האם עשרה צדיקים בסדום הם סיבה טובה לחוס על סדום? באותה המידה ניתן לשאול שאלה זו על ברלין בזמן מלחמת העולם השנייה. בין כל תושביה האדישים, בין אלו שנהנו ממחיר המלחמה, בין אלו ששגשגו וצמחו ממנה, בין המעריצים הפנאטים של היטלר היו גם כמה אמיצים שהתנגדו התנגדות שקטה או התנגדות אקטיבית, היו גם כאלה שסייעו לקורבנות המשטר הנאצי, היו שהסתכנו במחיר חייהם אבל הם היו מתי מעט, האם עבור אותם מתי מעט ראוי שנחוש חמלה על חלק מתושביה?

הספר חיים ומוות בבירתו של היטלר מתאר את החיים בזמן המלחמה בברלין, כיצד הם השפיעו על חיי היום יום של התושבים? מה היו תגובותיהם למהלכי המלחמה? עד כמה היו אדישים? עד כמה נלהבים? עד כמה הסכימו עם הצעדים שנקט המשטר? עד כמה הביעו את דעתם?

הספר מחולק לפרקים וכל פרק עוסק בנושא אחר בנוגע לחיים בצל המלחמה, החיים תחת ההפצצות והאפלה, קיצוב המזון, עובדי הכפייה בעיר, גורלם של יהודי ברלין ועוד
קשה היה לחוש חמלה או אמפטיה כלפי רוב הקשיים שתוארו בספר. באחד הפרקים מתואר, כיצד התמודדו תושבי ברלין עם אחד החורפים הקשים ביותר שידעו, כיצד סבלו מהקור וכו'. כשקראתי את התיאורים על הקשיים שלהם חשבתי לעצמי, באותו הזמן שהם סובלים מהקור עדיין יש ברשותם מעילים שרבים מהם נבזזו מיהודים, עדיין יש ברשותם החירות ומשפחתם לצידם וביתם ואילו בעולם מקביל לחלוטין עומדים היהודים באותו החורף שרק כותנת דקה לגופם, מושפלים, עומדים שעות במסדרים במחנה, עובדים בשארית כוחם בחורף הקר ההוא תחת נוגשיהם. לא, לא חשתי שום חמלה על הברלינאים.

בנוסף היה מוזר לקרוא כיצד באמת מתקיים עולם הזוי של ערכי מוסר כפולים, כאשר בצד אחד של רחבי הרייך נרצחים המוני בני אדם חפים מפשע ואילו בבירת הרייך פועלת המשטרה כרגיל על מנת לפענח מקרי רצח ולהעניש את הרוצחים. הקורבנות של מקרי רצח אלו חשובים, דמם אינו הפקר מאחר והם אריים. בעולם מעוות זה יש חיים חשובים שראויים להגנה והוקרה גם בזמן קשיי המלחמה ויש חיים אחרים שראויים לבוז ולהשמדה וכול זה נראה הוגן, מוסרי ונורמלי בהגיון המעוות של תושבי הרייך.

הכותב נסמך בכתיבתו על עדויות רבות של אלו שחיו באותם ימים בעיקר דרך יומנים וכתבים שהותירו. הספר מתאר באמת עולם הזוי שבו יש שני יקומים מקבילים שבהם חיי אנשים מסוג מסוים יקרי ערך בעוד ביקום המקביל מתרחשים מעשי זוועה שהדעת אינה סובלת. עולם שאיבד כיוון, דרך ומוסר.

הוא התנהל כאילו היה לואי מלך השמש מוקף באוצרות אומנות שדודים מכל רחבי אירופה הגוועת, לאורך כל שנות המלחמה בזמן ששלח אלפי חיילים אל מותם ועסק בביצוע פשעי מלחמה המשיך לשמר את אורח החיים המפואר שלו, לבקר בשמורת הצייד שיצר לעצמו, ליהנות ממטעמים ומנעמים ולעסוק בביזת בירות אירופה הכבושות. האיש נודע באגו נפוח ובחשיבות עצמית אדירה ונהנה שנים ממעמד מעודף בשל הצלחותיו כטייס קרב מהולל במלחמת העולם הראשונה. לאורך שנות המלחמה איבד בעקביות את ההערכה שחש כלפיו היטלר ימח שמו אך למרות האכזבה של היטלר ממנו סירב להתנער ממנו עד לרגעים האחרונים. מה היה סוד כוחו וקסמו של גרינג הגרגרן, הנהנתן והנורא? זאת תוכלו ללמוד ולהבין באופן חלקי מספר מעניין זה. הספר אומנם דק ויש הטוענים כי הוא לוקה בקצרנות, פשטות ושטחיות אך אני מצאתי אותו מעניין ומספק הצצה מרתקת על אחד ממנהיגי הנאצים הנוראים שהיו. כמי שקראה מספר לא מבוטל של ספרים על ההנהגה הנאצית והתקופה הספר נתן לי מבט מספיק ומתמצת על גרינג מבלי לצלול לניתוחים פסיכולוגים והיסטוריים עמוקים מידי שקראתי כבר בספרים אחרים. הספר נותן הצצה שמספקת את הסקרנות ויצר המציצנות שיש לרובנו לגבי חיי השחיתות ודרכי הפשע שיחידו את גרינג, בסופו עולה תמונה על אדם עטוף אדרת חשיבות עצמית, אנוכיות עצומה, אינטרסנט חסר מצפון ומגוחך שהצליח להרוס חיים של מיליונים תוך שהוא עסוק עד סופו בשימור כוחו ובשימור עצמי.

מה ניתן ללמוד מקריאה בנשות הצמרת הנאצית? לא הרבה. קצת על הלך הרוח שקדם לעליית הנאצים לשלטון, בעיקר על אהבה לשררה ולכוח. הספר הזה בעיקר מספק את יצר הסקרנות למי שהתקופה הזאת בהיסטוריה מרתקת אותו. הספר מביא את דיוקנאותיהן של שמונה נשים שבשלב כזה או אחר היוו חלק משמעותי בצמרת הנאצית על סיפורי אהבתן לבני זוגם הנאצים הבכירים ובעיקר על ההערצה העיוורת הבלתי ברורה אחר המנהיג, היטלר.

למרות מספר לא מבוטל של ספרים שקראתי על הנאצים ועלייתם לשלטון טרם הצלחתי להבין את פשר ההערצה והסגידה לאותו היטלר שבחלק מהספרים מתואר כבעל שיגיונות, הזיות, פתטי ועוד, מהצד השני ברור שהייתה לו כריזמה מטורפת וסוג של גאונות. גברים ונשים סגדו לו. גם הספר הזה הותיר הרבה שאלות. מה גרם לנשים שחלקן אינטליגנטיות מאוד להיות מעריצות עיוורות של הפיהרר?

בהקשר לסםר, הוא כתוב בצורה מעניינת וקולחת יחד עם זאת נדמה שלוקה ברמה מסוימת של שטחיות ביחס להבנת התהליכים שמניעים אינדיבידואלים שונים להתמסר ברצון רב כל כך למען תורת גזע שטנית כל-כך? בנוסף, המחברת צובעת את הדמויות בנופך כל כך אנושי עד כי מצאתי עצמי לעיתים חשה חמלה או הזדהות מסוימת עם חלק מהן עד שתפסתי את עצמי וקצת הזדעזעתי, כיצד הצליחה לנתק את עולם הרשע האמוני בו דגלו אותן נשים ולהציג לי אותן כמעט כשיות תמימות אשר הולכו שולל בידי מנהיג כת כריזמטי,עד כי איבדו כל חוש מוסר וביקורת? אנה מריה כן מנסה לתת תשובות חלקיות מאוד לתפיסת עולמן של אותן נשים ביחס לזוועות המשטר הנאצי, היא מציגה כביכול באובייקטיביות את טענותיהן של חלק מאותן נשים לחוסר ידיעתן את גודל הזוועות של המשטר שאותו שירתו ולו סגדו, היא מגלה מעט סקפטיות וציניות כלפי טענותיהן אלו אך סך הכול התחושה הכללית היא מאוד פרווה. של נשים שחלקן הולך שולל אחר הפאר, השררה, החלומות שמכרו להן עד שענייהן טחו מלראות את האופל שבשלטון. היה להן נוח אך למען האמת ממש לא היה להן איכפת מהקורבנות שהוקרבו על מזבח שאפשר להן חיי יחוס, פאר והדר. חלקן ואולי רובן היה ודאי אנטישמי מוחלט עם רוע מובנה כלפי כל מה שזר להן ויחד עם זאת הן יוצאות כל כך אנושיות ברמה שמותירה בקורא הממוצע חוסר נחת, פחד ותהייה.

מה הופך מותחן למעולה לטעמי? הרבה תפניות לא צפויות בעלילה. מתח שנשמר לאורך כל הספר. ספר קולח עם עלילה שיודעת להפתיע. כל אלה ועוד תמצאו בספר :זאת שהייתה כאן קודם. העלילה מתמקדת סביב הניסיון של הקורא ושל אחת הדמויות הראשיות בסיפור להבין את סיפורה של "זאת שהייתה כאן קודם". מי היא הייתה? מה הניע אותה? מה הביא אותה למצבים שמתוארים בסיפור והאם גורלה של זאת הנוכחית נידון להיות זהה לגורלה של "זאת שהייתה כאן קודם"? "זאת שהייתה כאן קודם" מרחפת בתוך הבית, בין הדפים, בין הדמויות הפועלות בסיפור. לרגע אתה מזדהה איתה ואחר כך משנה לחלוטין את דעתך וחוזר חלילה. יש במותחן גם היבטים פסיכולוגים שמניעים את הדמויות ומסתורין לאורך כל הספר סביב הבית המיוחד ברחוב פולגיט מס' 1. הבית משמש כאחת הדמויות. יש לו מה להסתיר, הוא טומן בחובו הבטחות, תקוות, זיכרונות והפתעות.
קריאה מהנה מובטחת לחובבי הסוגה.

היותנו מומחים למות קדושים ואחוות היגון שלנו כפי שמגדיר אותה שמואל טלקובסקי, מי שהיה מזכירו של חיים ויצמן קושרים אותנו לסיפור רצח העם המזעזע אשר בוצע נגד העם הארמני בראשית המאה העשרים. שוב ושוב אני נאלמת וחרדה מול הבנאליות של הרוע ששבה ומכה דור-דור. ההיסטוריה העגומה של האנושות, הרצחנות ויצרי הפרא תאבי-הדם מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. לא משנה כמה נתקדם טכנולוגית, אנחנו תמיד חוזרים אחורה לאותה נקודה. באותה מעגליות אכזרית שלא מתיישבת עם כל מה שכבר היינו אמורים לדעת וללמוד. לאדם הקדמון היה תירוץ. אנחנו חיים בתקופה של ידע, של כביכול נאורות מחשבתית. מה התירוץ שלנו לכך שההיסטוריה ממשיכה לחזור על עצמה כשאנחנו המחולל הראשי של כל מעשי הרשע, הפשע והזדון?? הייתי רוצה לומר שקריאה בספרו הקצר של אורון על רצח העם הארמני היכתה אותי בתדהמה נוכח מעשי הזוועה. אך באופן אבסורדי, מצד אחד התיאורים המזעזעים הכו אותי בעצב וביגון אך לאורך כל הקריאה מצאתי את עצמי חושבת בעצב. שהאנושות כנראה לא תשתפר. ההיסטוריה שוב תשוב. היא עושה זאת בעקביות. בכל רחבי הגלובוס אחת לכמה שנים מתרחש טבח. ברואנדה, במחנות כפייה בסין ובקוריאה. לאכזריות האדם אין גבולות.

מניחה שלא כולכם תסכימו אותי באשר לפסימיות שלי לגבי טבע האדם. אני לא מכחישה שיש הרבה טוב וחסד בעולם. אך בגדול ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שטבע האדם בהכללה גסה מאוד רע מנעוריו. לענייני רצח העם הארמני הנשכח. לא יפלא בעניכם אולי לדעת כי ממשלת גרמניה באותה תקופה הייתה בעלת ברית של טורקיה, היא חימשה אותו. מפקדי הצבא הגרמני בלא ספק ידעו, ראו, ויש הטוענים אף השתתפו - לפחות בעקיפין, במעשי הרצח. אימון טוב היה להם שם בשיעורי הכנה להכחדת עם. מה שכן הפליא וזעזע אותי קלות, היה לגלות כי הכורדים שכיום אנו מתייחסים אליהם כאל מיעוט נרדף (גם אז הם היו מיעוט) וחלקנו אף מזדהים עם מצבם. אותם כורדים היו עוזרים נאמנים למעשי הזוועה והטבח שערכו הטורקים במיעוט הארמני. עוד תופעה שחוזרת על עצמה היא הפיכת אותו מיעוט נרדף לשעיר לעזאזל שמשרת את המאבקים הפנימים של קבוצת הרוב.

הארמנים שראו תקווה בעליית חוג ה"טורקים הצעירים" אשר בראשית דרכם הבטיחו שינוי מרענן לטובה ביחס לשלטון הקודם נחלו במהרה אכזבה. וכפי שקורה להרבה נושאי רעיונות יפים ואידאלים אשר מבטיחים חירות, שיווין וצדק, כך קרה כאן. האידאלים היפים התחלפו במהרה בתאוות כוח, מאפייני דיקטטורה צבאית וריסוק של כל החלומות וההבטחות. שוב. חוזרת ההיסטוריה ומוכיחה שאין כל חדש תחת השמש. שליש מאוכלוסיית הארמנים בעולם כולו באותה העת הושמדה!!!

סיפורי הגירוש וההשמדה מזעזעים והשאלה שחונקת לי את הגרון והנשמה נשארת איתי. האם העולם והאדם לעולם לא ילמדו? האם נדונו בכל דור ודור לחזור, לראות ולשמוע על זוועות דומים במקומות שונים. האם יש לאנושות באמת תקווה להשתפר לטובה ככלל? כקבוצת עמים ואנשים שמשתפרת, האם יש סיכוי לאבולוציה אנושית חומלת וטובה יותר בעתיד???? מה אתם חושבים?

קראתי כשהייתי נערה. כך שאני לא זוכרת את תוכנו של הספר. רק זוכרת שבזמנו מאוד אהבתי אותו. אבל מפאת גילי המתקדם יש לי תחושה שאם הייתי מנסה לקרוא אותו היום הייתי רואה אותו בעיניים אחרות כנראה. בעבר, היה קל הרבה יותר להרשים אותי, לרגש אותי, לגרום לי לדמוע. אהבתי ספרים על שיש בהם רקע היסטורי ומביאים ניחוח אחר וכמובן שיש בהם רומנטיקה וסיפור אהבה כואב. היום, ישנה אפשרות שהייתי חושבת שאולי הספר צפוי או קיטשי ואולי הייתי עדיין אוהבת. אין לי מושג. רק ברור לי שהטעם שלי התפתח והשתנה ולצערי לא הרבה ספרים מותירים עלי חותם לאורך זמן. בימי נעורי התרגשתי, הלכתי עם הדמויות מהספרים שקראתי ימים, דמיינתי שאני חיה את חייהם.
קל היה לי להתרגש.. מה שעצוב בשינוי הגיל, שקשה להפתיע אותך בקלות, אתה הופך ציני יותר ולמוד ניסיון ואכזבות. מתגעגעת לימים בהם הייתי בולעת ספרים שלמים בשבוע, גומעת אותם ונסחפת לעולמות אחרים.. זוכרת לקללת הקמע חסד נעורים. בימים ההם על חלק מהספרים אפילו לא היה רשום התוכן בכריכה, היית צריך לקחת סיכון על פי השם של הספר, לנסות לנחש על מה הוא יהיה. לקחת אותו הביתה, להתאכזב או להתאהב. היה בזה גם משהו מרגש ומפתיע. היה סופר שבזמנו היה כנראה סופר רב- מכר כי היה לו כמות נכבדת של ספרים על המדף. קראו לו פרנק ירבי.. היום מי זוכר אותו בכלל? מי שמע עליו? מעניין כמה מסופרי רבי המכר של ימינו ייעלמו בתהום השכחה? מה גורם לספר אחד להפוך לקלאסיקה שמחזיקה שנים ולאחרים להצליח בתקופתו אך במהרה, נס ליחו?

"היינו חיילים מושתנים וכאלה גם נשארנו" בשפה בוטה, צינית, מצחיקה שוטח קניוק את זיכרונותיו מקרבות תש"ח. זהו ספר אישי ואנושי אך גם יוצא מהאישי אל הציבורי. אל החיילים הצעירים של המלחמה ההיא. מלחמת העצמאות שלא נגמרה. חיילים שרובם נותרו אלמונים, גלמודים. מתו במיתות משונות ומזוויעות. קניוק ששרד בזכות אלת המזל מלא בתחושות אשמה ותהייה לגבי טיב הלחימה והצורך בה. הוא מעיד על עצמו:" הייתי כסיל שהלך להיות בן-חיל ולהכות באויב." הוא מקונן על השתתפותו בקרבות חסרות תוחלת. בקרבות שצוירו כקרבות גבורה אך היו מלאות בנערים שכמו נקלעו בלי כוונה לקרב שחלקם לא הבין את פשרו. ממרומי גילו הוא משקיף על הקרבות ועל דמותו כצעיר חדור מוטיבציה במעט בוז. ותוהה האם השאיפה להיות עם עם מדינה משלו היא שאיפה הגיונית ומוסרית לעם היהודי שכל מה שידע הוא נדודים.

"ומה, דווקא אנחנו מכל העמים שלא עלה בדעתם לברוח ממולדותיהם אלפים שנה, נהיה לפתע עם שיאהב ארץ משלו ואינה משלו ויקים בה מדינה? הרי אנחנו עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו בעולם"

הספר מורכב מזיכרונות אסוציאטיביים ללא ציר זמן מובנה שכולם סובבים סביב חייו הצעירים של קניוק. לפני ובמהלך מלחמת העצמאות. מצאתי עצמי לא מסכימה עם המסקנות של קניוק בנחיצות המדינה, בתפיסתו אותה. אך כיצד אוכל לשפוט אותו. אני, הקטנה שלא לחמתי בשום מלחמה או קרב. שלא ראיתי את זוועות המלחמה והלם וטירוף הקרב ונפילת רעיי בקרב.

קניוק גם מציין שסיפוריו הן בבחינת זיכרונות מוגבלים. מוטלים בספק. בחלקם אינו בטוח בטיב הזיכרון. האם אכן התרחש האירוע או פרי דמיונו? "ומהו זיכרון? זיכרון הוא מה שאני כותב שהוא זיכרון" חלקם אכן מזוויעים ומגוחכים מכדי להישמע אמתיים. אבל אווירת הריק האובדן הכאב והטראומה שיש בהם ודאי אמיתית.

הספר משופע בזיכרונות מזוויעים, אכזריים אך באותו הפרק שוכנים יחדיו המזוויע והמצחיק. ההגיוני והגרוטסקי. לסיכום נהניתי מהקריאה. צחקתי מדף אחד ויצאתי מזועזעת מהבא אחריו. לא הסכמתי להרבה מתפיסותיו של קניוק אך נפעמתי מכישרונו.

קצת מוזר שספר עם עלילה בלתי אמינה ובלתי אפשרית מצליח בכל זאת להיות מרתק. המושבעים נקרא בשטף, שזה יתרון גדול. במהלך השנים הפכתי מקוראת תולעת ספרים שזוללת ספרים בקצב של חמישה ספרים ויותר בשבוע לתולעת איטית ביותר. יש לי גם תקופות קשות של תרדמת. בהם אני לכודה כמו גולם. לא קוראת חודשים ולאט לאט חוזרת לקרוא ותמיד בקצב הרבה יותר איטי מבעבר. לא יודעת אם טרדות החיים וגידול הילדים והתמעטות התאים האפורים במוח הם שיצרו את ההידרדרות בהספקי הקריאה שלי. ולכן, ספר שהצלחתי לגמור תוך פחות מכמה ימים הוא ספר שאני חייבת לתת לו את הקרדיט, על אף חולשותיו.
אז מה הן החולשות? העלילה סובבת סביב רוצח סדרתי שהוא סוג של גאון שהצליח לבצע עשרות רציחות מושלמות מבלי להיתפס ומבלי אפילו להיות חשוד ברובן. הרוצח מחליף זהויות ומצליח להוליך שולל כל פעם מחדש באמצעות יכולות מרשימות שחלקן נשמעו לי כמו לקוחות מספרי מדע בדיוני. יכולת התעתוע שלו, ההסוואה והעורמה נשמעים פנטסטיים מכדי להיות אמינים. אך יחד עם זאת העלילה קולחת ומצליחה לעניין. נשמע שהסופר בא מתחום המשפט או אכיפת החוק. תיאורי המשפט דווקא נשמעו אמינים והתרגילים והלהטוטים השונים שמבצעים הסנגור והתובע היו מעניינים.
אז בסיכומו של דבר: יש לנו ספר מתח משפטי מעניין וקריא גם אם מעלה תהיות לגבי היתכנות ואמינות סיפורו של הרוצח. אם אין לכם בעיה עם דמיון מופרז ועלילה שלא בהכרח אפשרית מציאותית זה יכול להיות ספר מתח מוצלח.

ספרים רבים ומעניינים נכתבו על רקע מלחמת העולם השנייה. המלחמה האיומה מציתה את הדמיון. האכזריות שבה מחרידה והתהום שאליה הגיעה האנושות הוא מצע מרתק לספרים רבים. גם הספר שלפנינו משתמש ברקע הזה. רומז למסתורין של ציידת אכזרית. הציידת שרצחה במלחמה בקור רוח ילדים, מצאה לעצמה מסתור לאחר מלחמת העולם השנייה ויצרה לעצמה זהות חדשה. העלילה נעה בין כמה דמויות: איאן,צייד נאצים שאובססיבי לעניין תפיסתה של הציידת. נינה,טייסת הקרב הרוסיה, אישה פראית וקשוחה. גם היא מסיבותיה נחושה לצוד את הציידת. וגורדן הנערה האמריקאית שלכאורה אינה קשורה לעלילת הסיפור, אך מהר מאוד מתברר הקשר שלה לסיפורה של הציידת.

הספר שהנושא שלו הוא בעל פוטנציאל של סיפור מרתק לא הצליח לממש את ההבטחה. היו פרקים מעניינים. הספר היה קריא והיו רגעים שבהם היה מעט מתח אבל היו הרבה דברים שהיו ברורים מההתחלה כמו זהותה של הציידת והיכן היא מסתתרת. חלק מהעלילה הייתה צפויה. הדמויות שנעשה ניסיון ליצור להם עומק והתחבטויות נשמעו עדיין בחלקן כמו שבלונות של גיבורים שמנסים להיות מיוחדים אבל לא ממש מצליחים.
איאן צייד הנאצים מתחבט מעט עם המוסר לגבי עד כמה רחוק ואלו אמצעים כשרים כדי לבוא בחשבון עם פושעי מלחמה נאצים. הוא כמובן חש שלא מוסרי לפעול פשוט מרגש נקמה טבעי. ההתחבטות שלו מיותרת בעיני.
איאן ונינה שניהם חזקים וקשוחים, אך כל אחד מהם נלחם בפחד אחד שהוא היחיד שמצליח לערער את עוז רוחם ואומץ ליבם שלא יודע חת. כמובן שגם על הפחד היחיד הזה הם גוברים לבסוף.
אסכם ואומר שהציידת הייתה הבטחה לסיפור שלא מימש את ההבטחה שבו. אך עדיין יש בו חלקים מעניינים, לקוראים טירונים הוא אולי יהיה אף מרתק.
עדיין ממליצה על ספרה הקודם של הסופרת: הרשת של אליס.