חיים ומות וימת הלשון
הים גדל, עבר והציף את המחסומים הרגילים שלו; התרחב וגאה וגעש, לעבר מחוזות חדשים ורחוקים; על פני רכסים ועמקים הוא שטף, עד שגלש לבקעה ארוכה ועמוקה; ומילאה על גדותיה, מים חיים בלב הרי המדבר.
והזמן עבר, וכוחו של הים דעך. הוא נסוג לאחור, בלי כוח לשטוף על פני מחסומי האדמה כפי שעשה בתחילה; משאיר מאחוריו את הבקעה הגדולה, אוצר מים נוזלים שהתנתק מהמקור.
ויקדה השמש, ונמנע המטר, והמאגר הלך והצטמצם; ללא חיבור אל הים, או גשמי נדבות, אפילו הימה הגדולה ביותר תדעך לאיטה. היא נדחקה אחורה, מתמקדת באזורים העמוקים והחיוניים ביותר; מתרכזת בתוך עצמה, המים המתוקים הומלחו והוכתמו בדמעות.
הפיצול היה בלתי נמנע. שני מוקדים היו לימה, אחד עמוק ופנימי והשני נמוך ונגיש יותר; ולא נותרו מספיק מים כדי לחבר ביניהם, להזכיר שמדובר באותו גוף מים. כך שהם נפרדו, רק נהר של רחמים מחבר ביניהם; אחד נעשה מתוק ונוח יותר לבריות, השני התכנס עוד יותר בתוך בדידותו ועמקנותו.
ועדין נותרה לה תקוה, מעיני מים שיפיחו בה חיים וחיוניות; אמנם מקורות הברכה האלה היו רחוקים עד מאוד, אך בנחלים ונהרות הם שטפו מטה, מאירים וממתקים ומחדשים את מלאי המים המוגבל. רובם פנו למוקד הרדוד, רק יחידי סגולה הגיעו עד ללב העמוק; ועדין, האיזון ביניהם הצליח להישמר.
אך לא לעולם חוסן; וגם הם, לבסוף, הכזיבו. אם בשל הטיה לכיוונים אחרים, אם בשל חולשה פנימית שצמצמה אותם, אם בשל המרחק המייאש, שכ"כ הרבה מים אובדים רק בנסיון לגשר עליו - ואולי זה היה שילוב של כולם - המעינות לא הצליחו לשמור על האיזון הנדרש, למלא את הימה בכמות דומה למים שאובדים לה במאבק ההישרדות היומיומי.
עד שהמחסור נעשה קריטי, והאיזון בין חלקי הימה השונים הופר; אחד לחיים, ואחד למוות. והיה צורך, חובה, לבנות סכר; במקום שהכל יישפך לאבדון, לוותר על האחד למען הצלת השני.
וככה זה וזהו.