמוסריות הגבוהה שהוא מציג בכתיבתו מפעימים שבעתיים על רקע התקופה בה הלהט אחרי הגס, אחר הלחם והשעשועים להמונים היה בוטה כל כך. כיצד פיתח גישה כה ליברלית לתקופתו שהינה עדיין ליברלית ומתונה בחלק מארצות העולם גם בימנו? הכתיבה של הוגו מגלה כי מדובר באדם בעל חוש מוסר וחמלה גבוה אשר מזדהה בלב שלם עם ייסורי גיבוריו, הוא מבקר בחריפות את החברה וחוליה ומאשים אותם ביצירת הפושע המפלצתי. החברה יוצרת את הגולם שהופך למפלצת ואז קם על יוצרו לכלותו. מה לה לחברה כי תלין ואף תעניש את העיוות שהיא עצמה יצרה? זהו אחד מבסיס טיעונו המרכזי בגנות עונש המוות. הוגו מצליף בכתיבתו, חד בלשונו ובביקורתו ולא חוסך בחמלה לגיבוריו. תיאוריו חיים וחודרים לנפש הבריאה ולייסורים המעוותים את חייה ותולשים אותה מהמסלול הנכון בו יכלה לפסוע לו רק סייעו בידה. אתם יכולים להיות ממצדדי עונש המוות במקרים מסוימים ועדיין להתפעל מכתיבתו, מעומק טיעוניו והחיות והתשוקה שבה הוא מציג אותם. יחד עם זאת ביקורת אחת עלתה בי במהלך הקריאה. בבואו לשטוח את מסכת הייסורים שעובר הפושע הנידון למוות שכח במקצת הוגו לפחות בחלק מהסיפור להתייחס לנסיבות הפשע ולרמות החומרה השונות שיכולות להיות בו. הוא נמנע מלתאר את הפשע בסיפור הראשון בו הוא דן, נמנע מלעסוק בסוגיה של מעשי זוועה שלכאורה אין להם שום תירוץ מלבד רוע צרוף. הגיבורים שבחר להציג כדי לטעון כנגד עונש המוות אנושיים מאוד, גורמים להזדהות רבה ונראה שבמכוון נמנע להתייחס לחלק הקטן באנושות שאולי יהיה לו יותר קשה לטעון יותר ולשכנע את שומעיו בדבר הייתור שבעונש המוות נגדם, פושעים שאתה לא מוצא במעשיהם וקורותיהם דבר מלבד מעשי שטן ופלצות חולניים. נניח לדוגמה שהגיבור הנידון למוות שהיה בוחר להציג היה פושע וצורר נאצי האם היה מצליח לשכנענו בדבר האנושיות שבו, בדבר הטעם לחוס עליו? נדמה שהבחירה שלו בגיבורים שאת מעשיהם ניתן להסביר רציונלית בנסיבות חיים עגומות בחר לו הוגו דרך קלה ומעשה קיצור. כיצד היה טוען בעד אותו פושע שנדמה כי אין שום נשמת חי טוב באפו? האם אותם טיעונים טובים שסיפק היו מחזיקים מים? נדמה לי כי העניין סבוך וניתן לדון בו ואף לא להסכים עליו והלהיטות של הוגו והנחרצות נגד עונש המוות גורמים לי להאמין שהלאו שלו לגבי עונש המוות היה מוחלט בכל מקרה ולגבי כל אדם. מעניין היה לדעת מה אחרים שקראו או יקראו בספרון זה יסיקו? אסכם בכך שהקריאה על אף הנושא הקשה והמורכב הייתה לי לעונג רב בשל כישרונו והגאונות שמצאתי בדרך שבה מלהטט הוגו עם מילים ודימויים ויכולת הטיעונים והרגשות שהוא מעלה בקורא. מומלץ ביותר לכל מי שנפש אנוש מעניינת אותו וענייני מוסר, צדק, חטא ועונש מעסיקים אותו!

אני מתפלאת שאין עוד קוראים לספר הנהדר הזה, זהו סיפור מטלטל שנוגע בהרבה יותר נושאים ממה שנדמה בתחילה. סיפור כליאתם והעלמתם של קבוצת חיילים מורדים במלך מרוקו, עונשם של אלו שהשתתפו במרידה שלא צלחה מר ואכזר מהמוות. הם נכלאים תחת פני האדמה בתנאים תת אנושיים ומהר מאוד הם נופלים איש אחר רעהו כזבובים חסרי חשיבות, צורה, פנים ונשמה. טרם נפילתם הם חווים סבל רב שג'לון מפליא לתאר. הניסיון לשמר את השפיות והאנושיות בתנאים כאלה הוא כמעט בלתי אפשרי ועל אנושי אך בצורה לא ברורה הגיבור מצליח במשימה. מתוך הספר עולות שאלות על משמעות החיים, כוחו של הזיכרון והמקומות שמהם אדם שואב כוחות ועוצמה. אנחנו נחשפים לדמויות שהגורל קילף מהם את כל המסכות האנושיות עד כדי הפיכתם לחיות במאבק הישרדות תמידי, במאבק לשימור על שפיותם ותקוותם.ספר מרתק, מטלטל וחזק. מומלץ!

האם עשרה צדיקים בסדום הם סיבה טובה לחוס על סדום? באותה המידה ניתן לשאול שאלה זו על ברלין בזמן מלחמת העולם השנייה. בין כל תושביה האדישים, בין אלו שנהנו ממחיר המלחמה, בין אלו ששגשגו וצמחו ממנה, בין המעריצים הפנאטים של היטלר היו גם כמה אמיצים שהתנגדו התנגדות שקטה או התנגדות אקטיבית, היו גם כאלה שסייעו לקורבנות המשטר הנאצי, היו שהסתכנו במחיר חייהם אבל הם היו מתי מעט, האם עבור אותם מתי מעט ראוי שנחוש חמלה על חלק מתושביה? הספר חיים ומוות בבירתו של היטלר מתאר את החיים בזמן המלחמה בברלין, כיצד הם השפיעו על חיי היום יום של התושבים? מה היו תגובותיהם למהלכי המלחמה? עד כמה היו אדישים? עד כמה נלהבים? עד כמה הסכימו עם הצעדים שנקט המשטר? עד כמה הביעו את דעתם? הספר מחולק לפרקים וכל פרק עוסק בנושא אחר בנוגע לחיים בצל המלחמה, החיים תחת ההפצצות והאפלה, קיצוב המזון, עובדי הכפייה בעיר, גורלם של יהודי ברלין ועוד קשה היה לחוש חמלה או אמפטיה כלפי רוב הקשיים שתוארו בספר. באחד הפרקים מתואר, כיצד התמודדו תושבי ברלין עם אחד החורפים הקשים ביותר שידעו, כיצד סבלו מהקור וכו'. כשקראתי את התיאורים על הקשיים שלהם חשבתי לעצמי, באותו הזמן שהם סובלים מהקור עדיין יש ברשותם מעילים שרבים מהם נבזזו מיהודים, עדיין יש ברשותם החירות ומשפחתם לצידם וביתם ואילו בעולם מקביל לחלוטין עומדים היהודים באותו החורף שרק כותנת דקה לגופם, מושפלים, עומדים שעות במסדרים במחנה, עובדים בשארית כוחם בחורף הקר ההוא תחת נוגשיהם. לא, לא חשתי שום חמלה על הברלינאים. בנוסף היה מוזר לקרוא כיצד באמת מתקיים עולם הזוי של ערכי מוסר כפולים, כאשר בצד אחד של רחבי הרייך נרצחים המוני בני אדם חפים מפשע ואילו בבירת הרייך פועלת המשטרה כרגיל על מנת לפענח מקרי רצח ולהעניש את הרוצחים. הקורבנות של מקרי רצח אלו חשובים, דמם אינו הפקר מאחר והם אריים. בעולם מעוות זה יש חיים חשובים שראויים להגנה והוקרה גם בזמן קשיי המלחמה ויש חיים אחרים שראויים לבוז ולהשמדה וכול זה נראה הוגן, מוסרי ונורמלי בהגיון המעוות של תושבי הרייך. הכותב נסמך בכתיבתו על עדויות רבות של אלו שחיו באותם ימים בעיקר דרך יומנים וכתבים שהותירו. הספר מתאר באמת עולם הזוי שבו יש שני יקומים מקבילים שבהם חיי אנשים מסוג מסוים יקרי ערך בעוד ביקום המקביל מתרחשים מעשי זוועה שהדעת אינה סובלת. עולם שאיבד כיוון, דרך ומוסר.