“אז נכון, בולשיט שכתוב על כריכות הוא בולשיט, אבל לפעמים הוא תמרור אזהרה מאיר עיניים. אבל אני הייתי עייפה, אדוני השוטר, והבן שאין לי במיון או משהו, ויש לי מבחן ביום שני ואני לא מוכנה אליו בשיט, ולא חשבתי, אז פשוט נסעתי בפול גז והתנגשתי ישר בתמרור המחורבן, ואני מצטערת, אוקיי?
~יהיו פה ספוילרים. אתם ממילא לא רוצים לקרוא את הספר הזה. אף אחד לא ירצה לקרוא את הספר הזה. אני יודעת שכתוב שהוא רב מכר וזה בלבל גם אותי אבל יותר סביר שמעצב כריכה הגזים קצת (הוא הגזים גם בשאר הדברים הרי) מאשר שכל כך הרבה אנשים באמת קראו ואהבו אותו. נראה לי. אני עייפה.
אני יודעת שאני פורקת יותר מדי עצבים על החלטה שיווקית מטופשת של מישהו בהוצאת כנרת, אבל, ברצינות, מה:
סיפור מהעולם האמיתי על החיים שלנו
נניח רגע לעניין העולם האמיתי (אמיתי להבדיל מטרומן או אמיתי בסגנון העידן החדש או אמיתי במובן זה שיש בו פחות חיקויי נייקי?) - החיים שלנו? גוף ראשון רבים? הו כן, בטח.

יום בחיי נמצ'ק [שם בדוי], השותפה שלי, עובדת שכירה:
"אני קמה בחמש, מתארגנת, נוסעת באוטובוס, מגיעה לעבודה, עובדת עובדת עובדת, קצת מתבטלת, מתבטלת יותר מאשר עובדת אפשר להגיד. אבל אפשר גם לא להגיד בעצם. ואז אני חוזרת הביתה, וקוראת ספרים, ונמצאת על המחשב, ואולי פוגשת חברות. וזה הכול." (הכול הכול.) (סליחה, לא התאפקתי.)

יום בחיי בייקר, השותפה השנייה שלי, עצמאית:
"אני קמה בבוקר, חוזרת לישון, ואז צריכה לקום באמת אז קמה באמת, משתדלת לעשות ספורט אבל לא תמיד הולך לי, פותחת את המחשב, מסדרת אימיילים, מסדרת לו"ז לאותו יום, עובדת עובדת עובדת עובדת עובדת עובדת עובדת עובדת עובדת, עם הפסקה כדי לגרור אוכל לחדר, גומרת מאוחר מדי את העבודה וזה מעצבן אותי, נמצ'ק מגיעה ומבדרת אותי, ואז אני סוף סוף גומרת ומבשלת אוכל, קוראת, שורצת מול יוטיוב, ומנסה להוביל את עצמי לעשות דברים מועילים או מה שזה לא יהיה."

יום בחיי סטודנטית בתקופת רגיעה יחסית, כלומר במהלך הסמסטר:
אני קמה, מנסה להכין אוכל כי האוכל באוניברסיטה יקר להדהים, נוסעת שלושת רבעי שעה לאוניברסיטה עם מוזיקה באוזניות. מבלה שם משמונה בבוקר עד שמונה בערב בעבודה ובלימודים לסירוגין. סוחבת את עצמי איכשהו לאורך היום ומנסה גם לסכם וזה. לפעמים יש חלב או כוסות בפינת הקפה וזה עוזר. אני חוזרת לדירה ולפעמים בייק מכינה אוכל כלשהו ואז אנחנו יושבות על השטיח ומדברות על ספרים ועל סדרות ועל מערכות יחסים ממש כאילו אנחנו באיזו סדרת קולג' אמריקאי, חוץ מהספרים והסדרות. לפעמים מצלצלת לאמא שלי לשמוע מה נשמע, ולפעמים אחי הקטן מצלצל לספר לי על החוויות המרעישות של כיתה א או של הקואליציה בין השוטרים לחיילים הצהובים בבונקר/ארגז המשחקים שלו. אני עושה מטלות וקוראת מאמרים ולפעמים כותבת קצת. לקרוא זה לא בשביל ימות חול לאחרונה, למעט חמש דקות עד שהאוטובוס מגיע, אם יש לי כוח לסחוב ספר בתיק שכבד מספיק הודות למחשב ולקלסר.

יום בחיי כריס, סטודנט, בתקופת מבחנים:
"קם ב10 ממצמץ המון פותח מחשב לומד עד 4 בערך ואז מאבד את זה ומתחיל להסתובב באינטרנט סתם ואז מתאפס על עצמי וממשיך ללמוד ובערב מכין אֹכֶל ואוֹכֵל ואז מטפס (תקופות מבחנים זה חולירע)"

יום בחיי מומו, בת שירות:
"קמה, נוסעת כמעט שלוש שעות לשירות, מגיעה לבית הספר, נמצאת שעתיים עם הכיתה הקטנה ועוד שעה בחונכות באנגלית, חוזרת לדירה, אוכלת אחה"צ, הולכת למועדון נוער במתנ"ס ונמצאת שם עד שמונה, חוזרת לדירה, אוכלת ארוחת ערב, בין לבין קוראת ונמצאת בפלאפון, מקלחת ולישון."

יום בחיי רייני, תיכוניסטית:
"קמה, הולכת לבית הספר, חוזרת, לא עושה כלום, אוכלת במשך 4 שעות בערך. repeat."

יום בחיי הרמ, תיכוניסטית:
"קמה ב-6, מתארגנת, יוצאת מהבית ב-7, עולה להסעה ב-7 ו7 דקות בד"כ, מגיעה לבית ספר ב-8 ורבע, תפילה, לימודים, הפסקת אוכל, לימודים, הפסקה, לימודים, הפסקת אוכל, לימודים והביתה. פעם בשבוע יש מבחן ובתקופת מבחנים פעמיים בשבוע. מגיעה הביתה שלושה ימים מתוך השבוע ב-5 ושניים מהם ב-9, יום שישי באחת וחצי. אחרי שאני מגיעה הביתה אני יושבת, עושה ש"ב, לומדת למבחן / עושה עבודה מפגרת, אוכלת, מתקלחת ולישון."

יום בחיי נטשה, גיבורה מהעולם האמיתי:
קמה, עוזבת את המשפחה שלה על ארגזים ונודדת למצוא מישהו שיוכל לעצור את הגירוש שלהם לג'מייקה היום בערב. [סליחה, הייתי בוחרת יום פחות דרמטי ויותר יומיומי, אבל אנחנו שומעים רק על שני ימים בחייה של נטשה ובשני רוב מה שהיא אומרת זה "דניאל".] לובשת את האוזניות הוורודות הענקיות שלה והולכת בסלואו מושן לרכבת התחתית. שם היא מתנגשת ברצף מסחרר של צירופי מקרים שמוביל אותה לבחור עם נשמה של משורר שמתאהב בה תוך חמש דקות ואז טוען שהוא יכול לגרום לה להתאהב בו עד הערב באופן מדעי. מפני שכל כך אכפת לה ממדע היא מחליטה שהיא בפנים. שארית היום עוברת במזמוזים / מענה על חלק מ36 השאלות שאמורות, לפי האגדה האורבנית, לגרום לזוג להתאהב / התערבות ברומן אסור של מישהו אחר / תחנונים לעורך דין שאין מצב שיכול לעצור את הגירוש בתוך עשרים וארבע שעות / הֱיוֹת פתטית.
[כחננה עם חיבה מרחוק למדעים אני מרגישה צורך לומר שלא כולנו מתייחסים למדע באופן מוזר כל כך]

יום בחיי דניאל, גיבור זה אולי קצת מוגזם, מהעולם האמיתי:
קם, הולך להגשים את החלום של ההורים, פוגש באקראי בחורה יפה, עוקב אחריה כמו אחרון הסטוקרים בניו יורק, מחליט שהוא מאוהב בה, מחליט שהוא יגרום לה להתאהב בו, מחליט שהוא ימנע את גירוש המשפחה שלה, מחליט לעזוב את החלום של ההורים, מחליט שהוא פאקינג סופרמן או אולי אפילו דרגה אחת למעלה. ספוילר: כל ההחלטות נוטפות הבולשיט נוסח "ללכת בעקבות הלב" אכן מתגשמות למעט האחת שהיתה תלויה, איך לומר, בעוד גורמים חוץ מטינאייג'ר עם עיניים חולמניות: מניעת הגירוש.
למי שעוד לא נפל מהכיסא, הנה השוק האמיתי: היא יפהפיה והוא חתיך. אני אחסוך לכם את ה"מבט במראה של" כל אחד מהאנשים האמיתיים למעלה; במקום זה ערכתי מבחן אמינות מהיר - מסתבר שרוב האנשים לא מסוגלים לשלוף בעשר שניות אפילו שם של אישה יפהפיה אחת שהם מכירים אישית, והחתיכים לא במצב יותר טוב.
[כמי שגם כותבת שירים מדי פעם אני מרגישה דחף לומר שלא כולנו אידיוטים]

אלה לא החיים שלנו. אלה לא החיים של אף אחד, למען האמת. בטח לא של בן עשרה ממוצע, בישראל או בניו יורק. ואם כבר להמציא משהו פסיכי, למה לא ללכת על איזו סדרת פנטזיה טובה? אני מתכוונת, קסנדרה קלייר לקחה את אותם מרכיבים בערך (גיבורים יפים להדהים עם משפטי מחץ ועלילה לא סבירה), הכניסה גורם על טבעי לסיפור והופ, שאלת האמינות נעלמת. מי יודע עד כמה סביר ששבט אנשי זאב יתקוף את הבית שלך? הם לא צפויים כמו שביתות רכבת.
ואם כבר לכתוב זבל, למה להטביע על הכריכה הקדמית שלו את הפמיליאריות המזויפת הזאת, "החיים שלנו", כאילו כל בני הנוער אידיוטים? הייתי בעצמי בגיל העשרה, ממש לא מזמן בעצם. לא הייתי כל כך מטומטמת, ותאמינו לי, הייתי מטומטמת.
נמאס לי מאובר דרמה, מציטוטים רבי משמעות לכאורה שלא אומרים שום דבר, מגיבורים רהוטים ובטוחים בעצמם שמברברים סיסמאות העצמה אישית עמודים על עמודים, ומזה שמספרים לי שזה העולם האמיתי אם כי אין שום דמיון בינו לבין זה שבו אני חיה. אם כי בעצם, יש בזה משהו מנחם נורא, אתם יודעים. כי העולם האמיתי לא משהו הרבה מהזמן, אבל לא הייתי שורדת יום בצמר גפן המתוק המבחיל של דניאל ונטשה, אז זו נקודת אור. בעולם האמיתי 12:53 עכשיו, שעון ישראל, ואני באמת צריכה לישון. יום אמיתי מחר, וזה.”

“והנה מגיע לו עוד ספר נוער טיפוסי של סופרת נוער עטורת שבחים שכבר כתבה רב מכר לפניו, למה לי לכתוב לו ביקורת? לא עברתי הלאה מביקורות על הספרים האלו? הרי בסופו של דבר אפשר לסכם אותם אותו דבר - רדודים למדי, לא הכי אמינים, חמודים וקלילים, אז לא עדיף לכתוב ביקורת על משהו מעניין יותר?
יש שלוש סיבות עיקריות למה בחרתי לכתוב לו ביקורת:
הסיבה הראשונה היא שמדובר בספר הראשון באורך מלא שקראתי וסיימתי באנגלית.
הסיבה השניה היא כי לא כתבתי ביקורת המון זמן, והאמת היא התגעגעתי לזה ממש.
הסיבה השלישית והאחרונה היא שהוא הספר ה200 שאני מדרגת באתר, ולספר ה100 שדירגתי באתר כתבתי ביקורת, אז למה לא להמשיך עם המסורת?

את הספר הזמנתי מהאינטרנט בהחלטה של רגע, המשתמשת סנואו פוקס (Snow Fox) שכבר לא הכי פעילה באתר לצערי, המליצה לי עליו. אז החלטתי נסות.
מי שרוצה לנסות לקרוא ספר באנגלית בפעם הראשונה - אני לגמרי ממליצה ללכת עליו. העלילה שלו לא מסובכת, יש לו כתיבה פשוטה וקל להבין אותו ולעקוב אחריו.

העלילה של הספר מתפרשת לאורך יום אחד בלבד ומספרת לנו על 2 אנשים במקביל- נטשה ודניאל, נטשה היא מהגרת מג'מייקה שמשפחתה אמורה להיות מגורשת לשם עוד בערב של אותו היום, ודניאל הוא בחור שמתמודד עם הציפיות של ההורים שלו להיות דוקטור כשיגדל ועם האח המוצלח יותר ממנו. דניאל ונטשה נפגשים במקרה באמצע הרחוב ואיך לא - מתאהבים.

המקוריות העיקרית של ניקולה יון היא בפרטים הקטנים, נתחיל מההיפוך של "תפקידי המגדר". נטשה היא נערה חובבת מדע שלא מאמינה בגורל ובאושר ועושר. ודניאל חובב שירה וכותב שירה בעצמו ומאוד מאמין ב"גורל" וב"נועד להיות".
דבר שני, שדרך אגב, מופיע גם בספר "הכול, הכול" הוא הדמויות ה'צבעוניות'. בזמן שבמרבית הספרות האמריקאית ובספרות בכללי, גם לא בספרי הנוער, הדמויות נוטות להיות לבנות.
כן, לפעמים הסופרים נותנים מקום לדמות כהת עור פה ושם, אבל היא כמעט תמיד דמות שולית יחסית. בספר הזה שתי הדמויות הראשיות אינן לבנות, נטשה כהת עור ודניאל ממוצא אסייתי.
דבר נוסף הוא הענקת פרקים ומקום גם לדמויות השוליות, מדי פעם מופיעה דמות בספר שמנהלת אינטראקציה כלשהי עם הדמויות הראשיות והפרק לאחר מכן יספר על אותו הרגע מנקודת המבט של אותה דמות ויספר לקורא עוד קצת פרטים על החיים שלה. דרך הפרקים האלו אנחנו עוקבים גם אחרי סיפור חייו של אבא של נטשה, על החלום שלו להיות שחקן מצליח ואיך הוא היגר לאמריקה בשביל זה ואילץ את כל המשפחה לבוא אחריו.

אין ספק שזה מוסיף לספר, אבל המקוריות הזאת חסרה מאוד בשאר עלילה. גם ב"הכל הכל" וגם ב"דה סאן איז אולסו אה סטאר" (אקרא לו ככה כי אני רגילה) מופיעים אלמנטים בולטים של חוסר אמינות והמון המון קלישאתיות,. זה בלט לי הרבה יותר ב"הכל הכל", הסוף שלו לדעתי היה פשוט לך כך תלוש והרס ממש. אבל זה מופיע גם בדה סאן.
ברצינות, אני אמורה באמת להאמין ששני אלו הספיקו להתאהב בפחות מיום? אני אמורה להאמין שנטשה, שלא מאמינה בגורל והתאהבות ממבט ראשון ובכל הקלישאות, תשנה את דעתה כל כך מהר?
אין ספק שהקלישאתיות והפשטות של העלילה עזרו לי מאוד בקריאה בשפת המקור, אבל כנראה שאם הייתי קוראת אותו בעברית הייתי מתלוננת על זה הרבה יותר.
אני אישית חושבת שכנראה אוותר על הספר הבא של ניקולה יון, הספרים שלה אמנם קלילים וכיפיים אבל מאוד קלישאתיים ולא אמינים.

עוד נקודה לטובה - מאוד אהבתי את הסוף של הספר, הוא אולי מעט קיטשי אבל הוא מקסים לדעתי, הוא משאיר טעם מתוק ותחושה טובה אחרי הסיום.

לסיכום, כל מי שמחפש כמה ימים להעביר עם ספר קליל וחמוד ורומנטי, או מי שרוצה לתרגל טיפה את האנגלית - לגמרי מוזמנים לקרוא.
כל מי שנמאס לו מרומנטיקה או מחפש ספרים מעוררי מחשבה ועמוקים - רצוי שידלג.”

“"אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות." (אלברט איינשטיין)
אין לי אל מי לבא בטענות על ביזבוז הזמן חוץ מאל עצמי שנתתי צ'אנס לספר שני של סופרת שהספר הראשון שלה היה אכזבה גדולה.

בעוד הספר הקודם ("הכל, הכל") סבל קשות מחוסר אמינות ומחורים רבים בעלילה ,הפעם הסיפור באופן כללי יותר ריאלי אבל כל הסתעפות העלילה מאד לא אמינה (אין לי בעיה עם דברים לא מציאותיים ,זה היופי בספרות, אבל בבקשה שיהיה אמין)

הסיפור כולו מתרחש ביום אחד בניו-יורק ומעלה דווקא נושאים חשובים, בעיקר לנוער, כמו בחירות אישיות לעומת רצון ההורים, חיי מהגרים בארצות הברית ואהבה חוצת מגזרים.

שתי נקודות שקצת מצילות את המצב,
*כמו בספר הראשון גם כאן הגיבורה הראשית היא בחורה אפרו-אמריקאית .זה נובע מרצון וצורך מכוון של הסופרת שיהיו גיבורות כאלו שילדות יוכלו להזדהות איתן
*צורת הכתיבה המלאה במחשבות של דמויות משנה ודברים המופיעים בספר מפריעה לרצף ומעצבנת, מה שכן זה נותן לקורא אפשרות לקרא על דברים ש"מאחורי הקלעים"”

“וואו מאיפה להתחיל?
הספר עצמו מדהים! עוצר נשימה.
באיזשהו שלב של הספר הרגשתי כאילו באלי להפסיק לקרוא ראיתי שרוב הסיכויים שהסוף לא הולך לעמוד בציפיות שלי ושכנראה אתאכזב... הפסקתי לקרוא לאיזה עשר דקות ובסוף החלטתי להמשיך לקרוא הרי יכול להיות שהספר הזה יפתיע אותי. המשכתי לקרוא ועדיין חשבתי את אותה מחשבה אך בליבי הייתה סוג של תקווה שאולי בסוף הכל יסתדר. לאחר 50 עמודים לא הצלחתי להוריד את העיניים (חוץ מהקטעים שהייתי צריכה לנגב את העיניים הדומעות שלי).
הסוף באמת היה טיפה מאכזב אך לפי סופו של הספר אין אפשרות לדעת האם הכל הסתדר בסוף.
לדעתי יש להגביל את הקריאה מגיל 10.

באמת לדעתי כדאי לקרוא”