גבר ואשה, הוא והיא, סיפור אהבה תלוי באוויר, לא ברור אם הוא שוויוני, אם הוא אוהב באותה עוצמה שהיא אוהבת.

הוא אפור וחום, צבעים מעושנים, מחוספס, איש של ברזל ואדמה ואש חורכת, איש של עבודת כפיים, שתיקות ומשפטים קצרים, מוקף באלף הגנות וגדרות, נטול הגנות וגדרות, מתבודד, חשוף לעולם, נפשו נסתרת מסוכסכת.

היא בצבעי ורוד חם, אשה של אור, של מילים ולימודי תנ"ך, מורה ואם, פתוחה כמו קיץ, חייה חשופים, אשה

עד לפני חודש לא שמעתי מימיי את השם תיי הוהוף (Tay Hohoff). את נל הרפר לי הכרתי, כמובן, וגם את אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר האלמותי. ב2016, נדמה לי, יצא לאור ספר אחר של לי, נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת, שלא היה בו כלום מהגאונות של אַל תִּגַּע בַּזָּמִיר: ספר סתמי למדי, כתוב לא מי יודע מה, עלילת התבגרות בנאלית ודמויות ילדותיות עם מניעים שטוחים. הספר עוסק בסקאוט הבוגרת, החוזרת אל מייקום מניו־יורק העיר הגדולה, רא

בספר ביכורים, וכמו תאנה בשלה המתפקעת מרוב מתיקות ועסיס ככה הכתיבה של <mark>דעי</mark>. המילים נשפכות ממנה צפופות ונוגעות, וחדרו אל לבי, עטפו את כל כולי בסיפור היפה , המרגש, והכאוב הזה.

אריאל קהן, העומד במרכז הסיפור, הוא נער בן שש עשרה למשפחה דתית לאומית המתגוררת בהתנחלות. אביו שלום קהן הוא רב. אמו רות מורה. יש לו עוד שישה אחים ואחיות. אריאל ממש באמצע. בית שוקק חיים ופעילות. משפחת קהן מאמצת אל חיקה את כ

שמה של <mark>נעמה דעי</mark> מוכר לי כבר כמה שנים מאז שספר זה (הראשון שלה) יצא לאור. מסיבות שאינן רלוונטיות, יצא לי לשים עליו את ידי רק לאחרונה.

זהו סיפור מאוד ישראלי על אסון הפוקד את משפחת קהן, משפחה דתית לאומית המתגוררת בישוב קהילתי באיו"ש. אריאל, נער מתבגר בגיל תיכון נפצע בתאונה כאשר הוא מנסה להזעיק עזרה עבור בן דודו יותם אשר לגם כנראה יותר מדי אלכוהול. הפגיעה גורמת לאריאל נזק קוגנטיבי הפוגע ביכולתו לתקש

בליל שבת בישוב דתי בשומרון נפגע קשה בראשו בן 16 בתאונה.
ספר ישראלי ריאליסטי על התמודדות עם אסון זה פחות או יותר הדבר האחרון שהייתי צריך בסוף שנת 2020. תנו לי לברוח ולו לדקה מכאן – לטייל בעולם או בעולמות בדויים, אבל רציתי להוסיף ספר ישראלי לרפרטואר השנתי ובעדיפות של כותבת והשם היפה עם העטיפה המושכת וכנראה המלצה שראיתי איכשהו עשו את שלהם.


הספר מתעסק בעולם שכמעט ולא רואים – אנו שומעים על ההרוג

כל אוהב ספרים מכיר את ההרגשה הזו, שהוא קצת כמו בית מלון המארח שלל דמויות. כל אותם גיבורים מהספרים שקראנו לאורך השנים. חלקן של הדמויות דהו, חלקן התפוגגו, ויש את אלו שעדיין נטועות חזק. מתוקף מה שהן, מתוקף כתיבה משובחת, כזו הבוראת אנשים ע"י מילים. כמו הדמויות מספרה הקודם של <mark>נעמה דעי</mark> "צערו העתיק של הירח". הייתי מופתעת לגלות שעברו כמעט ארבע שנים מאז שסיימתי לקרוא אותו. העלילה כמו גם הדמויות לא היטשטשו

״ופתאום בוקר״ הוא לא בדיוק הסגנון שלי - רומן איטי, עדין, שמתעסק יותר בניואנסים של יחסים מאשר בדרמה גדולה או בעלילה מתפרצת - אבל דווקא השקט שלו הוא מה שתפס אותי.
<mark>נעמה דעי</mark> כותבת ברגישות גדולה על אנשים שמנסים למצוא מקום בעולם, בתוך משפחה, זוגיות, הורות, בדידות ופצעים ישנים. זה ספר שלא רץ קדימה, אלא מבקש מהקורא להאט יחד איתו, להקשיב למה שלא תמיד נאמר, ולראות את הכאב הקטן-גדול של החיים הרגילים.
הרגש

תחיל מכך שאני מאד אוהב ספרות ישראלית. אני קורא לא מעט ספרים וסוגר לא מעט ספרים לאחר כמה דפים מחוסר עניין ולא פעם מוותר מראש על לא מעט ספרים אופנתיים, לא מתמסר למה שלא מרגיש שאני צריך להתמסר (הכול בעיני כמובן).

השבוע הייתי ביון, חגגנו לאבי שמונים ומצאתי את עצמי בין גלי הים לארוחות לא נגמרות וכמות אוזו נהדר שלעולם לא מתכלה. לפעמים התנועה הזאת שלרגעים מעולים גורמת לך להתמכר לעצמך ולאיטיות שבחיים.

אל כתיבתה המופלאה של <mark>נעמה דעי</mark> נחשפתי לראשונה בספרה השני ופתאום בוקר משהו מקורי בכתיבתה הרגישה החכמה והעמוקה נקראה אצלי בסקרנות ובשקיקה . מה שגרם לי להסתקרן ולקרוא את ספרה הראשון .
ככה זה רומן משפחתי עם דמויות לא שגרתיות וקונפליקטים בחיפוש העצמי של קיבעונות והרגלים ישנים המשתלבים להם בערבוביה אותם דעי מיטיבה לתאר בכישרון רב עד כדי הרגשת נפש הדמויות לאורך העלילה .
עדן , מורה לתנ"ך מתגוררת