יום אחד אני ארכז את כל הספרים המוצלחים באמת בצורת תנ"ך - יש את הספרים הקדושים, הספרים החיצוניים החשובים, וסתם ספרים. יש כמה ספרים שמקבלים קומבינה ונכנסים ישר לפנתיאון ( למשל: ארבעת הכרכים של כתבי אייזיק אסימוב וששת כרכי הארי פוטר והשיטה הרציונלית ), יש כאלה שיכנסו לקטגורית הספרים החיצוניים החשובים ( למשל: טרילוגית המוסד, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" ), ויש את כל שאר הספרים שייאלצו להשאר בקטגוריות נמוכות יותר. יש עוד ספר שאני כבר יודע לאן הוא יכנס - "הנמלים" של ברנאר ורבר, הוא יקבל מקום של כבוד בפנתיאון. רבים ישאלו אותי - "למה? זה ספר לא מובן, עם הרבה חידות ורמזים מוזרים, למה הוא כל כך חשוב?" אז תדעו שכל הספרים החשובים קודש, והנמלים קודש קודשים. נמלים זו חיה מעניינת. מה בעצם אנחנו יודעים על נמלים? יש להם 6 רגליים, הם מופיעים בסרט "באגסלייף", יש תיאוריה שהם היו חלק ממכות מצרים, הן מאוד חזקות ויש מלא מהן בעולם. כמה מלא? מספר עצום ובלתי נתפס. כמו שמתחיל הספר - "בזמן הדרוש לכם לקרוא שורות אלו שבע מאות מיליון נמלים נולדות על פני כדור - הארץ, שבע מאות מיליון יחידים מתוך קהילה המוערכת במיליארד מיליארדים, ואשר לה ערים, הירארכיה, מחשבות, שפה משלה, תפוקה תעשייתית, עבדים משלה, שכירי חרב וכלי נשק - מחרידים בעצמתם" תחשבו על זה רגע, מה היה קורה אם נמלים היו מגלים את האש? ואת הגלגל? הרעיון הזה כבר מופיע ב"סיפורים מן האייל הלבן" על טרמיטים, אבל נמלים זה אותו קונספט. מה היה קורה עם לכל היצורים האלה, שעולים עלינו הרבה בכמותם וביכולת שלהם להתמודד עם בעיות, היה נשק קטלני? ***אזהרת ספויילרים*** בסוף הסיפור, יש סוף מאוד לא אופטימי. שני ילדים מפגרים שורפים את קן הנמלים, ואז הנמלים שעד אז חיו בשלום עם בני האדם מנתקים קשרים. לדעתי זה לא הסוף של הסיפור, מי שמעיין בספר אולי שם לב לפרט שיש אוסף משפטים חשובים של בלו-קיו-קיוני החדשה, אנחנו יודעים רק את הראשון, אבל הוא אחד מתוך סדרה. בלו-קיו-קיוני החדשה יצרה אימפריה, בל-או-קאן הפכה להיות אימפריה עצומה, שבסופו של דבר, תנצח אותנו. כמה זמן זה ייקח? הסופר לא אומר, אבל הנמלים מספיק עקשניות בשביל לנצח בכל קרב שלא יהיה. בלו-קיו-קיוני, לא אחת שתוותר לבני האדם רק בגלל שיש להם נשקים רצחניים כמו אש, מים, או k-300, ככל שהמכשול גבוה יותר, כך היא תתאמץ יותר לעבור אותו. ***סוף אזהרת ספויילרים*** צר עולמי כעולם נמלה. יש לי מעט מאוד ידע כללי, יש יותר מדי ספרים שאני לא אספיק לקרוא, יש יותר מדי דברים שאני לא אספיק ללמוד. רק רגע, מה משמעות הביטוי הזה? האם עולם הנמלה כה צר? בספר מתואר ממלכת נמלים עצומה. הנמלים המציאו את הארטילריה, את הנשק הכימי והביולוגי, את הק.ג.ב, האם עולמם בהחלט צר? ככל הנראה, ע"פ הספר התשובה הברורה היא - כן. עולם הנמלה הוא עולם צר, הנמלה כיחידה עצמאית חלשה מאוד ולא יכולה לעשות כמעט כלום. נמלה אחת יודעת לעשות רק דבר אחד, כמו תא אחד בגוף האדם, אבל קן נמלים שלם, קן פעיל ומשגשג עולמו גדול בהרבה, גדול יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין, עולם גדול באופן בלתי נתפס. תנסו לחשוב שאתם מקבלים הודעה בשום פנים ואופן לא להכנס למרתף, ואז אין לכם ברירה ואתם נכנסים, מה אתם הייתם עושים? תנסו לחשוב על אשה שבעלה מסתיר ממנה מידע, ולבסוף נעלם בפתאומיות במרתף סודי ומפחיד, מה אתם הייתם עושים? תנסו לחשוב על החיים בקן נמלים, החיים תחת שלטון מסודר של מלכה יודעת כל, איך זה מרגיש? ( הכנס רפרנס מתוחכם / מצחיק / שנון למה שכתבתי על גבעת ווטרשיפ באותו הקשר כאן ) הספר משלב כמה סיפורים ביחד, זה סיפור הרפתקאות, סיפור מתח, ועוד. ככל שאני אנסה לתאר איך הספר בנוי, אני רק אגרע, אז אני אפילו לא אנסה. פשוט תקראו את הספר, תבינו על מה אני מדבר. ***מכאן והלאה ספויילרים מסוכנים יותר מחומצת נמלים*** אני מגדיר את הנמלים כספר החייזרים הטוב ביותר שקראתי אי פעם. זה ספר חייזרים מעולה, הוא מדבר על חייזרים שמעולם לא חשבנו לדבר איתם, חייזרים תבוניים, חכמים, שפשוט אין בינינו שום תקשורת. המחבר מסביר משהו נכון - הנמלים לא פשיסטיות. יש להן דרך משלהם לארגן חברה, דרך שאנחנו לא מסוגלים לתפוס ולעולם לא נהיה מסוגלים לתפוס, כי הם פשוט שונים מאיתנו. זה הזכיר לי טיפה סיפורים של אסימוב ( כמו כל דבר ביקום הזה ), הרעיון של החייזרים שבעצם חיים בעולם שלנו, זה רעיון מדהים. את הרעיון הזה מבינים בסוף הספר, וזה מדהים. זה ממש כמו הרגע שמבינים איך לפתור את החידה של הגפרורים, זה פשוט רגע מופלא שאין לי שום דרך איך לתאר אותו, ואני גם לא ממש זוכר אותו כיוון שהוא קרה בשתיים בלילה... אני פשוט אעצור כאן, כי אין לי מילים נוספות. לא ברור לי איך הצלחתי לברבר כל כך הרבה על הספר. אני מניח שאם את/ה קורא/ת את זה, קראת את הספר, אם לא - צר לי עליך, הרסת לעצמך ספר מופלא. בסופו של דבר, אם הנמלים ינצחו, לא אתה ולא אני נשרוד, אבל לפחות תדע שזה מגיע.

יש סיפורים שהם לא בדיוק עצובים. אני לא יודע איך להגדיר אותם, אז אני פשוט אביא דוגמאות - הסיפור הקצר שקיעה, הקומדיה האנושית, הנובלה כלבי יהלום, ג'ונתן ליווינגסטון השחף, אוניית המגדלור, ועוד. זה ספרים וסיפורים שמסיימים באנחה ואז צריך לקחת הפסקה ולחשוב. לפעמים הסיפורים האלה מכניסים אותי למצב של מחסום קריאה. זה לא בדיוק כי הם עצובים, לקומדיה האנושית יש סוף שמח. זה סוף כבד, סוף שדורש מחשבה, אבל סוף שמח. גם שאר הספרים מסוג זה כבדים ( ולרוב סוף עצוב, אם כי זה לא מחייב ). סיפור נוסף מהקטגוריה הזאת הוא הסיפור ב"מפות במראה" על הילדה הנכה ובובת החרסינה. הסיפורים האלה מעבירים מסר על העולם, העולם לא ורוד, מתוק ואופטימי. הוא גם לא עלובי החיים. יש סוף טוב או רע, אבל הוא לא מוחלט, הוא מורכב יותר. הוא מזכיר את העולם שלנו. פרשת גבריאל תירוש הוא ספר מהסוג הזה. ועכשיו לספר עצמו - אז ככה, זה ספר מעולה. חוץ מכמה דפקטים קשים שקצת מפריעים באמצע. בהרבה ספרים יש מן הסכם לא כתוב בין הסופר לקורא, משהו בנוסח - אני עכשיו אמשוך אותך באף עד הסוף, אבל אני מבטיח שזה ישתלם. אבל ההסכם הזה צריך להיות נוח לשני הצדדים, אחרת זה לא מנומס. בספר יצחק שלו אומר די בהתחלה רמזים ( רמז. אפשר לקרוא לזה ככה עם קצת דמיון ) לגבי הסוף, וזה קצת מעצבן. ( אבל, לא משנה אם תאמינו לו או לא, אל תבדקו את זה. לא קוראים סוף של ספר לפני שהגעתם אליו. זה חוק מוסרי בסיסי. ) הספר עצמו מספר על מורה בשם מר גבריאל תירוש, מורה להיסטוריה בגימנסיה בתקופת ההבלגה נגד תגובה. היישוב היהודי תומך באופן מובהק בהבלגה, ומנסה לחנך את הנוער לשם כך, ולא בהצלחה יתרה. בגימנסיה, באופן לא מפתיע, התלמידים לא אוהבים את המורים הזקנים, ולא אוהבים ללמוד, עד שמגיע המורה החדש - מר תירוש. מר תירוש מחליט לחנך את התלמידים, וגורם להן לאהוב את ארצם, ללמוד כמו שצריך, ולעשות שיעורי בית ומבחנים. מר תירוש עולה חדש מגרמניה, ובעל חזות מרשימה ומעוררת אמון, בעזרתה קונה את ליבם של התלמידים, ומחנך אותם לדברים שהיו לא חשבו עליהם לעולם. חסרון נוסף בספר - הוא שואל שאלות, ואז מתחיל לענות ועוצר. לא על כל השאלות הוא עונה, ולפעמים זה די בולט לעין זה שהוא לא עונה ומשאיר חור פתוח בעלילה. על חלק מהשאלות יש לי תשובה, אבל על חלק אין, אבל יצחק שלו בהחלט שואל שאלות נכונות. הספר מכיל כמה קטעים מאוד יפים לעניות דעתי, שמכילים קטע חינוכי חשוב מאוד. זה לא רק שהוא מציג רעיון שאני חושב שהוא חשוב ומסכים איתו, הוא מציג את זה באופן יפה ומעורר רגש. בספר סלמון הספק ( ספר נפלא ) דאגלס אדמס מבחר רעיונות, ולא תמיד הם בגדר חידוש, אבל דרך ההצגה היא כל החידוש. הסוף של הספר לא מוצלח ולפי דעתי היה צריך לשנות אותו, אבל הוא בהחלט מעלה נקודת מחשבה. אומרים שמאיר שלו עונה לאביו בספר יונה ונער, ואולי יום אחד אני אקרא אותו. חסרון נוסף בספר - יש כמה קטעים שדי מייאשים מבחינת קריאה, אבל זה קורה בהרבה ספרים טובים - למשל הארי פוטר והשיטה הרציונלית. לסיכום, הספר מאוד מוצלח. לא הייתי נותן לו 5 כוכבים, יש בו יותר מדי חסרונות, אבל 4 בהחלט מגיע לו. הסוף האמיתי של הספר, לא מופיע. הסוף הוא היום. האם נשנה את הסוף או שנחזור על הטעויות של הספר שוב?

ברשותכם, הביקורת לא תעסוק יותר מדי בספר עצמו, אבל למען הפורמליות – הספר הזה בהחלט מוצלח, מלבד בעיה אחת – הוא של פיליפ ק דיק, עובדה זו כשלעצמה אינה בעיה, ואם זה הספר הראשון שאתם קוראים מתוך שלל ספריו זו אפילו לא בעיה כלל. הספר הראשון של דיק שקראתי היה "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", והוא היה חביב בהחלט, אחריו קראתי את "האיש במצודה הרמה" שהיה ירידת מדרגה, וזה השלישי. לאחר "האיש במצודה הרמה" קראתי ביקורת על כתבי דיק, שטענה בין השאר שכל הספרים של דיק זהים – אשה יפה שעוזרת ומפריעה לגיבור לסירוגין, עלילה פרועה, עולם משונה, הרבה דמויות לא מפותחות, ושורות מחץ פה ושם. בתחילה לא הבנתי אותה, כי אין הרבה דמיון ישיר בין "האיש במצודה הרמה" ל "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", אבל אחרי שקראתי את הספר השלישי אני רוצה להוסיף על הדברים שחוזרים על עצמם גם תיאורים גסים ללא הקשר שאינם חשובים לעלילה. יש תבנית, היא חוזרת על עצמה, וזה די תסכל אותי כשקראתי את הספר, הדבר היחיד שבשבילו שווה לקרוא אותו, הוא הרעיון מאחורי העלילה, ושורות המחץ. ( "מאדים הוא כמו הנגב, צריך להקים שם קיבוץ. " ) ועכשיו אני הולך לדלג היישר לסוף העלילה, ולכן אני מבקש בנימוס ממי שלא קרא את הספר לעצור כאן, כי ההמשך יכיל כמות ספויילרים מסיבית למדי שעלולה להרוס את הספר לחלוטין. יש משהו מעניין בעובדה שלא הצליחו להרוג את היטלר. ניסו כמה וכמה פעמים להתנקש בו, ואף אחד לא הצליח. למה? לכאורה אם יש מכונת זמן אפשר לשנות את העבר, למה להרוג את היטלר לא הצליח? יתר על כן, אפשר לשנות את העבר, שהרי הרגו את גרינג, וניקול אומרת ששום דבר לא השתנה, לפיכך כנראה אפשר לשנות את העבר – מה שמעלה את השאלה – האם נזכור מה היה לפני ששינינו? האם נזכור ששינינו? ועוד מגוון שאלות רחב שיספיק לכתוב ערימת ספרי מד"ב ויספק לי תעסוקה לקורס עקרונות תכנות פונקציונאלי ולוגי. לפי דיק, יש עולמות מקבילים שתלויים בבחירות שלנו, ( בלי להכנס לשאלת המוסר והאמונה שיש גישה ביהדות האומרת שיש אינסוף עולמות עקרוניים שתלויים בקיום המצוות שלנו. אני מקיא בצד בנימוס רב כרגע ). אבל זה מעלה כמה שאלות רציניות – למה גולץ לא חזר בזמן כדי להתחמק מהירייה? הוא כבר עשה את זה בעבר, אז מה נשתנה? ואם גולץ ידע שיש מהפכה, למה הוא לא עשה שום דבר כדי למנוע אותה? שאלה נוספת, יש סיפור קטן של אסימוב – מירוץ המלכה האדומה ( סיפור מדהים שאני לא אספיילר אותו כי מלבד אונס, רצח, והצבעה למפלגת הלייבור איני רואה חטא גרוע מכך ), ויש את מרחב מחיה, גם כן של אסימוב, ( גם כן סיפור מדהים שאני לא אספיילר ), והסיפור מה אם... שהוא גם כן של אסימוב, ( למה יש לי הרגשה שכתבתי יותר מדי פעמים "אסימוב" בפסקה האחרונה? ) והוא גם כן מוצלח, ומאוד מאוד מוזר, שותו אני דווקא כן אספיילר בפסקה זו בלבד כי ממש אין לי ברירה, אבל אני רק אשאל את השאלה כדי שהספוילר יהיה ממוקד, והתשובה בפסקה הבאה לא תכלול התייחסות ספיציפית לספר הזה – בספר בעל ואשה דנים מה היה קורה אם דברים היו נראים אחרת, ואז מגיע אדם ומראה להם מה היה קורה, אם הם היו עושים בחירות שונות, וכל פעם הוא מראה להם תקופת זמן אחרת, עד שהוא מראה להם איפה הם יהיו עכשיו אם הבחירות שלהם היו שונות, והם מגלים שהם היו ברכבת, בדיוק כמו שלא. וכאן נגמר הספויילר. אז איך זה עובד? לפי עניות דעתי, לפחות בספר הזה, דיק חושב שיש מקומות בזמן שאי אפשר לשנות אותם. יש רצף מסלולים אין סופי שמתפצל ומתכנס, אבל יש כמה נקודות שבהם כל המסלולים מתאחדים ואין שום דבר שאפשר לעשות נגד זה. אי אפשר להתנקש בהיטלר, כי זה היה חייב לקרות. אי אפשר למחוק את נקודת הזמן הזו – אפשר לעדן אותה, אפשר לשנות חלקית, אפשר לדאוג שהיא תהיה מעט פחות גרועה, ( למשל להרוג את גרינג או להבדיל להזרים כוחות גדולים של צבא לתוך גרמניה הנאצית ), אבל יש דברים שאי אפשר למנוע. גולץ ידע שהוא הולך למות, וידע שהולכת להיות מהפכה, אבל הרבה יותר גרוע מזה – הוא הבין שאין אופציה למנוע את זה, והדבר היחיד שאפשר לעשות זה לנסות לדאוג שלא יהיה שלטון רודני של פומברק ע"י הפניית כוחות ועיכוב ההשתלטות הדיקטטורית. אבל אי אפשר למנוע. תודה רבה לפפר על ההמלצה לקנות את הספר ולקרוא אותו, ועל השיחה על שזירות שונות של הזמן בספר זה בפרט ובמד"ב בכלל. כמו כן, תודה רבה לצ', על התמיכה בשבוע האחרון, על שיחות טלפון הזויות, על טרטור וכאב ראש, ובלגן וסיבוכים. אשתדל לא להכנס לקרב מוחות עם סיציליאני.

נתחיל מפינת שאלת ההכירות הדבילית - איך אתה חושב שהגיהינום נראה? מכיוון שאני די שונא שאלות כאלה, לרוב אני אענה משהו בנוסח "איך שהוא נראה בדת של מפלצת הספגטי המעופפת" או כל תשובה מפגרת דומה, מכיוון שאני כותב ביקורת על סיפור ולא נמצא במפגש חברתי מוזר, אני אענה תשובה יותר אמינה - "מקום שאסור לי לקרוא בו". מבחינתי קריאה זה יותר מהנאה גרידא, אלא גם הדרך להיחשף לרעיונות חדשים, לחשוב על דברים שונים, ללמוד מה שמעניין אותי, ובאופן כללי זה חלק חשוב ממהלך החיים. בגיהינום שלי אסור לחשוב, ולא רק שאסור גם אין דרך - כי אין ספרים איכותיים, מוזיקה טובה, או אפשרויות השכלה. פרנהייט 451 מתרחש בגיהינום. בעולם זה, להחזיק ספרים זה פשע, יש קבוצת כבאים שהתפקיד שלהם הוא למצוא בתים עם ספרים ולהצית אותם. כל ספר אפשרי, במוקדם או במאוחר ימחה מעל פני האדמה במהלך הטיהור הגדול. הבתים עצמם חסינים משריפות, אך הספרים, וכך גם האנשים בהחלט לא. תנסו לחשוב - מה הייתם עושים בעולם ללא ספרים? ללא שום דבר לחשוב? ככל הנראה בוהים בטלוויזיה, שומעים חדשות ורואים את מה שהממשל דוחף לכם 24/7 כי פשוט אין שום אופציה אחרת. זה תיאור כללי של מה שעושים האנשים בעולם זה. כמות הרעיונות והשאלות שאפשר לדחוף לעולם כזה לא מתמצה לספר של פחות ממאתיים עמודים בכתב יחסית גדול, אבל אף על פי כן הספר עושה עבודה טובה ויפה. בניגוד לספר 1984, בפרהנייט 451 אין חוק האוסר לחשוב, אין משטרת מחשבות, לא עוקבים אחריך, והמחשבה היא לא המוות. אנשים פשוט לא חושבים וזהו. הם לא מודעים לזה, זה לא מפריע להם, ואת הרוב המוחלט זה בכלל לא מעניין. הבדל נוסף לעומת 1984, הספר מתאר איך הגיעו למצב הזה בצורה פחות או יותר אמינה וסבירה, ולא ע"י גורמים נסתרים ומעוותים אלא ע"י אנשים שונים ממגוון צבעי הקשת. סיכום ביניים, כל אלו שאהבו את 1984 ורוצים לקרוא ספר דומה - תקראו את פרנהייט 451, הוא מצוין ואתם תאהבו אותו, אבל הוא לא 1984. בנוסף, ספר דומה - שהוא החלק האחרון בשילוש הקדוש של חובבי הז'אנר - הוא עולם חדש מופלא ( לא קראתי... מקום חרפתי... ) אזהרה - הספר עדיין מדבר על עתיד דיסטופי קשה במצב בעייתי. למי שלא אוהב לקרוא ספרים כאלה כי זה גורם לו לחשוב על זה יותר מדי, או להכנס לדיכאון, לא מומלץ לקרוא את הספר. גיבור הספר ( גאי מונטאג ) הוא כבאי, התפקיד שלו להצית שריפות, זה מה שהוא אוהב, וזה מה שהוא עושה כמה שנים. הוא אוהב את היופי של בית בוער, של ספרים דולקים, של האש המרצדת. הסיסמא של כוחות הכיבוי היא "לשרוף עד אפר, ואז לשרוף את האפר", וזה מה שהם עושים, לעיתים תוך כדי פגיעה באנשים שבבית. גאי הוא אחד מהאנשים הרגילים, נשוי עם בית נוח ותנאים טובים, עם 3 קירות טלוויזיה. אמנם הוא כמעט לא בחוץ ולא זוכה לראות שמש זורחת, ציפורים מצייצות או פרחים מלבלבים, אך כמו שאומר ולדימיר ווינוביץ' "ולמה לך זה נחוץ הציפור? של ראשך שלך תחרבן?" יום אחד, מונטאג פוגש נערה מוזרה. כתבתי מקודם שרוב האנשים רואים טלוויזיה ולא חושבים, נכון? אז הנערה הזאת היא שונה. היא נערה לא חברתית, נערה שחושבת. נערה ששמעה מדוד שלה ע עבר אחר, עבר טוב, עבר שבו לא היה איסור לחשוב. דוד שלה סיפר לה על עבר אוטופי ומושלם, עבר שונה. הנערה מדברת עם מונטאג, שואלת אותו שאלות, וגורמת לו לעשות דבר בעייתי מאוד - לחשוב... חיסרון בולט בספר, שכבר בעמוד הראשון לספר נחשפים לבעיה של ספרות מתורגמת, התרגום יכול להיות יפה ובעל ערך ספרותי, או נאמן למקור. הוא לא יכול להיות שניהם. התרגום של כבאי ל fire man הוא תרגום שמשנה משמעות, במקרה הזה הוא הופך את המשמעות ליותר אירונית שדווקא הכבאי מכבה שריפות, אבל הופך את זה למטומטם, כי למה שיקראו לי שמצית שריפות על שם מי שמכבה? אבל מה לעשות, עברית קשה שפה, וכיום ביום מתרגמים את זה ללוחם אש או משהו דומה ( לא שאני בטוח שזה מוצלח יותר ). במהלך הספר ריי ברדבורי שואל שאלות רבות על הממשל והעולם, אולי הממשל דווקא צודק? האם המשטר הנ"ל רלוונטי לימינו? מי מהדמויות צודקת? וכך מתקבל ספר טוב וקולח ( אין בספר פרקים, יש 3 חלקים שלא מחולקים לחלקים קטנים יותר ) עם סוף מקורי, מוצלח ואפילו שמח ( בניגוד ל1984 למשל ). לסיכום - תקראו את הספר, לא יקח לכם הרבה זמן והוא שווה את זה.

הרעיון לביקורת הזו התחיל בשיעור תנ"ך, לאחר שיחת מוסר ארוכה בענייני חינוך. במהלך השיחה רציתי לשאול שאלה והרב די התעלם ממני ( אני אפילו יכול להבין אותו בהתחשב בשאלות הרגילות שלי ). לקראת סוף השיחה הרב אפשר לי לשאול, ושאלתי שתי שאלות. השאלה הראשונה עסקה האם הנהגה חינוכית מסוימת שהונהגה בישיבה חיונית או נכונה לכל מקום, כי לכאורה ההנהגה הזו יותר מזיקה ממועילה, והתשובה הייתה - "זה נכון רק עבור הישיבה הזאת." סתם ולא פרט. השאלה השנייה היתה סתירת דבריו באמצעות דוגמא ממקום X, תשובתו הייתה - "אין מביאים ראיה ממקום X". הבאתי דוגמה נוספת, ותגובתו הייתה שהוא לא מתכוון לפתוח את זה, והוא עוצר כאן. תשובה אידאלית, בעיקר לאחר שיחה על חינוך. חשבתי לקשר את זה ליוליסס מ"הקומדיה האנושית" כיוון שיוליסס חי בעולם אכזר ולרוב לא מקבל תושבות לשאלות שלו. בהמשך חשבתי על הקשרים נוספים - למשל הארי ג'יימס פוטר אוואנס וורס. בעקבות צירוף מקרים מופלא, בהמשך השיעור תיקנתי את הרב על טעות לשונית והוא התעצבן שאני מפרש מילים בדרכים שונות מהרגיל. כאן קישרתי את זה ל1984. באוקיאניה כל זה לא היה קורה, באוקיאניה מדברים בשיחדש. בשיחדש לא הייתי יכול לחלוק עליו, כי למה שהוא אומר יש משמעות אחת בלתי ניתנת לפירוש בכיוונים שונים. בשיחדש הכל ברור. בשיחדש יש רק את המילים שצריך, והמילון מתקצר כל שנה כדי לא להכיל דברים לא יעילים העלולים להתפרש בצורה שגויה שתגרום לטעויות. שיחדש זו שפה נפלאה, אי אפשר לטעות בה. לא רק שאי אפשר להגיד דברים לא מדוקים, גם אי אפשר לחשוב אותם, כי איך תחשוב בלי לבטא את המילים? שיחדש זו שפה אידאלית לממשל, כי אם לא תוכל לבטא שום דבר נגד הממשל, לא תוכל לחשוב שום דבר נגד הממשל, הממשל תמיד צודק, והכל טוב ויפה. המציאות האידאלית. יש וועדות שלמות שעובדים על מנת לקצר את המילון כדי להגיע לרמת שלמות, וכל זה קורה באוקיאניה. נשאלת השאלה - האם הממשל יצליח? האם "סבתא פוזי מקומטת" של אורסון סקוט קארד לא ימנע את זה? כנראה שלא, הילדים ב1984 מתנהגים כמו מובגרים ומלישינים על ההורים שלהם. הם לא משחקים, לא ממציאים דברים, ולא משנים כלום. הילדים לא יצליחו להתגבר על הממשל. הילדים לא יצרו שפה חדשה, ישנו אותה ויפתחו אותה במשך דורות. הייתי רוצה לומר שזה קורה רק באוקיאניה, מקום שהתרגלו לשטון דיקטטורי במשך יותר מדי זמן. אצלנו זה לא יקרה. לא הגיוני שזה קורה באמריקה, בבריטניה, בארץ, בעולם המערבי. בטח לא עכשיו, בתקופה של האביב העולמי. צר לי, אבל השאלה הזאת נידונה גם במשחק של אנדר. דינק ודמוסתנס צדקו. הכל היה משחק. רוסיה התכוננה למלחמה. העולם כמעט הפסיד. אולי תגידו לי לצאת מהספרים, לראות את העולם שבחוץ, להבין שזה לא ככה. אז יש לי משהו לומר לכם - תפקחו את העיניים תסתכלו סביב פה ושם נגמר הסדר ונכנס אביב בתעלה בצד בדרך מוטלות גופות אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות אנשים רגילים צועדים בדרך אנשים צועדים לעד אנשים לא מסתכלים על הדרך אנשים לא מביטים בצד איש אחד שרף עוד ספר בן מאה שנה איש אחר ירה צרורות לתוך ההפגנה איש מסכן אחר נתן לי את שלטונו ועכשיו אני בדרך מפקד כאן במקומו אנשים רגילים צועדים בדרך אנשים צועדים לעד אנשים לא מסתכלים על הדרך אנשים לא מביטים בצד איש אחד פיצץ ת'גשר וחסם צבא איש אחר רצח כי בשם האל התנבא המנהיג החביב כשיראה שלנו קשה רק יצביע אל האופק ויכריז ש - אנשים רגילים צועדים בדרך אנשים צועדים לעד אנשים לא מסתכלים על הדרך אנשים לא מביטים בצד אבל לפעמים מפציעים כמו ניצנים מתבוננים סביב הם קצת מיושנים בחוץ אביב פורח אבל הוא מבחין מה אמת ומה הוא שקר ביודעין אנשים טובים באמצע הדרך אנשים טובים מאוד אנשים בודדים מכירים את הדרך איתם אפשר לשרוד יום השואה הבין לאומי היה לא מזמן, ובעקבותו בלגן סביב מי בנה את המחנות. לפני כמה ימים היה "יום גירוש גוש קטיף" מבערכת החינוך הישראלית. נעזוב לרגע האם הדברים שקרו בשני המקרים האלה תקינים או לא, אני לא רוצה להביע דעות פוליטיות, אל תגידו - "לי זה לא יקרה". תראו את הניסוי שיצרו כלא, תראו את הניסוי של מליגרם. אתם באמת אופטימים אחרי כל זה? תסלחו לי, אבל זה לא נורמלי. עכשיו ודאי תלכו לקצה השני - "בכל אדם יש נאצי קטן", אין לנו סיכוי. לא. בדיוק נגד התפיסה הזאת יוצא יודקובסקי. זה לא נכון. אם אתם רוצים לשמוע עוד, אתם מוזמנים לקרוא את "אמת ולא יציב" של ד"ר מיכאל אברהם, או לפחות את ההתחלה. אם אין לכם כוח אני אפרט אבל זה יהיה הרבה פחות מוצלח. בהתחלה הארי מנסה להגיע למוחלטות, אבל אז הוא נופל למשבר של כל רציונליסט - למה אני מאמין במה שאני מאמין. למה אני חושב שלרצוח זה לא טוב ולהעביר את הזקנה את הכביש זה כן? מי אמר לי את זה? ואם כל הדעות שוות, אז תמיד מי הפונדומנטליסט ינצח. המטוטלת הזו תמיד תגרום לנו להספיד. זה רע? למה? מה רע בזה שהוא רוצח אנשים? מה רע בלהיות אנוכי, מרושע, תאב בצע וכוח? אני מכיר אדם שבתקופה מסוימת של חייו האמין בנאציזם. לא בדיוק בנאציזם הקלאסי, האנטי - יהודי, הוא האמין בפשיזם ובדרווינזם חברתי. מי שלא יעיל לעולם, למשל הוא טיפש, חלש, רכרוכי, צריך להרוג אותו. באותו הזמן שאלתי אותו למה הוא מאמין בזה, שאלה קלאסית לכל אדם שטוען שהוא חושב בצורה רציונלית טהורה, ותגובתו הייתה שאין לזה סיבה, זה חסר הגיון בדיוק כמו דמוקרטיה, מלבד העובדה שלו יש פחות הנחות מוטעות. ובחזרה לנושא המקורי, האם כל אדם רע? נכון, יש קיר מלא שמות ביד ושם, אבל יש גם יער של חסידי אומות העולם. על כל אדם רע, יש אנשים טובים. אנשים רבים בקבוצת סיכון של המחלה "נאצים", אבל לא לכל אדם שיש פוטנציאל לסרטן רושמים תרופות. אני מצטער שלא הצלחתי להסביר את עצמי בצורה טובה יותר, אני מתבשל כבר כמה ימים האם ואיך להעלות את הביקורת, כשהסוף לא גמור, לא סיימתי אותו, ואני לא יודע איך לסיים אותו. יש לי כמה רעיונות בראש שמתרוצצים ואני לא יודע איך לעבור את המחסום של המילים ולהעביר אותם הלאה. אולי ככל שאני מוסיף עוד מילים אני רק מתרחק מהאסימפטוטה שאני מנסה להגיע אליה. אז אני אססכם בכך שנכון שאני לפעמים טיפה לא מודרני, ואולי חושב שדמוקרטיה זה דבר מוטעה מהיסוד, ושכולנו בעצם מכונות מתוחכמות, אבל אף על פי כן, אני אחפש את האמת. אני כנראה אף פעם לא אמצא, אני כנראה לא אבין. יכול להיות שאני פשוט מיושן אבל אני משתדל לנסות להיות טוב.

הבה נפתח בגיל וברון בראש גאון וראשית האון ללא דיכאון או דירעון (או גירעון) אפתח גיליון עם מלוא ההגיון על אודות האיגיון. אני רק רוצה להבהיר - הקטע הנ"ל איננו שיר, ברגע שאני אומר שהוא שיר אני עלול להרצח ע"י אחי הגדול, שמכיוון שהוא הביא לי את הספר הנ"ל - אני משתדל להיות נחמד עליו. כמו כן, אין לי מושג על מה הביקורת תדבר, במה היא תעסוק, או מה תהיה הפואנטה שלה. רציתי לכתוב ביקורת על "נרניה", קלטתי שאני לא עומד לכתוב ביקורת על נרניה, המוח שלי לא מתפקד כמו שצריך כבר יומיים - אחלה זמן לכתוב ביקורת על לואיס קרול. הסיבה שהתחלתי ב"לא שיר" הזה, הוא שהספר מלא בשירים. שירים לא מאוד ברורים, שיוצאים מנקודת הנחה שהגיון זה אובר רייטד. אלו שירי משעשעים עד מאוד, והיתרון הגדול של הגרסא המוערת שיש הערות שמביאות את השיר המקורי. חלק מהבעיה בתרגום, מלבד שתרגום שירים זה דבר קשה כשלעצמו - הספר מלא במשחקי מילים, איגיון, ושטויות. קשה מאוד להעביר ספר כזה בתרגום כך שהוא יישאר מוצלח. אף על פי כן - המהדורה הזו הצליחה. התרגום עבר באופן מוצלח למדי, כולל התעללות קשה במילים ויצירת משחקי מילים שנונים. אני לא אדבר עכשיו על עלילת הספר, כי כל עלילה תהיה שקולה לעלילת דם. אסכם רק - העלילה מטורפת לגמרי, בכל קנה מידה. העיקר בספר הוא לא העלילה, אלא מה שמאחורה. במקום זה, אני אעלה רשימת ציטוטים נבחרים מהספר, ועל חלקם אעלה הגיגים. *** "גדפי בזעם את ילדך, על כל עיטוש - סנוקרת: הוא מכון את זה נגדך, אין לו סיבה אחרת" בלי הקשר - זה בית מופלא. הוא הזכיר לי את המשפט "הכה את ילדך כל יום. אם אתה לא יודע למה, הוא כבר ידע" *** אליס נאנחה מתוך עייפות. "אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון." "לו הכרת את הזמן כמוני," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז!" "אני לא יודעת למה אתה מתכוון," אמרה אליס. "ודאי שלא!" אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתער שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!" "אולי לא," ענתה אליס בזהירות; "אבל אני יודעת איך לנצל אותו." "זהו! זה מסביר הכל," אמר הכובען. "הוא לא סובל כשמנצלים אותו." אחי אמר שאלו המשפטים האהובים בספר, ואין לי ברירה אלא להסכים איתו. אלו משפטים מופלאים, שממש מרגיעים אותי לאור הזמן הרב ש*לא* בזבזתי לאחרונה. *** "אם אין בזה משמעות, מה טוב: זה חוסך המון טרחה, את מבינה, כי לא נצטרך לגלות אותה." אין לי מה לומר. פשוט וואו. *** "אם כך עלייך לומר למה את מתכוונת," המשיך הארנביב. "זה מה שאני עושה," ענתה חיש אליס. "לפחות - לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת - וזה אותו הדבר, אתה יודע." "בכלל לא!" אמר הכובען. "הרי זה כאילו אמרת ש'אני רואה את מה שאני אוכלת' זה אותו הדבר כמו 'אני אוכלת מה שאני רואה'!" "זה כאילו אמרת," הוסיף הארנביב, "ש'אני אוהבת מה שנותנים לי' זה אותו הדבר כמו 'נותנים לי מה שאני אוהבת'!" זה כמעט כמו לומר 'אני קורא כשאני בסימניה' זה אותו הדבר כמו 'אני בסימניה כשאני קורא', החודשים שעברו מאז שכתבתי לאחרונה מוכיחים אחרת לדעתי. *** אני אסיים בשני ציטוטים נפלאים של חתול הצ'שר, שהם מהציטוטים המפורסמים בספר: "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול "לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול. " - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר "בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה" וגם: "בצד אחד גר כובען, ובצד שני גר ארנב ואין זה משנה באיזה דרך תבחרי, שניהם ממש משוגעים." "לא הייתי רוצה להסתובב בחברת משוגעים" אמרה אליס. "אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנוווו מממשוגעים כאן, אני ממממשוגע, את מממממשוגעת". "איך אתה יודע שאני משוגעת?" שאלה אליסה. "בטח שאת ממממשוגעת אחרת לא היית באה לכאן בכלל". *** וכאן אני רוצה טיפה לעבור לכותב - אחד הדברים העצובים בקריאת הספר הוא לחשוב על לואיס קרול. אמנם זה לא השם האמיתי שלו, אבל יותר נוח לקרוא לו ככה. הוא היה אדם מסכן, ששנא את עצמו ועיוות את דרך החשיבה בכוח. ישנם אנשים כאלה, שמפחדים מהעולם בחוץ, מפצלים את הזהות שלהם לשניים, קורעים את עצמם לגזרים. אני מכיר את האנשים האלה. הייתי איש כזה. קרול שנא את עצמו על מה שהוא עושה, אבל לא היה מסוגל להפסיק. הוא פיצל את חייו לשניים - המרצה באוקספורד, ולואיס קרול, והם היו שונים. כואב לקרוא עליו, כואב לקרוא על מה שהוא סבל, ועל מה שהוא עשה, אבל הוא עדיין סופר טוב. הוא יכול להיות אדם נורא, הוא יכול להיות אדם מסכן, אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שהוא כתב ורק על זה ראוי להעריך אותו. אני אסיים - אני לא יודע למה כתבתי את הביקורת הזאת. אני לא יודע למה אני מפרסם אותה. המוח שלי לא מתפקד, אני לא מרוכז, ואני עושה שטויות. הביקורת הזאת די כושלת, אז אני אסכם את החלקים החשובים: 1) קרול אולי עשה דברים שבעיננו היו נראים בלתי מוסריים, אבל בתקופתו זה היה מעט אחרת. כמו כן, הוא היה נורא מסכן, וקשה לי לא לרחם עליו. 2) זה ספר נהדר, תקראו אותו.