כחש / בן הכט
מתוך גב הספר:
"זה שלוש שנים אני מחכה לרגע זה כדי להביא לדין ולשפוך את ביזיון הציבור על רודף קריירה זה, הנהנה ממעשי השוד והרצח של היטלר. על יסוד תחבולותיו הפליליות ובגלל שיתוף פעולה עם הנאצים, אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחיי היקרים."
האשמה זו, אשר פורסמה ע"י יהודי זקן ואלמוני בעלון מס' 51, הציתו את המשפט הדרמטי בתולדות מדינת ישראל. זהו סיפור שהחל בתביעת דיבה של מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוולד - קשיש שאיבד את משפחתו בשואה - והפכה, בזכות סניגור אמיץ אחד, לכתב אישום כואב וחותך נגד ההנהגה הציונית בארץ ובעולם, שהעדיפה לשמור על מעמדה ועל קשריה הטובים עם הבריטים על פני הצלת היהודים המובלים למשרפות.
זהו סיפורו המדהים של ישראל רודולף קסטנר, מנהיג ציוני שנשבה בקסמו של אייכמן והפך לחוליה מרכזית בהשמדת שמונה מאות אלף יהודי הונגריה ולסניגורם של מנהיגי הנאצים. ביצירה קלאסית זו, מחזיר אותנו הכט בזמן לעלילה הנשכחת שהסעירה את המדינה הצעירה, הפילה את ממשלתו של בן גוריון וחוללה מחלוקת שלא נפתרה עד עצם היום הזה על אחריותנו לגורל העם היהודי. בלהט מוסרי ובכשרון סיפורי נדיר מחזיר אותנו בן הכט למשפט דרך קטעים מתוך הפרוטוקול, נאומים ועדויות מטלטלות וקשות מנשוא, עדויות אשר משרטטות דיוקן מזוויע של דמותם של קסטנר - ושולחיו.
ועכשיו אלי:
בתקופה לא פשוטה זו מבין השורות נשקפות התובנות: "עטוף את הרשע במילים צדקניות ומי יטרח לבחון את הצרור העטוף מקרוב?" (עמ' 30) " האמונה בשררה היא עמוד השדרה של כל ציווליזציה…אם מחר יעלה עולמנו בעשן, לא יפחת מעמדה של השררה…בטוחני כי מאה המיליונים האחרונים בבני האנוש שינפחו את נשמתם…יעשו כן תוך אמונה בלתי מעורערת בצדקת מנהיגיהם".
כשם שהשתמשו בטרמינולוגיה של "ועד ההצלה" ובפועל סייעו להשמדה, כך נשמעות לי הקריאות "דמוקרטיה" שבשמם מאיימים להחריב את הארץ היום. משסים את מעמד העבדים אלו באלו, באמונה בצדקת דרכם, יותירו אדמה חרוכה.
"הם יודעים היטב מה הדבר הטוב ביותר עבור העם-המשך השררה שלהם. הם יודעים נאמנה מה צודק - התחבולות והתעלולים העוזרים לקיים את השלטון בידיהם. והם יודעים מהו הרע - כל דבר המסכן את שלטונם." (עמ' 31)
"לא לעצמם הם דואגים…לעתיד הציונות הם חרדים. הם אינם נאחזים בכסאותיהם, בשולחנותיהם, בשמם ובתואר שעל הדלת כהיאחז בקרנות המזבח. לא. את הציונות הם מבקשים להציל" (עמ' 43)
ואולי כאן התחיל השבר במערכת המשפט.
ב"חרות" כתב ניצול השואה חיים לזר-ליטאי:
והנה בא יהודי עממי פשוט, אחד ממיליונים, והכואב את כאב עמו, ובעזרת שופט בישראל אמיץ לב, בהיר מחשבה ובעל אבחנה למופת, ובעזרת פרקליט עז נפש אשר אש האמת לוהטת בליבו – הסירו את ערמות אבק השכחה שהערימו בזדון על השואה הגדולה... אכן, לא בכדי גדול הרעש וגדולה המהומה במחנה שלהם, כי על כן לא העריכו כראוי את כוחה של אמת עתיקת יומין זו המונחת ביסודו של המוסר היהודי: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!"
ובמקום להמשיך במגמת הצדק בחרו להכשיר את השרץ, כי אנשי שלומך מעל הצדק, ולזכות את קסטנר למרות שהאמת ברורה. אך אשמתו היא אשמתם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
